מאנטישמיות קלאסית לאנטי-ציונות מודרנית: אותה שנאה בגלימה חדשה

האם אנטי-ציונות היא למעשה אנטישמיות מודרנית? | יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מצוין מדי שנה ב-27 בינואר, כתזכורת כואבת לכך שהשואה לא הייתה מעשה זוועה מבודד, אלא תוצאה של החלטות ומעשים הדרגתיים של יחידים. החלטות אלו הובילו לרצח העם הגדול ביותר בתולדות האנושות, מונע על ידי גלי אנטישמיות, חוסר סובלנות ושנאה.

ביום זה בשנת 1945, הצבא האדום הסובייטי שחרר את אושוויץ, מחנה הריכוז וההשמדה הנאצי הגדול ביותר – סמל עוצמתי ליכולת האנושית לבצע רוע בלתי נתפס ולעמידותם של אלה ששרדו. השנה, 2025, נושאת משמעות מיוחדת. ישראל נכנסה לאחרונה להפסקת אש שברירית עם חמאס, במטרה להבטיח את שחרורם של בני ערובה ישראלים. התפתחות זו מתרחשת בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר 2023, כאשר חמאס פתח במתקפה חסרת תקדים על ישראל, בה נרצחו 1,200 אזרחים ונחטפו 250 נוספים. בעקבות זאת, האנטישמיות בעולם זינקה באופן חד. הפגנות אלימות פרצו תחת מסווה של תמיכה בזכויות הפלסטינים, כשחלקן אף הביעו תמיכה גלויה בחמאס – ארגון טרור – תוך פגיעה בקהילות יהודיות.

אבל אנחנו לא מתבלבלים. ההיסטוריה לימדה אותנו שהבעות אנטישמיות כאלו אינן מקרים בודדים. כיום הן חלק מקמפיין רחב ואכזרי לשדוד את זכותם של העם היהודי ולשלול את לגיטימיות קיומה של ישראל – המדינה היהודית היחידה בעולם. לאור אירועים אלו, אנו מפרסמים מחדש את המאמר הבא כדי להדגיש את החשיבות המתמשכת של זיכרון השואה ולהדגיש אמת זו: אנטי-ציונות היא אנטישמיות.

* * *

השוואה בין אנטישמיות לאנטי-ציונות והוכחה שהאחרונה היא הצורה המודרנית של הראשונה עשויה להיות קלה אם פשוט נשתמש בהגדרת האנטישמיות של מחלקת המדינה האמריקנית משנת 2010 הקובעת כי "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שעשויה להתבטא כשנאה כלפי יהודים. ביטויים רטוריים ופיזיים של אנטישמיות מכוונים כלפי יהודים או לא יהודים ו/או רכושם, כלפי מוסדות קהילה יהודיים ומוסדות דת" (זה מבוסס על הגדרת העבודה לאנטישמיות של מרכז הפיקוח האירופי על גזענות ושנאת זרים).

אנטישמיות מודרנית

לאחר מכן, מחלקת המדינה מספקת רשימה של דוגמאות עכשוויות לאנטישמיות, שרבות מהן מבוצעות על ידי אנטי-ציונים:

1. קריאה, סיוע או הצדקה להרג או פגיעה ביהודים (לעתים קרובות בשם אידיאולוגיה קיצונית או השקפה דתית קיצונית).
2. העלאת טענות כוזבות, דה-הומניזציה, דמוניזציה או סטריאוטיפיות על היהודים ככאלה או על כוחם של היהודים כקולקטיב, במיוחד אך לא רק, המיתוס על קונספירציה יהודית עולמית או על שליטת היהודים בתקשורת, בכלכלה, בממשלה או במוסדות חברתיים אחרים.
3. האשמת היהודים כעם באחריות לעוולות אמיתיות או מדומיינות שבוצעו על ידי אדם או קבוצה יהודים בודדים, מדינת ישראל, או אפילו על מעשים שבוצעו על ידי לא-יהודים.
4. האשמת היהודים כעם, או ישראל כמדינה, בהמצאת השואה או בהגזמתה.
5. האשמת האזרחים היהודים בכך שהם נאמנים יותר לישראל, או לסדרי העדיפויות לכאורה של יהודים ברחבי העולם, מאשר לאינטרס של מדינותיהם.

