אחד העקרונות הידועים ביותר בפסיכולוגיה ההתנהגותית הוא שכאשר גמול מיידי מוצע עבור פעולה מסוימת – בני אדם נוטים לקחת את הסיכון, גם אם ההשלכות האפשריות בעתיד הן חמורות. כולנו מכירים את זה מהחיים האישיים: עוד פרוסת עוגה, עוד סיגריה, נסיעה מהירה עם סיכון לעבור באור אדום. אם הפרס קרוב והעונש רחוק – אנשים נוטים לקחת את הסיכון.
זה בדיוק המנגנון שעליו בונה חמאס בקמפיין הפסיכולוגי שהוא מנהל נגד ישראל והמערב ב-18 החודשים האחרונים. ההבטחה לשחרור חטופים – פרס עוצמתי מבחינה רגשית – מצליחה לעמעם את הבנת הסכנה שבחיזוק האויב. זהו מהלך מחושב: חמאס, יחד עם גורמים איראניים וקטארים, מזהים בחברה הישראלית חברה מותשת, פצועה ומפולגת, ומנצלים זאת כדי להגביר את הלחץ הפנימי ולערער את לכידותה הלאומית.
מדי כמה שבועות מופצים סרטונים של חטופים. ההשפעה הציבורית מיידית – גלי אהדה, כותרות, הפגנות, לחצים על הממשלה. חמאס יודע שהדלק האנושי הזה מתדלק את הדרישה ל"הסכם בכל מחיר", גם אם ברור לגמרי שהמחיר הוא חיזוקו של ארגון טרור רצחני שעדיין שואף לחזור על הטבח של 7 באוקטובר. ההבטחה לגמול כזה, אפילו כשהיא מלווה בסיכון, משמשת את חמאס לזרוע מחלוקות בישראל ולנצל את המצב בחברה מפולגת פוליטית.
הציבור הישראלי חצוי: חלק ממשפחות החטופים, בצדק אנושי עמוק, רוצות את יקיריהן בבית – עכשיו. אחרים, שזוכרים את המחיר של עסקאות העבר, מבינים שאי אפשר לנצח את חמאס ולהוריד את הסיכון לעוד אסון לאומי, תוך כדי הזנה של אותו אויב באמצעים, בזמן ובתודעה. אין ספק שזה מציב דילמה מוסרית.
מתוך הכרה בדילמה ובפילוג הפוליטי בחברה הישראלית, חמאס מזנק על המטרה. כל "עסקה" עם חמאס בעלת מחיר, וחמאס יעשה כל שביכולתו כדי לוודא שהמחיר יהיה גבוה ככל האפשר. יום אחד, הוא משחרר סרטון של חטופים, יום אחר מציע "הודנה" לחמש שנים, וכל הזמן משחק את הקורבן, מפרסם את סבלם של ילדים חפים מפשע, את היעדר הטיפול הרפואי והיעדר מחסה הולם לתושבי הרצועה.
המשותף לכל זה הוא שעול הפעולה מוטל לא על חמאס, אלא על ממשלת ישראל. ישראלים, שמתעבים את חמאס, מפגינים זאת לא על ידי דרישה מהארגון לשחרר את החטופים ללא תנאי, כפי שדורש החוק הבינלאומי, אלא על ידי הגשת כתב אישום נגד ממשלת ישראל.
הבעיה אינה רק פנימית. במערב, חמאס משחק תפקיד של קורבן חסר אונים – ומתקבל ככזה. שנים של שטיפת מוח רגשית ומניפולציה קוגניטיבית הפכו את עקרון "עמוד לצד המדוכא והקורבן" למעין חובה מוסרית עיוורת, שמדלגת בקלות על עובדות בסיסיות כמו אחריות ישירה של חמאס לטבח, למלחמה, ולסבל אוכלוסיית עזה והחטופים.
כך, גם בזירה הפנימית וגם בזירה הבינלאומית, נבנה לו נרטיב שבו ישראל – דווקא היא – נושאת באחריות המוסרית. לא חמאס שכולא את החטופים. לא חמאס שפותח במלחמה. לא חמאס שמתחבא מאחורי ילדים חפים מפשע. המשמעות היא שמצב זה דורש מבט מציאותי יותר, אם כי גם מפוכח יותר, על מה שישראל מתמודדת איתו.
הציווי המוסרי להציל חטופים שידוע שהם בחיים הוא גדול, אך כך גם אחריות הממשלה לחייהם של כל אזרחיה, כעת ובעתיד. איזון בין שני הצרכים הללו הוא דילמה מוסרית מלאה בטיעונים סותרים שיש לקחת בחשבון.
אנו מצויים בעיצומו של עימות פסיכולוגי מתוחכם שבו האויב אולי חלש צבאית – אך לא תודעתית. הוא למד אותנו, מבין אותנו, ומשחק בנו. הכוח שלנו טמון לא רק בטנקים ובמטוסים, אלא גם ביכולתנו להבין את המשחק, לזהות את המניפולציות ולסמן גבולות מוסריים ברורים. לכל הפחות, כולנו צריכים להכיר במצב הבעייתי, ולא לייחס כל החלטה שאיננו מסכימים עמה לשיקולים אישיים או פוליטיים. שנית, עלינו לחשוב היטב כיצד אופן המחאה שלנו יכול להשפיע על מה שאנו מנסים להשיג. לבסוף, גם הציבור במערב צריך להכיר בכך שאותה אסטרטגיה של חמאס נגדנו יכולה להיות מיושמת גם עליהם, ולכן מהווה סכנה שיש להתכונן אליה. הפתרון למצב נמצא בהבנה עמוקה של הזירה הפסיכולוגית שבה אנחנו פועלים.
פורסם לראשונה בג'רוזלם פוסט בשפה האנגלית ב-12.05.2025
