האם יש עתיד לסוריה מאוחדת? ב-8 בדצמבר 2024 נפל סוף סוף אחד המשטרים האכזריים ביותר – 50 שנות שלטונה של משפחת אסד. במהלך שלטונה סבלה סוריה משתי מלחמות אזרחים (1982, 2011), שבמהלכן הרג המשטר למעלה מ-600,000 סורים, ורבבות נעלמו בבתי הכלא, מבלי לתת דין וחשבון. יותר משישה מיליון סורים נאלצו לברוח וחיפשו מקלט במדינות השכנות ובאירופה. שורש הדיכוי האכזרי נעוץ באחיזתה של משפחת אסד בשלטון כחלק מהמיעוט העלווי, המהווה רק 15% מהאוכלוסייה, בעוד הרוב הסוני, הדרוז, הכורדי והנוצרי התנגד לשלטונם.
רק באמצעות דיכוי בלתי פוסק ומשטר של פחד הצליחו נשיא סוריה לשעבר חאפז אל-אסד – ולימים בנו בשאר, רופא עיניים במקצועו – למנוע את התפרקות המדינה הסורית.
כמו מדינות רבות במזרח התיכון, סוריה היא מלאכת טלאים של קהילות עדתיות המוחזקות יחד לא על ידי אחדות לאומית, אלא על ידי האיום התמידי של מנגנון הביטחון רב העוצמה שלה. לאחר נפילת משטרו של בשאר, רשומות חשפו כי כמעט 10% מהאוכלוסייה היו מעורבים במישרין או בעקיפין ברשת שליטה עצומה זו.
האם עובדות אלה מנבאות את התפרקותו של משבר מתקרב? האם זה אומר שכדי לשמור על סוריה מאוחדת, אין ברירה אלא בדיכוי וברוטאלי?
האירועים האחרונים, שהתחוללו במחוז העלווי שבצפון-מערב סוריה, מדגישים את העובדה, שהמשטר החדש עדיין מדשדש ומחפש יציבות וביסוס.
המשטר הסורי החדש, הנשען על רוב ברור של סונים ונלחם באג'נדה איראנית הנתמכת על ידי חזבאללה, מודע לכך שאויבו העיקרי מנסה לערער את יציבותו ולעורר טלטלה כללית שתוביל לנפילתו.
למנהיג החדש של סוריה, אחמד חוסיין א-שרעא (לשעבר אבו מוחמד אל-ג'ולאני), לא נותרה ברירה אלא לכפות משטר של פחד, בדומה לקודמו. כדי לדכא הפיכה נגדית של נאמני אסד – בגיבוי איראן, המיליציות שלה וחיזבאללה – הוא השתמש בכוח מופרז ובדיכוי חסר רחמים. דיכוי זה נועד לא רק למחוץ את האופוזיציה המורדת, אלא גם משמש אזהרה למיעוטים אחרים, כולל הדרוזים והכורדים, כמו גם לשכנתה הדרומית של סוריה, ישראל. בכירים ישראלים, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו, הכירו בנחישותו של משטר השרעה לשמור על השליטה ולמנוע מהמדינה להידרדר למלחמת אזרחים נוספת.
א-שרעא מבין שהוא לא יכול לשרוד מול קואליציה של מיעוטים הנתמכים על ידי ישראל. כדי למנוע מלחמת אזרחים נוספת, הוא יזם דיון לאומי על עתידה של סוריה. האסטרטגיה שלו היא להתקדם בזהירות, להעניק למיעוטים גדולים מעמד שישאיר אותם בתוך סוריה תוך מתן אוטונומיה מוגבלת – בדומה לכורדיסטן העיראקית. זה כולל חופש דת לדרוזים, אשורים ונוצרים אחרים, הכרה רשמית בכורדית לצד ערבית, ושילוב סמלי של מיליציות מיעוטים בצבא הסורי מבלי לפרק את המבנים שלהן.
האם א-שרעא יאמץ מציאות חדשה זו, ויחייה למעשה את מודל החלוקה שהונהג תחת המנדט הצרפתי? או שמא ילך בדרכם של קודמיו וישתמש בכוח כדי לשמור על אחדותה של סוריה? הבחירה האחרונה טעונה באופן מסוכן, שכן קרוב לוודאי שהיא תצית מלחמת אזרחים שלישית.
