האם ההתפתחויות בזירות עזה, לבנון, איראן ואיו"ש מחייבים את ישראל לפעול אחרת? | התמוטטות משטר אסד, לאחר ששתי המשענות שאפשרו לו לשרוד מאז 2015 נחלשו מכדי להושיעו, הייתה הביטוי האולטימטיבי לתמורות המתרחשות באזור. עם זאת, ולמרות המציאות הקשה שממנה סובלים חמאס והפלסטינים בעזה, מוקדם עדיין לפסוק שההחלטה של סינוואר לבצע את מתקפת הטרור האימתנית ב־7 באוקטובר הייתה מקח טעות מבחינתו; הרי חמאס טרם הוכרע שלטונית, ולמעשה גם לא צבאית, ומנוף החטופים עדיין בידו, ובאמצעותו הוא שואף להשיג לפחות חלק ממטרות המלחמה שלו, ובהן שחרור מחבלים מהכלא הישראלי והסרת המצור מעל עזה.
במבט אזורי הוא איבד את הנכונות והיכולת של גורמי הכוח העיקריים בציר האיראני לסייע לו, ויש לו סיבות טובות לדאוג מההשלכות של ניצחון טראמפ על חופש הפעולה של ישראל, אם לא יזדרז להגיע להסכם בעניין החטופים. אך הוא יכול להתנחם בהתחזקות הציר הסוני הרדיקלי, שגם עימו הוא נמנה, בעקבות ההפיכה בסוריה, ובשימור מעמדו הדומיננטי בתוך המערכת הפלסטינית.
לעומת זאת, איראן, סוריה של אסד וחיזבאללה ספגו מהלומות שקשה להתאושש מהן, ואשר יגורו בא להם. יש לזכור שככל הנראה נסראללה והאיראנים, שהכירו מן הסתם את תוכנית "חומת יריחו", לא שותפו באופן מלא בכוונה של חמאס לפעול ב־7 באוקטובר וכשעמדו בפני המציאות שיצר סינוואר גילו זהירות והחליטו להסתפק בביטויי סולידריות ולא לקחת סיכונים. הם דבקו במדיניות זו במשך כשישה חדשים עד שנגררו להסלמה, במידה מסוימת בעל כורחם. לפי המידע שהודלף לניו־יורק טיימס, נסראללה לא פגש את סגנו של סינוואר, ח'ליל אל־חיה, שהיה אמור לעדכן אותו בכוונה לפעול.
תמונת המודיעין הזו מעניינת במיוחד משום שעולה ממנה שקהילת המודיעין הישראלי טעתה פעמיים בהתרעה האסטרטגית שהעבירה לדרג המדיני בחודשים שקדמו למתקפה. ראשית, היא העריכה שחמאס בעזה חלש ומורתע וממוקד בשיפור איכות החיים של האוכלוסייה, ושנית היא סברה שקיימת סכנה גוברת ליוזמה התקפית של חיזבאללה ושל חמאס ביו"ש בגיבוי איראן.
בעקבות המהלומות שספג הציר האיראני, חמאס נמצא בעמדת חולשה. הוא אינו יכול להגן על עצמו, וישראל הוכיחה לעצמה, לאיראן, למדינות ערב הפרגמטיות ולארה"ב, כי לירושלים ולוושינגטון יש ככל הנראה אופציה צבאית אמינה לטיפול בתוכנית הגרעין האיראנית. נפילת אסד וחולשת חיזבאללה, שאיראן איננה יכולה להמשיך ולהזרים לו נשק ולאפשר לו להשתקם, יוצרות הזדמנות לשינויים במערך הכוחות בלבנון תוך שחיקה במעמדו של חיזבאללה והתחזקות יריביו מכל המחנות. מי שכבר הזדרז לנצל את חולשת הציר האיראני היה הציר הסוני הרדיקלי, בהובלת טורקיה וקטר, שמיהר להשתלט על סוריה ולהציב אתגר חדש בפני ישראל. בשלב זה המשטר החדש ממוקד בייצוב שלטונו – יעד מורכב בהתחשב בפסיפס העדות וגורמי הכוח – אבל בר השגה.
עם זאת, הגורמים האוחזים בשלטון חדורים בלהט אסלאמיסטי קיצוני ועלולים בעתיד להתעמת עם ישראל. ישראל נקטה צעדי מנע נרחבים ברמת הגולן ובעומק סוריה, אבל האתגר עדיין לפנינו. השינוי בסוריה מקרין עלינו לא רק במישרין אלא גם דרך הגברת החששות של ירדן מהשלכות התחזקות האסלאם הקיצוני על גבולה הצפוני ועל יציבותה.
צומת הדרכים הנוכחי מעמיד לפני ישראל שורה של דילמות ואתגרים, וגם הזדמנויות. כדי להכריע בעניין אופן הטיפול בהם יש לזכור כי המטרה האסטרטגית העליונה של ישראל הייתה למנף את מתקפת חמאס כדי ליצור סדר חדש במזרח התיכון, שכתוצאה ממנו יוסר האיום שאיראן בנתה מולה (טבעת האש של השלוחים, מערך הטילים ותוכנית הגרעין, האיום הפלסטיני מעזה ומיו"ש), ובמקום זאת הברית הישראלית־האמריקנית תחזק ותרחיב את הסכמי אברהם.
ההצלחה המרשימה לשנות את מגמת המערכה ובחירת טראמפ לנשיא ארה"ב יוצרות תנאים חסרי תקדים למימוש יעדים אלה, ואף מחייבים את ישראל לעשות זאת. לפיכך על ישראל לחתור בכל הכוח להשיג הסכם לשחרור החטופים, אך לוודא שהוא לא מבטיח את הותרת חמאס בשלטון בעזה לאורך זמן תוך יצירת התנאים לשיקום יכולותיו. כדי להבטיח זאת אפשר להרחיב שוב את המבצע הצבאי בעזה ולעמוד ככל האפשר על המשך נוכחות ישראלית, ולו מדוללת, בציר פילדלפי ובמרחב נצרים, וכן להתעקש שרוב המחבלים שישוחררו לא יגיעו לעזה או ליו"ש. סילוק חמאס מהשלטון בעזה הוא צעד חיוני במסגרת יצירת הסדר החדש. המציאות החדשה מגבירה את הסיכוי להשיג הסכם כזה.
במקביל יש להגביר, עם המערכת הבינלאומית, את הלחץ על איראן, שכלכלתה נתונה בקשיים חסרי תקדים. לחץ מרבי וחידוש הסנקציות האירופיות עשויים לחייב את איראן לבחון מחדש את מדיניותה בנושא הגרעין, ולערער את היציבות אם המשטר יחליט להתעלם מהלחצים ולהמשיך להתקדם להשגת נשק גרעיני. במקרה כזה ייתכן שיהיה צורך לממש את האיום הצבאי האמין, אולי אפילו בסיוע אמריקני חיוני.
