הצווים שפרסם אבו מאזן באשר למועדים הצפויים לבחירות לפרלמנט (22 מאי) ולנשיאות (31 יולי) של "המדינה" הפלסטינית משקפים תובנות שהשתרשו הן בקרב הנהגת פת"ח, ובראשה אבו מאזן אישית, והן בקרב הנהגת חמא"ס, כי היתרונות ממימוש מהלך זה, שנדחה עד כה שוב ושוב, עשויים לעלות הפעם במידה רבה על הסיכונים הכרוכים בכך. זאת, על רקע השינויים שחלו בהקשר הפלסטיני, ובראשם "הסכמי אברהם" וניצחון ביידן בבחירות לנשיאות ארה"ב.
בהנחה שיובטח לאבו מאזן ולחמא"ס כי הסיכוי שייגרם להם נזק מתהליך הבחירות יהיה אפסי, אזי הסיכוי להמשך ההתקדמות בתהליך עד למימוש הבחירות במועדן נראה כרגע גבוה, למרות המכשולים הצפויים.
מה מניע את אבו מאזן והפת"ח?
אבו מאזן והפת"ח סבורים בראש ובראשונה, כי הבחירות והפיוס עם חמא"ס יחזקו את יכולתם לקדם את האינטרס הלאומי הפלסטיני או לפחות למנוע שחיקה משמעותית נוספת ביכולת זו, מעבר לשחיקה החמורה שגרמו כבר הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לכמה מדינות ערב.
אלה פגעו בעוצמת ההתייצבות הערבית לימין הפלסטינים, דחקו באופן מובהק את הנושא הפלסטיני למקום משני בסדר היום המזרח תיכוני והפכו את הסיכוי לכך שישראל תבצע ויתורים בשטח שיסכנו את ביטחונה לקלוש מאי פעם.
בראיית הרשות, כניסת ממשל ביידן פותחת פתח לחידוש התהליך המדיני בהובלה בינ"ל ובהשתתפות ארה"ב, על בסיס החלטה 2334 של מועצת הביטחון, שממשל אובמה העביר בימיו האחרונים, ואשר מצדדת בעמדות הפלסטיניות בסכסוך. זאת כתחליף לתוכנית השלום של הנשיא טראמפ. מעבר לכך, תהליך הפיוס והבחירות יצדיק – כך הם מצפים – את כוונתו של הממשל החדש לחדש את הסיוע הכלכלי לרשות הפלסטינית ואת הקשרים הישירים איתה, כולל פתיחה מחדש של משרד אש"פ בוושינגטון והקונסוליה האמריקנית המיועדת לקשר עם הפלסטינים בירושלים.
זאת על אף דבקותם של הפלסטינים בנרטיב הבעייתי שלהם, שבמרכזו המאבק בציונות, והתעקשות הרשות להמשיך ולשלם משכורות נדיבות למחבלים הפלסטינים הכלואים בישראל, המונעת סיוע כלכלי אמריקני לרשות וחושפת את הרשות הפלסטינית לתביעות משפטיות נגדה בארה"ב.
שורת המינויים של אמריקנים ממוצא פלסטיני וערבי לתפקידים בבית הלבן (הגם שאינם קשורים ישירות להובלת הנושא הפלסטיני בממשל) ובמחלקת המדינה (שם מונה האדי עמר, הידוע בקשריו עם קטר לאחראי על הנושא הישראלי פלסטיני) מתקבלת בברכה בראמאללה ומגבירה את התקווה שמדיניות הממשל החדש בהקשר הפלסטיני תחזק את העמדות הפלסטיניות.
בראיית אבו מאזן והפת"ח, הפגיעה במעמדם של הפלסטינים התאפשרה בין היתר נוכח השחיקה בלגיטימציה של הרשות הפלסטינית (או של "מדינת פלסטין" כפי שהם מגדירים את עצמם) ובפופולריות של הצמרת הפלסטינית מבית. זאת, עקב התקופה הממושכת, בת 15-16 שנים, שבמהלכה לא התקיימו בחירות למוסדות הרשות (הן הנשיא והן הפרלמנט נבחרו כאשר אפילו לפי הפלסטינים הישות הפלסטינית הייתה רשות ולא הגדירה עצמה כמדינה), ובשל הפיצול המתמשך (כמעט 14 שנים) בין רצועת עזה תחת שלטון החמא"ס לבין השטחים שבשליטת הרשות ופת"ח ביהודה ושומרון.
בראיית אבו מאזן, שינויי הממשל בארה"ב ו"הסכמי אברהם" חידדו את הצורך במהלכים שיקשו על השימוש בחולשות אלה כדי לפגוע בסיכויי הרשות לקדם את יעדיה. זאת גם אם אין בכוונתו לבצע שינויים אמיתיים במבנה המערכת, קרי בשליטה המוחלטת שלו ושל נאמניו בפת"ח בשטחי הרשות, באופן הלא דמוקרטי בו הם מנהלים את ענייניה ומבטיחים את המשך יכולתם ליהנות ממנעמי השלטון, בהסתה לשנאה ואלימות, בתשלומי המשכורות למחבלים ולמשפחותיהם ובמדיניות הפלסטינית כלפי ישראל, ובכלל זה המאבק נגדה במוסדות בינ"ל.
