המלחמה בין ישראל, חמאס וארגוני טרור אחרים הגבירה את המודעות לשאלה האם המשפט הבינלאומי היום מסוגל להתמודד עם סכסוך מזוין בין מדינה לבין ארגוני טרור.
בפשטות, השאלה היא כיצד מדינה ריבונית, המחויבת לכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי ולדיני המלחמה, אמורה לנהל מלחמה א-סימטרית עם ארגוני טרור שלמעשה, ועל פי עצם ההגדרתם, אינם רואים עצמם מחויבים לכללים אלו. בגלוי, הם מתגאים ומתכוונים לפרוץ את כל הנורמות ההומניטריות המקובלות וכללי המשפט הבינלאומי על מנת לקדם את מטרותיהם. כל זה בידיעה שהקהילה הבינלאומית חסרה אמצעים מעשיים ומשפטיים, כמו גם רצון בסיסי ויכולת לחייב ארגוני טרור כאלה לציית לכללים.
הקהילה הבינלאומית כיום מחולקת קשות מכיוון שמה שמוכר כיום כ"דיני סכסוכים מזויינים", שלפיהם פועלות מדינות וכוחותיהן המזוינים, פותח לאורך השנים. החוק נכתב במונחים ברורים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; חוקי הלחימה עודכנו ושונו מעת לעת, אם מיד לאחר מלחמת העולם השנייה (1949) ואם בין 1974-73 לאחר מלחמת וייטנאם. מלבד אמנות ספציפיות בדבר הצורך בהגנה על רכוש תרבותי בזמן מלחמה ואמנות המשקפות התפתחויות טכנולוגיות בלוחמה קונבנציונלית ובלתי-קונבנציונלית, הנורמות והעקרונות הבסיסיים לא עודכנו מהותית מאז.
יש להטיל ספק אם דיני המלחמה כפי שקיימיםכיום, הכוללים את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, מסוגלים לספק תשובות משפטיות וגם מעשיות לבעיות הנובעות מהמאבק הנוכחי בטרור, המכוון לא בהכרח נגד כוחות מזוינים מוגדרים ומזוהים של המדינה, אלא נגד קבוצות טרור המוטמעות במכוון בקרב האוכלוסייה האזרחית. סכסוכים כיום אינם בהכרח מוגבלים לשטח של מדינה מסוימת ולפי הגדרתם אינם בהכרח מכוונים נגד כוחות צבא של מדינה, אלא נגד אזרחים.
דילמה זו אינה חדשה. היא קיימת מאז סוף שנות ה-60 של המאה ה-20 כאשר תופעת הטרור, חטיפת מטוסים ולקיחת בני ערובה הפכה לנפוצה ככלי יעיל ואכזרי לשימוש נגד מדינות ואוכלוסיותיהן.
לאחרונה, זכו ארגוני טרור, תחת כיסוי של "תנועות לשחרור לאומי" או "לוחמי חופש", , להכרה ומעמד בינלאומיים כשחקנים חצי-לגיטימיים בקהילה הבינלאומית. זאת בשילוב תמיכה פוליטית, משפטית וכספית של כמה מדינות וקבוצות מדינתיות, כמו גם בתמיכת ארגונים בינלאומיים ואזוריים. על אף חוסר הלגיטימיות המובנית של דרכי הפעולה שלהם, מצליחוים ארגוני טרור לגייס את אותן המדינות שמבחינה פוליטית ופיננסית תומכות במטרתם באמצעות מניפולציה של הקהילה הבינלאומית. מדינות אלו מעניקיות להם הכרה, מעמד, תמיכה כלכלית, דיפלומטית ופוליטית.
הדרכים והטקטיקות של הטרור מתפתחות ומשתנות בהתאם להתקדמות הטכנולוגית באמצעים ובטכניקות הלחימה והשימוש בנשק. כפי שהודגם במלחמה הנוכחית, חיזבאללה, חמאס ומשטר הטרור החות'י בתימן מצוידים בעיקר על ידי משטר הטרור באיראן, בכלי טיס בלתי מאוישים, רחפנים ורקטות ארוכות טווח, חלקן עם יכולות הנחיה מדויקת.
