עבור לתוכן העמוד
Menu

תכנית טראמפ: בין תבונה מדינית לסטנדרטים כפולים

"דחייה על הסף של התכנית מבלי לשקול אותה ומבלי להביע אפילו קורטוב של של נכונות למו"מ עליה ומהצד השני הם מגנים את ישראל על כך שהיא שוקלת לממש חלקים ממנה" • אלן בייקר על הצביעות העולמית והתבונה המדינית של תכנית טרמאפ

חזון השלום של הנשיא דונלד טראמפ שהוצגה בוושינגטון ב -28 בינואר 2020, הכניסה את  המזרח התיכון ואת הקהילה הבינלאומית להצהרות מבלבלות וסותרות ולדיון אינטנסיבי באשר למשמעותו ולאופן יישומו.

למרבה הצער, אפילו לפני לידתה, נתקל חזון השלום בסירוב עיקש של ההנהגה הפלסטינית לשתף פעולה בגיבושו ובניסוחו. סירובם לקבל או אפילו לשקול את התכנית, למרות היתרונות הפוליטיים, הכלכליים והפיננסיים הניכרים שהיא מעניקה לפלסטינים, מאיים לערער על כל אפשרות של חזרה למשא ומתן אמיתי.

סירוב זה נבע מתחושת בגידה חריפה אצל ההנהגה הפלסטינית, בעיקר בעקבות ההכרה של הנשיא טראמפ בירושלים כעיר הבירה של ישראל, והחלטתו למקם את שגרירות ארה”ב בירושלים. כמו כן, הייתה זו תוצאה של איבה עמוקה אישית בין אבו מאזן, ראש אש”ף, כלפי הנשיא טראמפ, עד כדי העלבתו החמורה באופן פומבי ובלתי-דיפלומטי.

רוסיה נגד מאהר אלאסד

ההתנגדות העקרונית הפלסטינית לתכנית עוד לפני שהיו מודעים לתוכנה, והחסימה המעשית של האפשרות  לפתוח מחדש את המבוי הסתום בתהליך השלום הפלסטיני-ישראלי, מהווה טעות חמורה ומצערת מצד ההנהגה הפלסטינית. זאת במיוחד לנוכח העובדה שהתנגדותם לתכנית מעולם לא התבססה על ניתוח מהותי של תוכנה  או על ההיגיון אלא יותר על העניין האישי – כעס ועלבון.

סירוב כזה מערער את העיקרון הבסיסי והמחויבות של יו”ר אש”ף יאסר ערפאת, בשם העם הפלסטיני, ב-9 בספטמבר 1993 במכתב לראש ממשלת ישראל יצחק רבין לפיה:

“אש”ף מחויב לתהליך השלום במזרח התיכון, ולפתרון של שלום לסכסוך בין שני הצדדים ומצהיר כי כל הסוגיות הבולטות בנוגע למעמד קבע ייפתרו  במו”מ.”

לאחר כישלונן של מספר  הצעות שלום שהוגשו במהלך השנים, ניתן היה לצפות כי קורטוב של תבונה פוליטית, הגיון בריא ואחריות ציבורית מצד ההנהגה הפלסטינית, היה לפחות יוצר את הרצון לשתף פעולה ולשקול את התוכנית החדשה, ואף לשקול אותה כבסיס למשא ומתן, במקום לדחות אותה באופן מוחלט. 

ניתן היה לחשוב שתבונה פוליטית נורמלית הייתה דוחפת את ההנהגה הפלסטינית לקבל את ההזדמנות להיכנס למשא ומתן אמיתי, מבלי שתהיה עליהם כל מחויבות או לחץ לקבל דבר בניגוד לרצונם.

מבחינה הגיונית, בהתחשב במרכזיותו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בפוליטיקה הבינלאומית, ולאחר המאמץ הנרחב של צוות השלום של ארה”ב לגבש ולהציע בסיס למשא ומתן הכולל פלטפורמה רחבה לפתרון שתי מדינות, עם יחסי שלום ופיתוח כלכלי, הסירוב הפלסטיני הבוטה היה צריך, מבחינה הגיונית, ליצור ביקורת בינלאומית משמעותית ביותר כנגד ההנהגה הפלסטינית.

