עדיין יש דרך לשקם את ההרתעה הישראלית. חיסול פואד שוכר בלב הדאחייה בביירות, וחיסולו של איסמעיל הנייה בטהראן ביום למחרת, ללא ספק, מבטאים הישגים מבצעיים ומודיעיניים מרשימים מהמעלה הראשונה, אך לא פחות מכך (ואף יותר) הם מהווים הישגים תודעתיים. לאחר חיסול הנייה, שאל ראש ממשלת קאטר בחשבונו ב-X: "כיצד ניתן לנהל משא ומתן כשאחד הצדדים הורג את מי שמנהל מולו את המשא ומתן". מניתוח מעמיק בין השורות, נראה כי ציוץ זה מסכם את ההבדל בתפיסת המשא ומתן ככלי לפתרון סכסוכים בין הראייה הערבית והמערבית.
הציוץ, שנכתב באנגלית ולא בערבית, כוון ספציפית לקהל המערבי במטרה לעצב ולמסגר את הנרטיב אודות ההתנקשות בחיי הנייה בתקשורת הבינלאומית. כפי שראינו בימים האחרונים, הוא אכן הגיע לנשיא ארצות הברית ביידן, שחזר על הטענה של הבכיר הקטארי כי "ההתנקשות בחיי אסמאעיל הנייה אינה מסייעת להשגת הפסקת אש".
לו היה ראש ממשלת קטאר כותב ציוץ זה בערבית, הוא צפוי היה ללעג וביקורת מהעוקבים הערבים שלו. בראייה רחבה, התרבות השבטית הערבית, ואולי אף התרבות האסלאמית שחמאס וקטאר משתייכים אליה, לא מאמינה במשא ומתן ככלי לפתרון סכסוכים. לאורך ההיסטוריה, שבטים ערבים חיפשו אלימות כאמצעי להבעת כוח זה כלפי זה וגם כדרך לפתרון סכסוכים פנימיים. באותה עת, התגבש מושג הג'יהאד באסלאם.
המיקוח העסקי היה המקום היחיד שבו הערבים הראשונים והמוסלמים השתמשו במשא ומתן. עם זאת, פרקטיקה זו לא הייתה מקובלת בהקשרים פוליטיים. במקרים נדירים ביותר, השתמשו הערבים בתקופה המודרנית במשא ומתן כאמצעי לתמרון פוליטי, אך לא מתוך כוונה להגיע לפתרון סכסוכים. דוגמה בולטת לכך היא רצח שלושים נציגים פוליטיים יהודים משבט ח'ייבר במדינה, במהלך סכסוך בין שבטים מוסלמים לשבטים יהודים בשנת 628 לספירה. לאחר מספר סבבי מלחמות ורצח המוני של מספר שבטים יהודים במדינה, נתבקש המשא ומתן ככלי לפתרון מסוים. השורדים באותה תקופה, הם שלמעשה הגיעו למשא ומתן עם הנביא המוסלמי.אך לא כדי להגיע לפתרון לסכסוך ולהשיג שלום, אלא כדי להכריז שהם מסכימים לשלם חצי מהיבול שלהם למוסלמים כמס (ג'יזיה) ולהמשיך לחיות במדינה.
חיסול פואד שוכר בלב הדאחייה בביירות, וחיסולו של איסמעיל הנייה בטהראן ביום למחרת, ללא ספק, מבטאים הישגים מבצעיים ומודיעיניים מרשימים מהמעלה הראשונה, אך לא פחות מכך (ואף יותר) הם מהווים הישגים תודעתיים.
ראשית, זה היה מסר לנסראללה כי ישראל עדיין יודעת לשחק ב"בזאר של המזרח התיכון", ולספק את ההערכה והמסרים כי לא תתקוף בביירות ברובע הדאחייה, אבל פועל לפגוע בליבה. כמו הערבים, גם אנחנו מקדימים ומאחרים, מוסיפים וגורעים, אך אין בכוונתנו לשקר.[1] חוסר האונים אף גרם לנסראללה לשקר בנאומו ולהכחיש את פגיעת הטיל במג'דל שמס: "אם הייתה זו טעות היה לנו את האומץ להודות בכך", אמר ושיקר מבושה, מחשש מהדרוזים בלבנון ומיצירת הלגיטימציה לתגובה ישראלית.
בהתייחס לחיסול הנייה, התקיפה אמנם מיוחסת בעמימות לישראל, אך המסר התודעתי לאיראן ברור: "ישראל יכולה לחסל את זרועות התמנון כל-כך קרוב לראשו". הפעם היעד היה איסמעיל הניה בלב איראן ובמתקן משמרות המהפכה, אך זו רק הפעם (במיוחד לאחר תקיפה נוספת המיוחסת לישראל של סוללת ה-S-300 באספהאן באפריל האחרון).