לבסוף, מחלקת המדינה מבהירה מהי אנטישמיות ביחס לישראל ומספקת דוגמאות לדרכים שבהן אנטישמיות מתבטאת כאנטי-ציונות בהקשר זה:

1. דמוניזציה של ישראל:
   • שימוש בסמלים ובדימויים הקשורים לאנטישמיות קלאסית כדי לאפיין את ישראל או ישראלים.
   • השוואה בין המדיניות הישראלית בת זמננו לזו של הנאצים.
   • האשמת ישראל בכל המתחים הבין-דתיים או הפוליטיים.
2. הפעלת סטנדרטים כפולים כלפי ישראל:
   • הפעלת מוסר כפול על ידי דרישה ממנה להתנהגות שאינה צפויה או נדרשת מכל אומה דמוקרטית אחרת.
   • ארגונים רב-צדדיים המתמקדים בישראל רק למטרות שלום או חקירות בתחום זכויות האדם.
3. דה-לגיטימציה לישראל:
   • שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ושלילת זכות קיומה של ישראל.

עם זאת, מחלקת המדינה מבהירה כי ביקורת על ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיחשב כאנטישמיות. מתאם זה מאושש בממצאי דו"ח יוזמת עמך משנת 2016 על המכללות בארה"ב. דו"ח זה מראה כי קיים מתאם חזק בין קבוצות סטודנטים אנטי-ציוניות כגון "סטודנטים למען צדק בפלסטין" (SJP) לבין אנטישמיות; מתאם חזק בין נוכחות חברי סגל שהביעו תמיכה פומבית בחרם אקדמי על ישראל לבין אנטישמיות; פעילות BDS נמצאת בקורלציה חזקה עם פעילות אנטישמית; נוכחות של SJP, מחרימי סגל ו-BDS הם מנבאים חזקים לאנטישמיות; האנטי-ציונות מחלחלת והיא חלק בלתי נפרד מהאנטישמיות העכשווית בקמפוסים.

עם זאת, ניתוח מעמיק יותר של קווי הדמיון וההבדלים בין אנטישמיות לאנטי-ציונות מחייב הבנה מעמיקה של הפרספקטיבה הרחבה וההקשר של המאמץ לדה-לגיטימציה של קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי בארץ אבותיו, שהיא תכליתה ומימושה של הציונות. הדנ"א המורכב ותת-המבנה האידיאולוגי והפוליטי של מתקפת הדה-לגיטימציה הזו, שאחד מביטוייה היא תנועת ה-BDS (חרם, משיכת השקעות וסנקציות), מתבססים על הטרור והלוחמה האידיאולוגית בת 100 השנים של ההנהגה הפלסטינית נגד הציונות ומימושה במדינת ישראל ומצד שני בחשיבה הרדיקלית הקיצונית וברגשות האנטישמיים המתמשכים בקבוצות רדיקליות מסוימות במערב.

למעשה, הדה-לגיטימציה של ישראל מייצגת שני רעיונות שאינם סותרים זה את זה. ראשית, זהו ביטוי של צורה מודרנית של אנטישמיות. בעבר שנאת היהודים, אפלייתם ורדיפתם היו מוצדקות על ידי טיעונים דתיים כוזבים ומאוחר יותר על טיעונים גזעניים, שאינם מתקבלים על הדעת כיום. כיום גישה זו מוצדקת על ידי טיעון לאומי הטוען כי יש להתייחס ליהודים באופן שונה מכל העמים האחרים וכי מדינתם מייצגת את הרע הן בשל העוול הטמון ביצירתה ובקיומה הממושך והן בשל אופיים הנורא של היהודים החיים בה, ולכן קיומה אינו מוצדק ואינו לגיטימי.