המשפט הבינלאומי מנסה להתמודד עם התפתחויות כאלה כאשר הן מתרחשות, באופן חלקי. מדי פעם מדינות מאמצות אמנות והסכמים אחרים כדי להתמודד עם התפתחויות אלו. במשך השנים, עדכנה הקהילה הבינלאומית את המשפט הבינלאומי באמצעות אימוץ מספר אמנות נגד הטרור על מנת להתמודד עם הטרור העכשווי, בין אם מדובר בטרור אווירי ובין אם מדובר בטרור ימי, טרור נגד דיפלומטים וגורמים בינלאומייים מוגנים, לקיחת בני ערובה, טרור גרעיני וסייבר,ומימון טרור על ידי מדינ, וכן נשק קונבנציונאלי ובלתי קונבנציונאלי, מוקשים וכו'.
עם זאת, אמנות אלו, מתקדמות ככל שתהינה אינן מתייחסות בדילמות לדילמות המשפטיות, המוסריות והמעשיות המיידיות הכרוכות בהתמודדות בפועל עם טרור בשדה הקרב ובהתמודדות עם ארגוני טרור המפרים בגלוי את הנורמות ההומניטריות הבינלאומיות. פער זה מחדד את הצורך להתאים את המשפט ההומניטרי הבינלאומי לתרחישי סכסוך העומדים בפני המציאות העולמית של היום.
לאור מלחמת וייטנאם הארוכה (1955-1975), הקהילה הבינלאומית, בחסות תנועת הצלב האדום הבינלאומי , ניהלה ואימצה את הפרוטוקולים הנוספים לאמנות ז'נבה מ-1977 הנוגעים להגנה על קורבנות סכסוכים מזוינים בינלאומיים, ולא-בינלאומיים. עם מסמכים אלה, ניסה המשפט הבינלאומי ההומניטרי הנוכחי להתעדכן על ידי הכרה בכך שמלחמות אינן רק בין מדינות אלא בתוך מדינות, ולעיתים מערבות ישויות וקבוצות לא מדינתיות. כך, אותם הפרוטוקולים הנוספים מ-1977 הכירו והעניקו מעמד של לוחם מוכר ל"עמים נלחמים נגד שלטון קולוניאלי, נגד כיבוש זר ונגד משטרים גזעניים תוך מימוש זכותם להגדרה עצמית".
האם ללוחמה א-סימטרית קיימים כללים המתייחסים למלחמה א-סימטריים?
ארגוני טרור המגדירים עצמם כ"תנועות לשחרור לאומי" או "לוחמי חופש" הוכרו כאמור כלוחמים לגיטימיים בעלי מעמד בינלאומי מסויים, הכרה והגנה במסגרת המותרת של המשפט הבינלאומי. לכן, תחת הכיסוי של לגיטימיות בינלאומית לכאורה, הם יכולים לנצל לרעה את הלגיטימיות הזו שהוענקה להם על ידי הפרוטוקולים הנוספים מ-1977 לאמנות ז'נבה כדי להפר בקלות וובאופן גלוי את הנורמות ההומניטריות המקובלות. הם אף מתגאים בכך שהם חסינים ומשוחררים מההתחייבויות המקובלות בעולם. הם חוגגים ומרוצים מהעובדה שהם ממשיכים ליהנות מפטור מעונשואינם חייבים לעמוד בכללי הלחימה המקובלים. הם יכולים לפעול מתחת ומחוץ לנורמות המקובלות של סכסוך מזוין, תוך שהם חופשיים מהמגבלות ומהסטנדרטים הבינלאומיים של אחריות שבמסגרתם מחויבות מדינות רגילות ואפילו קבוצות שחרור מוכרות לפעול בניהול המסע הצבאי שלהן.
במידה רבה, עדכון זה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי איפשר למדינות וארגונים בתוך הקהילה הבינלאומית שמממנים, מעודדים ותומכים בקבוצות כאלה, להעניק להן כבוד וקבילות.
בכל מערכת משפטית נורמלית – הן אזרחית והן בינלאומית כאחד, הרכיבים האינדיבידואליים בתוך המערכת יכולים לחיות ולנהוג בתוך הפרמטרים המסודרים של אותה המערכת בהנחה שהרכיבים האחרים במערכת יתנהגו באותו אופן. היציאה מהפרמטרים הללו והתנהגות בניגוד למערכת נורמטיבית כזו מערערת ומאיימת על קיומה של המערכת בכללותה ומעלה את השאלה לגבי הנחיצות לבדוק את המערכת, להתאים את הנורמות או לעדכן אותן כדי לעמוד במציאות או בהתפתחויות החדשות.
בעוד חוקת רומא משנת 1998 שיצרה את בית הדין הפלילי הבינלאומי סיפקה לקהילה הבינלאומית כלי למניעת פטור מהענשת יחידים – כולל טרוריסטים המואשמים בביצוע הפשעים החמורים ביותר – מידת היכולת או הרצון של בית הדין הזה לדרוש צדק נגד טרוריסטים כאלה טרם הוכחה.