עם זאת, כעת נשאלת השאלה האם זו הייתה כוונת מכוון להעמיד את איראן במצב מביש בחברה המייחסת חשיבות כה גדולה לבושה שהדרך היחידה להתמודד איתה היא באמצעות נקמה והרג של הגורם המבייש. זאת בניגוד לחברה מערבית, בה השיח מדבר על אשמה ולא על בושה, כאשר המענה על עשיית עוול הוא עונש או מחילה.[2] הרי לא בכדי הדגיש נסראללה בנאומו האחרון כי ישראל פגעה בכבוד של הרפובליקה האסלאמית של איראן.
במידה ובניתוח האיומים הייתה כוונה להציב את איראן במצב של בושה מול כל אויביה, מדינות הפרוקסי שלה והעם האיראני בעצמו, אזי צריך היה להיות מהלך התקפי יזום נוסף. כוונתי היא למהלך מנע הרתעתי המוכיח ראשית, את החדירות המודיעינית האיראנית כפי שהוצגה בחיסול הנייה, אך בעיקר את היכולות הישראליות והעובדה כי הם עוד טרם ראו ולו פרומיל מהיכולות הישראליות. מהלך כזה, להערכתי, היה יכול להשפיע ואף לשנות לאובינו את הערכת המצב שלהם, לפגוע בהערכות למתקפת הנגד, ובעיקר ליצור פחד ובהלה בקרב העם האיראני.
הדרך לשקם את ההרתעה: על הקשר בין מתקפת מנע לתודעה
בתסריט של מתקפת מנע אפשרית כזו, עלינו לפגוע בשדות הנפט והגז של חברת הנפט הלאומית איראנית. מהלך זה יגרום נזק משמעותי לעורק המרכזי של כלכלת איראן ויפגע במימון הטרור הבינלאומי שלה. אך בו בזמן, ולנוכח המשבר הכלכלי של איראן, כמות המהגרים האפגניים, הפילוג בין קבוצות אתניות שונות במדינה, מורת הרוח של העם האיראני מהתמיכה הכלכלית של המשטר בארגוני הטרור וב"פלסטין" – אפשר שיוציא המונים לרחובות. להערכתי, במצב עניינים כזה, נכון יהא לגרום לאיראן להתעסק בבעיותיה הפנימיות, וכל מילה מיותרת.
בהקשר זה, המצב בלבנון הוא דומה. המדינה ניצבת בפני משבר כלכלי קשה, קיטוב עדתי וארגון טרור שיעי שהשתלט על המדינה ועל יכולתה לתפקד ככזו. אי לכך, אם הייתה כוונת מכוון לשים את הילד הפרוקסי הלבנוני ואת האבא האיראני גם כן, במצב של בושה באמצעות חיסול פואד שוכר בלב הדאחייה, עלינו לזכור כי נקמות באסלאם הן משפחתיות. רוצה לומר כי יש לפעול מול חזבאללה במכה התקפית ולא בכרזה על מגננה והמתנה לתגובה.
במצב העניינים הנוכחי, נראה שהעם הלבנוני בחרדה וחשש ממלחמה שתקריס את השרידות הכלכלית של מדינתו. על כן, ישראל צריכה לפעול במסרים ברורים על כך לעם הלבנוני. בפניה לדרוזים בלבנון, יש להדהד את מסקנות ועדת יוניפי"ל כי הפגיעה בדרוזים במג'דל שמס היא באחריות חזבאללה בלבד. בדומה לתגובה נגד משטר האייתולות, חזבאללה כמו איראן, ולכן צריך שתתמודד עם בעיות מבית.
בנושא זה אני מבקש להיות מאוד ברור: האיראנים לא הגיבו משמעותית על חיסולו של קאסם סולימאני, למעט תקיפה מוגבלת של בסיסי חיל האוויר האמריקאים בעיראק (כשלדברי טראמפ תואמה מראש).[3] הסיבה לכך נעוצה בפחד של האיראנים מטראמפ עצמו ומהתגובה שתגיע ממדינתו. רוצה לומר שבמזרח התיכון, אם חזק נתפס כחזק ופועל כחזק – הוא מרתיע גם את הנקמות החשובות ביותר מהצד המושפל.
בהקשר זה, ראוי לציין את הטענות כי המנהיג העליון של איראן, חמינאי, היה מוקף במאבטחים והביט לא פעם לשמיים במהלך טקס ההלוויה להניה. ייתכן כי זה נבע מחשש לחיסולו שלו, דבר המחזק את צורך בפעילות התקפית יזומה מצד ישראל, ולא כזו הממתינה לתגובה ומצהירה דרך גורמי ממשלה רשמיים כי איננו מעוניינים במלחמה. בנוסף לכך, קיימת אפשרות שהמנהיגות השיעית תעשה כל שביכולתה כדי לזרז את התגלות ה'מהדי', בעיקר באמצעות מלחמות שיובילו לאסונות גדולים.[4] לכן יש חשיבות רבה ביותר לפעילות הישראלית אל מול ארה"ב בסוגיית הגרעין האיראני, ולא בגפנו אלא יחד עם הקואליציה של המדינות הסוניות המתונות. הסיבה לכך היא שהאיראנים יודעים שהם בנחיתות צבאית, וכי לא יוכלו לסמוך על הכרעה באמצעות כח האדם שלהם.[5] כתוצאה מכך, ברור מדוע הם פועלים בעורמה וחוכמה באמצעות הצגת הנשיא החדש והמתון, המבקש לפעול לקידום הסכם הגרעין עם ארה"ב, בוא בזמן שהם במרוץ להשיגו. בעניין זה, הגרעין האיראני הוא לא רק איום על ישראל, אלא גם על המדינות הסוניות המתונות והעולם כולו.