שנית, זהו אחד החצים ברעד של המאמץ הפלסטיני המתמשך להביא לקץ הציונות. חרם פלסטיני וערבי על הציונות וניסיונות לדה-לגיטימציה של כל מגע בינלאומי עם ישראל שימשו לאורך מאה שנות הסכסוך על זכותם של היהודים למדינה על כל פיסת אדמה של ישראל/פלסטין. אך בעוד שבעבר העיבו עליהם החיצים הגדולים יותר כמו התערבויות צבאיות ערביות, טרור פלסטיני או אפילו פעילות מדינית ודיפלומטית פלסטינית, בשנים האחרונות גדלה חשיבותו היחסית ונראות שלו עד כדי כך שהדיון שהוא יוצר צבר תאוצה בחוגים קרובים יותר לזרם המרכזי.

כל פלסטיני חייב להאמין שהציונות היא עוול

בהקשר זה, המאמץ הפלסטיני לדה-לגיטימציה של הציונות וישראל מבוסס ונגזר מעמודי התווך האידיאולוגיים של הזהות הפלסטינית כפי שהונחלו בתודעת העם הפלסטיני על ידי הנהגתו, שחלקם כשלעצמם נגזרים מהאנטישמיות בצורתה הקלאסית. ארבעה מעמודי הזהות הללו הם שיפוטיים ושלושה הכרחיים. פסקי הדין קובעים כי פלסטיני חייב להאמין שהציונות ומימושה במדינת הלאום של היהודים מהווים עוול, מהסיבות הבאות:

1. היהודים אינם עם או לאום אלא רק מאמינים בדת ולכן אין להם זכות להגדרה עצמית לאומית במדינת לאום משלהם (בניגוד לערבים-פלסטינים שהם עם וראויים למדינתם).
2. ליהודים אין היסטוריה לאומית או ריבונית בארץ ישראל/פלשתינה, ולכן ניסיונם להצדיק את דרישתם למדינת לאום בפיסת אדמה זו על בסיס הטענה להקים מחדש את הבית הלאומי היהודי בה (כפי שנאמר במנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים בשנת 1922) הוא שקרי וחסר בסיס וכך גם כל הלגיטימציה הבינלאומית להקמתה של מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. פלסטין כולה היא ארצו של עם אחד בלבד – הפלסטינים. הפלסטינים מתעקשים בהקשר זה להכחיש את קיומן לא רק של הממלכות היהודיות אלא גם של בית המקדש היהודי בהר הבית ומתעקשים לכנותו "בית המקדש המדומה".
3. יהודים בכלל, ציונים בפרט, ומתנחלים יותר מאחרים הם יצורים נוראיים. הם מטבעם (וכאן נכנס לתמונה התיאור הסטריאוטיפי הקלאסי של היהודים באנטישמיות האירופית) חמדנים, אכזריים, בדלנים, ערמומיים, חותרים לשליטה עולמית, אחראים לכל הקשיים, מתנשאים, תופסים את עצמם כעליונים ומחרחרי מלחמה. יתר על כן, כפי שנאמר על ידי מסורות אסלאמיות מסוימות, יש לראות בהם צאצאי חזירים וקופים וכאנשים בעל כורחם המסרבים להבין ולקבל את המסר האלוהי של האסלאם. מאפיינים אלה גרמו לאירופאים לרצות להיפטר מהיהודים והם מצדיקים את העקשנות הפלסטינית לקבל את היהודים שנכפו עליהם על ידי המערב הקולוניאלי.
4. המאבק נגד הציונות הוא גם לאומי וגם דתי. היא לאומית במובן זה שלפלסטינים כעם יש זכות על כל פלסטין, מולדתם, והיא דתית במובן זה שפלסטין הייתה חלק מהכיבושים הראשונים של האסלאם והפכה לבית האסלאם (דאר אל-אסלאם) וככזו, על פי כמה פרשנויות דתיות, לא יכולה להיות נשלטת על ידי מי שאינו מוסלמי. זו הסיבה שההרוגים במאבק עדים לשהידים במובן הדתי (שהיד). מכיוון שיש לראות בישראל ראש גשר לתרבות המערבית ולהשפעה במזרח התיכון המוסלמי, המאבק נגד קיומה מוצדק גם כחלק מהמלחמה להגנה על האסלאם מפני שליטת המערב.