עוד יותר מסקרנת ומצערת העובדה שמוסדות הקהילה הבינלאומיים כולל האו”ם והאיחוד האירופי, המנהיגים הבינלאומיים והתקשורת הבינלאומית, שתקו ונמנעו מלגנות או לבקר את הסירוב הפלסטיני לשתף פעולה עם התוכנית שנועדה להחזיר על הצדדים לשולחן המו”מ. אותם מנהיגים בינלאומיים , במקום לעודד את ההנהגה הפלסטינית לשתף פעולה עם תוכנית השלום, הם עודדו, באמצעות שתיקתם, את ההנהגה הפלסטינית להוביל לטרפוד התכנית.

מבלי להיכנס להשקפותם של מדינות וארגונים בינלאומיים, ולדעותיהם האישיות של מנהיגים בינלאומיים בנוגע לנשיא טראמפ האיש ומדיניותו של הממשל האמריקאי, ניתן היה לצפות כי הדאגה המתנשאת והנעלה של מדינות אירופה, האו”ם, האיחוד האירופאי ומנהיגים בינלאומיים, לשלום וליציבות המזרח התיכון, לפתרון שתי מדינות ולזכויותיהם של הפלסטינים היו גוברות על מניעים פוליטיים ואישיים. 

 

מפקד משה”מ: רוח הג’יהאד מהווה השראה למצב בארה”ב

 

מן הראוי שדאגות אלו היו מניעות אותם לעודד את הפלסטינים לפחות לתת הזדמנות לתכנית השלום, ולהיכנס למשא ומתן בתום-לב. סירובם של פלסטינים וחסימת התכנית היו צריכים להיות בעיניהם סוגיה עיקרית  ומרכזית החותרת תחת כל אפשרות של יישום התכנית.

אבל, מתוך צביעות מסוימת, נעדר קולם – ממזכ”ל האו”ם, ממנהיגים בינלאומיים ומהפקידות הבכירה באיחוד האירופי.

למרבה הצער אך לא במפתיע, סוגיה אחת שלטה וממשיכה לשלוט בכל הדיון בתכנית השלום. סוגיה זו איננה התוכן המהותי של התוכנית וגם לא הסירוב הפלסטיני להתייחס ברצינות אל תוכנה. לעומת זאת, מה ששולטת בדיון הבינלאומי היא האפשרות, לנוכח החרם הפלסטיני על התוכנית, שישראל עשויה ליישם באופן חד-צדדי את ריבונותה על אותם חלקים של השטחים שניתן לצפות לפי התכנית שיהיו חלק מישראל.

הקהילה הבינלאומית ובעיקר המדינות האירופיות, לאחר שהעלימו עין מהחרם הפלסטיני על תכנית השלום, אינן נמצאות באמת בעמדה למתוח ביקורת ולגנות את ישראל על כך שהיא שוקלת דרכים למימוש רכיבי התכנית שנועדו בסופו של דבר להתקבל לישראל. 

הכוונות המוצהרות של ישראל נתקלה בזעקה בינלאומית רועשת של גינויים ואיומים נגד ישראל וטענות בדבר ערעור תהליך השלום, יצירת חוסר יציבות ואלימות והפרת המשפט הבינלאומי. כל זאת בלי שישראל עשתה דבר מלבד הצהרות, ככל שהן בעצמן נעדרות תבונה מדינית. 

באופן מצער ומוזר, לא הייתה זעקה כזו מאותה קהילה בינלאומית לנוכח החסימה והשלילה המוחלטת של הפלסטינים את המאמץ האמיתי להתקדם לקראת כינון יחסי שלום ושלווה.

זהו סטנדרט כפול ברור ובלתי מקובל.

לאחר שדחו את תוכנית השלום, ההנהגה הפלסטינית והקהילה הבינלאומית אינם יכולים, בידיים נקיות, לגנות את ישראל על הכרזת מטרותיה ליישם חלקים מהתוכנית הנוגעים לריבונות כאשר הפלסטינים עצמם מונעים במו ידיהם כל סיכוי להיכנס למשא ומתן על התוכנית. 

כמאמר הפתגם , הפלסטינים אינם יכולים  ל”אכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה”  – דחייה על הסף של התכנית מבלי לשקול אותה ומבלי להביע אפילו קורטוב של של נכונות למו”מ עליה ומהצד השני הם מגנים את ישראל על כך שהיא שוקלת לממש חלקים ממנה. ההנהגה הפלסטינית אינה יכולה לקבל זכות וטו בלתי מוגבל על משא ומתן לשלום. 

לו היו משתמשים בתבונה פוליטית מההתחלה והיו מקבלים את התוכנית כבסיס למשא ומתן, סביר להניח שסוגיית החלה הריבונות מצדה של ישראל, גם אם בצורה חד צדדית, לא הייתה בכלל עולה.