עובדה זאת יבולטת במיוחד בסכסוך המזויין הנוכחי בין ישראל לחמאס ברצועת עזה, וכן עם ארגון הטרור חזבאללה בלבנון ובסוריה, ומשטר הטרור החות'י בתימן שכולם נתמים על ידי משטר הטרור האיראני.
גופים אלה, יחד עם אחרים, כגון ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי ועוד גרורה איראנית בעיראק, הפרו וממשיכים להפר באופן גלוי ובוטה את כל הנורמות ההומניטריות המקובלות. למרות זאת, באמצעות מניפולציה מתוחכמת של מידע ותעמולה, נראה שהם נהנים מתמיכה בקהילה הבינלאומית בתקשורת הבינלאומית, ובאופן מצער, בקרב קבוצות אוכלוסיה רחבות בקמפוסים וברחובות הערים המרכזיות בצפון אמריקה ובאירופה.
הטבח האכזרי שבוצע ב-7 באוקטובר 2023 נגד אזרחים ישראלים וזרים בערים ובקיבוצים בעוטף עזה כלל מעשי אונס, רצח, עינויים וחטיפות בני ערובה – כל אלו מהווים הפרה לא רק של נורמות בסיסיות של האנושיות, אלא גם של עקרונות המשפט הבינלאומי ואמנות בינלאומיות המונעות מעשים כאלה ואמורות להגן על זכויות נשים, ילדים וקשישים.
הטיווח ההמוני של ריכוזי אוכלוסיה אזרחית בישראל על ידי יותר מ-10,000 טילים ורקטות מהווה הפרה של עקרונות המשפט ההומניטרי הבינלאומי שבאמנות ז'נבה ובפרוטוקולים הנוספים לה, המחייבות ההגנה על אוכלוסיות אזרחיות שאינן מעורבות בלחימה. בהפרה ברורה ובוטה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, כמו גם של העקרונות המנהגיים המובעים בדינים ובעקרונות הלחימה כפי שנקבעו באמנת האג 1907, נבחרו המטרות האזרחיות בכוונה תחילה ובמזיד, במטרה לערער ולשבש את המוראל של האוכלוסייה האזרחית ולהפעיל לחץ על הממשלות והחברה המאורגנת. זהו אופן הפעולה הטקטי שלהם.
הניצול על ידי חמאס וחזבאללה של האוכלוסייה האזרחית שלהם ושל מתקנים ציבוריים ופרטיים שלהם – בין אם מדובר במסגדים, כנסיות, בתי ספר, בתי חולים, בתים פרטיים, בנייני משרדים ואפילו מבנים של ארגונים בינלאומיים – והפיכתם למגנים אנושיים ואזרחיים כדי להסתיר ע מחסני הנשק, מתקני הפיקוד והלוחמים שלהם, ולאכסן בני ערובה, מהווה הפרה בוטה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
חפירת מאות קילומטרים של מנהרות תת-קרקעיות טקטיות תחת בתים, רחובות, מרכזי אוכלוסייה ובתי חולים לשימוש אך ורק עבור לוחמיהם ולא להגנת הציבור הרחב, מהווה הפרה לא פחות חמורה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
השימוש באמבולנסים אזרחיים המעוטרים בסמלים הומניטריים מוכרים לנשיאת נשק ולוחמים; השימוש ברכבים אזרחיים להעברת לוחמי טרור בליווי ילדים ומשפחות כדי להתקרב אל, ולתקוף מחסומים; השימוש ההשיטתי של בתי חולים, מסגדים, כנסיות ובתי ספר כמחסנים לנשק וחומרי נפץ; מיקום משרדי מליציות ומפקדות טקטיות באזורים צפופים באוכלוסייה; כל אלה הן דוגמאות מייצגות של הביזוי וההפרה של הנורמות ההומניטריות על ידי חמאס.
מעל לכל, השימוש האכזרי והציני בבני ערובה, כולל תינוקות, נשים, ילדים וקשישים, ההתעללות בכבודם, החזקתם בתנאים לבלתי אנושיים מתחת לאדמה וביצוע בהם התעללות מינית, – כל אלה מהווים הפרות הכי חמורות של אמנות בינלאומיות.