שלושת מרכיבי הציווי הם:

1. פלסטיני צריך להיאבק כל הזמן נגד הציונות וכל צורות המאבק הן לגיטימיות (הפלסטינים משתמשים במונח מוקאוומה או התנגדות למאבק זה). העדפתן של דרכי מאבק שונות צריכה להתבסס על שיקולי עלות-תועלת בדבר תרומתן לקידום המאבק בציונות. דה-לגיטימציה, כולל BDS, היא אחת מצורות המאבק המומלצות בשלב זה על ידי כל פלגי הפלסטינים. הרשות הפלסטינית ממליצה גם על פעילות דיפלומטית חד-צדדית ועל "התנגדות עממית" (מונח המתייחס לפעילות אלימה שאינה כרוכה בשימוש בנשק חם או בחומרי נפץ, כגון פיגועי דקירה, דריסה, השלכת בקבוקי תבערה ואבנים), בעוד שחמאס ממליצה על כל צורות הטרור. (לאחר 6 חודשים של קידום גל פיגועי הדקירה במסגרת "ההתנגדות העממית", פתחה הרשות הפלסטינית בסוף מרץ 2016 במאמץ להפיגו, בשל חישוב עלות-תועלת.
2. הפלסטינים חייבים לראות את עצמם כקורבנות, והיחידים ככאלה, של הסכסוך. קורבנותיהם הם תוצר של המערב הקולוניאליסטי (שנתן לגיטימציה להקמתה של מדינת ישראל) ושל הציונות (האחראית גם ליצירת בעיית הפליטים והכיבוש מאז 48' ו-67' כאחד). מכיוון שהם קורבנות, לעולם לא ניתן לדרוש מהם לתת דין וחשבון או אחריות למה שהם עושים. הקורבנות של היהודים באירופה, אשר הוגזמה, קודמה ונוצלה במכוון על ידי הציונים, אינה מצדיקה את העוול העומד מאחורי הקורבנות הפלסטינית.
3. הפלסטינים צריכים תמיד להיות מחויבים לכל פלסטין, גם אם אין זה מציאותי להאמין שהם יוכלו לשלוט או לשלוט בכל פלסטין בזמן הקרוב. מחויבות זו היא בלתי מעורערת וכל כרסום בה הוא בגידה והצדקה של הנרטיב הציוני.

מטרת מאמצי הדה-לגיטימציה היא בראש ובראשונה לבנות את מסגרת החשיבה על הסכסוך במערב באופן שיתלווה לעמודי תווך אלה, מתוך אמונה שבדרך זו תפחת התמיכה הבינלאומית בישראל ותתפוגג יכולתה להשתמש ביכולותיה, כולל הצבאיות, כדי לחזק את יכולתה לשרוד.

הדרך לעשות זאת היא באמצעות מאמץ מרוכז, מתואם ורחב היקף בתחומים שונים שבאמצעותו נבנית הלך הרוח המערבי ביחס לסכסוך. אלה כוללים את התקשורת (רשתות חברתיות מסורתיות וחדשות), פעילות פוליטית ודיפלומטית, מערכת החינוך (בעיקר האקדמיה, סגל ההוראה והסטודנטים בקמפוסים כאחד), פעילות תרבותית, הזירה המשפטית, מוסדות דת, איגודים מקצועיים ופעילות כלכלית (BDS).

הפלסטינים פועלים בזירות אלה בשני מאמצים מקבילים המשלימים. מצד אחד, חמאס, שהאמנה שלו מלאה במסרים אנטישמיים קיצוניים – באמצעות תומכיו הבינלאומיים מהאחים המוסלמים העולמיים – משתפת פעולה עם אנשי שמאל אולטרה-רדיקלי במה שמכונה "הברית הירוקה-אדומה" ויחד הם מקדמים שיח רדיקלי של דה-לגיטימציה המבוסס על היגיון אנטי-קולוניאליסטי, אנטי-מערבי ואנטי-לאומני. מנגד, תנועות פלסטיניות חילוניות ולאומיות הנתמכות על ידי אש"ף והרשות הפלסטינית מקדמות יחד עם ליברלים רדיקלים במערב – כולל ארגונים לא ממשלתיים רבים – שיח דה-לגיטימציה המבוסס על היגיון של זכויות אדם.

