עבור לתוכן העמוד
Menu

הפלסטינים ממשיכים להבהיר – אין מרחב למו”מ

יוזמת השלום החדשה שתוצג בוושינגטון צפויה להתקל באקסיומה הפלסטינית המוכרת – אין פשרה • מעמד ירושלים יעלה לסדר היום בהקדם

השבוע צפוי להתפרסם “תכנית המאה” של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, אולם נדמה כי אש”ף נציגו של הפלסטינים לא יכול לקבל את היוזמה כי היא עומדת בניגוד גמור לתפיסת היסוד של הארגון. האקסיומות הפלסטיניות “א-ת’וואבת אל-פלסטינייה”. כמו כל אקסיומה, לא מותירות כל מרחב למשא ומתן לפשרה, כי זאת היא כל אקסיומה בטבעה.

מי שמאשים את ישראל בכישלונות הרצופים של המשאים ומתנים מול אש”ף לא מכיר את עקרון היסוד הזה, ואגב הוא גם נכון במשאים ומתנים של אש”ף עם חמאס – כאשר באים לשולחן המשא ומתן עם עמדות קשיחות, אין על מה להתפשר.

אש”ף מעולם לא נתן פומבי לאקסיומות שלו. בבחינה היסטורית ניתן לומר כי הן מתבססות על החלטות האו”ם – “הלגיטימיות הבינלאומית” ובראשם  זכות השיבה שבה לכל פליט הזכות להחליט אם הוא חוזר אל ישראל עצמה, זאת בנוסף לפיצויים שיקבל. אקסיומה זו ברורה לכל ותביא לכך שתמורת שלום ישראל צריכה לבטל את עצמה.

כאן נעוץ הקושי העיקרי של אש”ף בעסקה שמציע נשיא ארה”ב. שכן כל יוזמת שלום שאיננה מתבססת על החלטות האו”ם שוללת את האקסיומות האלה, הרי אש”ף לא יכול להיות שותף לה. לפיכך, בכל ההחלטות שהתקבלו במהלך תהליך אוסלו, אש”ף דאג לשים הקדמה שאמרה: בהתבסס על החלטות 131, 242 וכו’ החלטנו כך וכך. פירוש ההקדמות היה שההחלטות שהתקבלו כפופות ללגיטימיות הבינלאומית אשר ייושמו בבוא שעתן.

גם הכותרת “העסקה הגדולה” מנוגדת לאקסיומה שלא מוכרים עקרונות לאומיים תמורת כסף. האקסיומה הזאת התגבשה עוד בשנות ה-80 אל מול היוזמה של שר החוץ האמריקני, ג’ורג’ שולץ, אשר יזם תוכנית של פיתוח כלכלי לפלסטינים תמורת גמישות מדינית.

מי שזכה לחוש את האקסיומה הזאת בפעולה על בשרו היה שר החוץ, ג’ון קרי, אשר תמורת סיוע כלכלי של 4 מיליארד דולר לרשות הפלסטינית קיווה לקבל שיתוף פעולה בהצלחת תוכנית השלום שלו  ונדחה.

אחד מבכירי פת”ח ברמאללה הסביר לי באותם ימים את פשר הדחייה של הסיוע הכלכלי הנדיב מצד ארצות הברית. הסיוע הזה, כך הוסבר לי, היה מעצים את הסקטור הפרטי הפלסטיני, את קהילת העסקים, ויעמוד כמתחרה לארגון הפת”ח שהוא ארגון מאבק. הפיתוח הכלכלי היה מקהה את להט הנוער לצאת ל”מאבק”, מנרמל את החיים ברשות הפלסטינית, ומביא לידי כך שהפלסטינים יסתפקו באוטונומיה המצומצמת שיש להם היום.

שאלת ירושלים

בעיה אחרת יש לאש”ף עם ירושלים, ולא רק בשאלת מעבר השגרירות האמריקנית לירושלים. בין אש”ף לירדן יש הבנה שעד הסדרי הקבע, אש”ף לא יתנגד למעמדה המיוחד של ירדן, אבל כעת מגיעים לשלב הדיבורים על הסדרי הקבע, ואחד הנושאים שעומד על הפרק הוא הסדרת מעמדם של המסגדים ללא אש”ף.

ירדן חוששת כי במקום מעמדה הבלעדי במקום,  תקום מועצת ניהול שבה ישותפו לצדה גם סעודיה ומרוקו, זאת בנוסף ללחץ של גורמים דתיים בישראל לקבל מעמד ליהדות על הר הבית, הביאו להתקרבות בין ירדן לאש”ף. התקרבות זו היא אד הוק –  כי ברגע שאש”ף יבין כי הסדרי הקבע מרחיקים אותו מהר הבית, אבל משאירים מעמד לירדן, בין אם לבדה, או יחד עם מעצמות אסלאמיות נוספות, הוא לא יוכל לקבל זאת.

את המתיחות האחרונה סביב אל-אקצא ומערת המכפלה יש להבין בהקשר זה. מי שיזם את “תפילות השחר” בחברון היה אש”ף. הווקף בחברון נמצא תחת שליטתו, ולפיכך כל המהלך התחיל בחברון. הווקף על הר הבית הוא בשליטת ירדן, ולפיכך הוא בלם את המהלך הזה בירושלים. כאשר חמאס לא רצה לפגר אחרי אש”ף. המהלכים בירושלים נכנסו להילוך גבוה, אבל נבלמו בידי ישראל.

בניגוד לאש”ף, ירדן כן פתוחה לפשרה המבוססת על רווחים כלכליים, ולפיכך יש סיכוי שתמורת היחלצותה מן המשבר הכלכלי העמוק שלה, היא תסכים לחידוש הסטטוס קוו על הר הבית הפעם יחד עם סעודיה ומרוקו. כרגע זה לא נראה כך, ויכול להיות שזה גם לא יקרה, אבל הסיכוי קיים.