באמצעות דיווחי תקשורת מטעים, הפצת סטטיסטיקות מזויפות ושימוש ציני בצילומי וידאו גראפיים של נפגעים, אכן מניח חמאס שהקהילה הבינלאומית התמימה תאשים במהירות את ישראל בשימוש בכוח צבאי בךתי חוקי ולא פרופורציונלי נכגד קבוצות אזרחים בלתי מאורגנות לכאורה.
האירוניה היא שההגדרות המקובלות של מונחים כמו "לוחם", "מטרה לגיטימית", "יישוב מוגן" ו"מגן אנושי", כמו גם המצב של "הכרח צבאי", הפכו לטשטוש בהקשר של מלחמה בטרור.
למרות זאת, הקהילה הבינלאומית עדיין דבקה בקונספציות אנכרוניסטיות של סכסוך מזוין בין מדינות ונוטה לשפוט ולבחון את הטרוריסטים לפי קריטריונים וסטנדרטים אנכרוניסטיים כאלה במקום להתאים את עצמה למצבים ולאתגרים החדשים שהם מביאים.
דבר זה בולט במיוחד בהתייחסות הקהילה הבינלאומית למעורבותה של ישראל בלחימה נגד ארגוני הטרור. הנטייה היא לראות בלחימה נגד הטרוריסטים כאילו זו פעולת מלחמה קונבנציונלית נגד מדינות. בכך, הקהילה הבינלאומית מתעלמת מהטבע הפלילי של מעשי הטרור שיצרו את הצורך הקריטי בתגובה.
דילמה זו מועצמת על ידי האו"ם וגופים פוליטיים בינלאומיים אחרים, שבהם מתקבלות ברוב פוליטי אוטומטי (אם בתום-לב או אם בכוונה תחילה) החלטות המגנות את אלה שנלחמים בטרור, תובכך הם מעודדים ומתירים למבצעי ותומכי הטרור להמשיך במעשיהם. הדבר מקנה להם ביטחון שמעשיהם אכן משיגים את המטרות הפוליטיות והטרוריסטיות המיועדות שלהם ויש להם את התמיכה של הקהילה הבינלאומית.
סיכום
לאור התגובה המוטה והמשוחדת של הקהילה הבינלאומית וההאשמות האוטומטיות נגד ישראל בביצוע פשעי מלחמה ואפילו רצח עם (ג'נוסייד), הגיע הזמן שמדינות אחראיות יגיעו למסקנה שטרור מודרני מערער ומנצל את הנורמות והסטנדרטים ההומניטריים המקובלים. יש לטפל בזה הן במישור הצבאי והן במישור המשפטי. לשם כך נדרש להתייחס לכמה סוגיות ייחודיות שמאפיינות את המרכיבים השונים של הטרור, כולל:
- אידיאולוגיה דתית ומוטיבציה שמניעים ומפארים את הטרור, בין אם בדרכי הסתה על ידי מנהיגים דתיים או באמצעות חומרי לימוד המיועדים לילדים ולסטודנטים המקבעים את השנאה והאנטישמיות
- נטיית העולם המערבי לראות את הפאר הדתי הפנאטי הזה של הטרור דרך משקפי "תקיינות פוליטית " או להתעלם ממנו מחשש להסתה, איומים, תגובה אלימה או האשמות על ידי הערבים של איסלאמופוביה.
- הת'קשורת ורשתות החברתיות המרבות לנצל לרע ובאופן ציני וזילזול של הציבור דרך דיווח שקרי והפצת צילומי וידאו וסטטיסטיקות שקריות ולא מדויקות.
- העברת נשק, תחמושת, טכנולוגיה ומימון על ידי מדינות – דבר שמאפשר המשך הטרור, למרות אמנות בינלאומיות האוסרות והופכות העברות כאלה לפשע.
- ניצול לרע והתעללות על ידי קבוצות טרור ואותן המדינות שתומכות בהם של האו"ם, והמוסדות הקשורים אליו, של ארגוני זכויות אדם וגופים העוסקים במשפט הומניטרי בינלאומי. מעשים כאלה מעניקים מכבודות והכרה לקבוצות הטרור, דבר שמתפרש על ידן כאור ירוק והיתר להמשך הטרור.
השאלה המרכזית נותרה האם הקהילה הבינלאומית הפוליטית והמפולגת בימינו יכולה להתגבר על המגבלות שלה, על חוסר הידע, התמימות והתקינות הפוליטית המוטעה שלה ולהתאים את המשפט ההומניטרי הבינלאומי לצרכים הדחופים והחיוניים של ימינו בטיפול בטרור מודרני.
נחיה ונראה…