הדה-לגיטימציה, החשיבות היחסית והנראות גדלו מאוד ב-15 השנים האחרונות, וכך גם הצלחתה בעיצוב המסגרת שבה חושבים הליברלים המערביים על הסכסוך. מגמה זו החלה בשנת 2001, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, וצברה תאוצה מאז שנת 2005, לאחר שמערכת טרור זו הוכחה כחסרת תועלת. היא ניצלה את התמוטטות הקומוניזם, שהפך את ההתחייבות להשמיד את ישראל כדרך לגאולה על פשעי המערב כלפי המוסלמים למטרה לארגוני שמאל קיצוני לשעבר במערב. ההצלחה הגוברת של הדה-לגיטימציה התאפשרה גם בשל העובדה שישראל איחרה מאוד להגיב, לפחות עד דו"ח גולדסטון ב-2009 ומשט ה"מרמרה" ב-2010, ומשום שבניגוד לאנטישמיות הדתית והגזענית, באנטישמיות הלאומית יהודים יכולים להשתתף והם מהווים חלק חשוב מהאנטי-ציונות ותורמים לאמינותה.

עם זאת, מאז שישראל והעם היהודי וידידיו במערב התוודעו לאיום הביטחוני הלאומי הפוטנציאלי הגלום בתופעה זו והחלו להתארגן למאבק בה ובהמשך לנקוט צעדים ממשיים לבלימת מאמצי הדה-לגיטימציה, הכיוון נעשה מאוזן יותר כאשר ישראל ותומכיה יכולים להשיג גם הצלחות מסוימות. שתיים מאותן הצלחות רבות ראויות לאזכור כאן. האחת היא הגדרת האנטישמיות שאומצה על ידי מחלקת המדינה עוד בשנת 2010, כפי שהוזכר בפירוט לעיל. הגדרה זו מבהירה כי אנטי-ציונות היא אנטישמיות, ולכן דמוניזציה של ישראל, אימוץ סטנדרטים כפולים כלפי ישראל ודה-לגיטימציה של ישראל הם ביטויים של אנטישמיות שהיא שנאה כלפי יהודים. השני הוא ההבנה הגוברת במערב לגבי טבעו האמיתי של ה-BDS כתנועה שמטרתה לחסל את מדינת ישראל היהודית ולא לסייע בקידום השלום בין היהודים לפלסטינים.¹ הבנה זו כבר הובילה מבקרים חריפים רבים של ישראל להרחיק עצמם מהתנועה וגם הביאה לחקיקה במדינות רבות נגד ה-BDS וחקיקה נוספת מסוג זה כנראה תבוא בעקבותיה.

לסיכום, אנטישמיות ואנטי-ציונות הן בעצם "אותו רעיון עם גלימה שונה". המניע המשותף שלהם הוא שנאה ליהודים ומטרתם המשותפת היא לשלול מהם את הזכויות המגיעות לעמים אחרים או לבני אדם. גם הטיעונים והשיטות שבהם משתמשים שניהם (BDS, הפחדה ואלימות) דומים מאוד. אולם השיח בו משתמשת האנטי-ציונות שונה ומבוסס על טיעונים אנטי-לאומיים, אנטי-קולוניאליזם וזכויות אדם: הכלים בהם היא משתמשת מעודכנים ומתוחכמים יותר (מוסדות בינלאומיים, ארגונים לא-ממשלתיים, BDS, רשתות חברתיות וכו') והיא נשענת על תומכים חדשים. אם בעבר האנטישמיות הגיעה בעיקר מהימין הקיצוני, האנטי-ציונות מקודמת בעיקר על ידי השמאל האולטרה-רדיקלי ועל ידי קבוצות ליברליות רדיקליות, ונהנית גם מתמיכתם של יהודים ליברלים אולטרה-רדיקליים ורדיקליים, שהתנגדו לאנטישמיות. יש הבדל גם באופי ההתנגדות לעמדות אלה. ההתנגדות לאנטי-ציונות מובלת על ידי העם היהודי ונתמכת על ידי מנהיגים מערביים רבים ושורשים עממיים, המסוגלים ובטוחים בעצמם הרבה יותר להיאבק בה, במידה רבה הודות לקיומה של ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, וללקחים שהופקו מההתנגדות המוגבלת בעבר לאנטישמיות ולאסונות שהיא הביאה על היהודים ועל האנושות כולה.

* * *

הערות

* * *