שיקום ההתרעה הישראלית יוביל לעסקת החטופים
בחיסולו של איסמעיל הנייה, המסר לסינוואר הוא ברור: "החבל מתהדק סביב צווארך" (שאל את רוחי משתהא ומוחמד דף). מסר זה, בשפה הערבית, חשוב מאוד במשא ומתן, הרי שצריך לזכור שאנו מנהלים משא ומתן עם מי שה"ג'יהאד" הוא מטרתו העליונה. לפי הג'יהאד, יש הפוגות ומשא ומתן רק כשאתה נמצא במצב של נחיתות ובעל "מצלחה" (אינטרס).
להערכתי, האינטרס של סינוואר בהפסקת אש שמחירה הוא החזרת חטופים עלה לאחר חיסול הנייה והוא גובר כרגע על ה"בושה" ו"הכבוד". עם זאת, עלינו לנצל את ההזדמנות הזו באופן מיידי ולא להתמהמה, שכן חוסר היציבות הוא הפקטור הכי יציב במשוואה הזו. יש לציין כי ערך החזרת החטופים, מעבר להיותו ערך מוסרי עליון אבסולוטי, הוא גם החשוב ביותר לחוסן הפנימי והבינלאומי שלנו כעם, רק אם נשכיל גם אנחנו לפעול באסטרטגיית אויבנו ולהבין שהפסקת אש מגיעה מתוך אינטרס. וכמו כל הסכם במזרח התיכון, גם כאן מדובר בהסכם זמני שתקף עד להשגת האינטרס.
הכרזה רשמית ישראלית, על החתירה להפסקת אש לטובת החזרת החטופים אפשר שתשבש את תגובה ציר הרשע הצפויה ואולי תשפיע על עוצמתה או עיתויה. כמו כן, ההכרזות הפומביות של נסראללה לעניין הפסקת האש בעזה, אולי יאפשרו לו "לרדת מהעץ" באופן זמני בסיוע המתווכות, שהרי חזבאללה, חמאס ואיראן זקוקות להפוגה (יתרון התקפי) לצורך הערכת מצב אחרי החיסולים האחרונים. אבל הפעם זה גם אינטרס שלנו – ראשית, בהחזרת החטופים ואין חשוב מכך, ושנית, בהפוגה להערכות מחודשות בנוגע למערכה בצפון.
ברור לכל כי סינוואר לא ממהר והדבר הכי נכון מבחינתו הוא להמתין ולראות האם תתפתח מלחמה אזורית שתציל אותו. בעיני, זו בדיוק הסיבה שישראל חייבת לפעול בגל שני התקפי ומיידי מול איראן וגרורותיה. גל כזה היה מבהיר לסינוואר את הצורך בהפסקת אש והחזרת החטופים בדחיפות.
בהתייחס לחוסן התודעתי הפנימי שלנו בישראל, וללא הקשר פוליטי, אני מאמין כי מסרים מגמתיים בערוצי התקשורת הישראלים מצד בכירי צבא לשעבר, מדינאים ופרשנים המבצעים הערכת מצב לכאורה (אך למעשה מגיעים להביע את דעתם כנגד הממשלה והעומד בראשה), צריכים להיאמר מתוך ידיעה כי האויב מאזין, צופה ועושה בכך שימוש נרחב נגדנו. ראייה לכך היא המשטר האיראני שמשקיע מאמצים רבים בקמפיין נרחב שיעודד קריסה פנימית של ישראל, כמו גם כתבים מעיתונות ערבית ברחבי העולם שמנצלים זאת ומתארים את המצב כאילו "ישראל קורסת מבפנים וישנו קרע חברתי עצום בלב החברה הישראלית". דוגמאות עדכניות ניתן למצוא בתקשורת הקטארית ובערוצים המקושרים לחזבאללה כמו אל-מנאר ומאיאדין.
כלי התקשורת הערבים אינם מפרשים את עצם ההתבטאויות הללו כהתבטאויות דמוקרטיות בריאות במדינה שבה גנרלים ופוליטיקאים לשעבר יכולים להביע את דעותיהם בחופשיות. הם רואים זאת כחולשה ישראלית, תוך שהם מפריזים ומעצימים את המידע כדי שיתאים לאג'נדה שלהם.[6] בעיני הכול היא שאלה של איזון: כיצד הדברים נאמרים, מפני שהאויב משקיע מאמצים מדינתיים מתואמים בעיצוב תודעה (בשונה מאיתנו). אנו בעיצומה של מלחמה קינטית, אך לא פחות מכך גם פסיכולוגית.