מהלך הבחירות נועד אם כן מבחינת אבו מאזן והפת"ח לרצות את הציבור הפלסטיני ואת המערכת הבינ"ל באמצעות יצירת מקסם שווא ולפיו הושגה אחדות פלסטינית ונעשה מהלך המקדם את הפלסטינים לעבר משטר דמוקרטי. אולם בפועל, מעבר ליצירת דימוי של שינוי, לא צפוי ככל הנראה שינוי מהותי במצב.
אבו מאזן, שנכווה ברותחין בבחירות 2006, בהן קיבל את תנאי החמא"ס באשר לאופן ניהול הבחירות ובכך הביא לניצחון החמא"ס, למרות שהתנועה לא השיגה רוב בקרב המצביעים, ייזהר מן הסתם בצוננים, ויעמוד על כך שתוצאות הבחירות יובטחו מראש, במידת האפשר מבחינת הנראות, ויבטיחו את המשך הסטטוס קוו בשטח, קרי ניצחון הפת"ח והמשך שליטתו בשטחי הרשות לא יוטלו בספק.
להיטותה של חמא"ס לקיים את הבחירות כמעט בכל מחיר, מסיבותיה שלה, מחזקת מאד את יכולתו של אבו מאזן להשיג את מטרתו. מעבר לחמא"ס, יהיה עליו לוודא שהבחירות יתנהלו באופן שימנע מיריביו בפת"ח, ובראשם מחמד דחלאן ומרואן ברע'ותי, לאתגר את שליטתו ושליטת מקורביו בתנועה וברשות. זאת הן בראייה של הטווח הקצר והן כהיערכות ל"יום שאחרי" אבו מאזן.
הוא נחוש למנוע מדחלאן להתמודד על הנשיאות בתואנה שהוא נאשם בעבירות שחיתות וטרם ברור כיצד יתמודד עם האתגר שמציב ברע'ותי ועם האפשרות שהפת"ח לא יתמודד ברשימה אחת בבחירות, אבל אין ספק שהוא מתכוון לפעול בעניין זה בתקיפות, ואם לא יצליח לטפל בהצלחה באיומים אלה יתכן שיוותר על קיום הבחירות.
מכל מקום, נראה שאבו מאזן משוכנע, במידה רבה של צדק, שארה"ב ואירופה, ואפילו החמא"ס, יסכימו לתמוך במתווה שיהפוך את הבחירות למנוף לחיזוק מעמדו ולשיפור נקודת המוצא הפלסטינית לקראת שנות הנשיאות של ביידן. סימני השאלה שיש לו לגבי עמדתה הצפויה של ישראל אינם מטרידים אותו יתר על המידה. סביר שהוא מניח שעם גיבוי אמריקני הוא יוכל לחייב את ישראל להשלים עם מתווה כלשהו שיספק את הפלסטינים בנוגע להצבעת תושביה הערבים של מזרח ירושלים, במיוחד אם יובטח שהבחירות לא תבאנה לערעור מעמד הרשות ביהודה ושומרון ולתפיסת השלטון ברשות על ידי חמא"ס או גורמים קיצוניים אחרים.
חמא"ס מציגה גישה גמישה ומתפשרת בכל הקשור למאפייני הבחירות, משום שכל עוד יובטח שאין בהן כדי לאתגר את המשך שליטתה בעזה (וסביר שאבו מאזן מוכן להשלים עם תנאי זה, בהכירו בכך שהתעקשות על גישה אחרת עלולה למנוע את קיום הבחירות), היא רואה בקיומן בעיקר רווחים והישגים.
דווקא על רקע המצוקה בה היא נתונה בשנים האחרונות, נוכח החמרת הקושי במתן מענה לצורכי האוכלוסייה ( בין השאר עקב לחצי הרשות מראמאללה ומגפת הקורונה) וההכרה הגוברת בחוסר התוחלת של הפעלת הטרור, גובר עניינה של חמא"ס בהשגת פריצת דרך בלגיטימציה הבינ"ל שלה.
ניסיון לשפר את מצבה בהקשר זה ב-2017, באמצעות פרסום נייר מדיני שניסה לגשר בין המשך המחויבות לאמנת החמא"ס לבין ההכרה במציאות הבינ"ל והאזורית, לא הניב פירות בין השאר משום שהגיע טרם זמנו.
אולם כעת, עם עליית המפלגה הדמוקרטית לשלטון בארה"ב, כשבקרבה יש לא מעט גורמים פרוגרסיביים המקורבים לחמא"ס או לפחות אינם פוסלים אותה ומעוניינים באחדות פלסטינית ככלי לקידום האינטרסים הפלסטיניים, יש לחמא"ס תמריץ מוחשי יותר מבעבר להשתלב במערכת הפלסטינית ולזכות בלגיטימציה אמריקנית ואירופית. יצוין שגם בשורות הממשל יש גורמים כמו האדי עמר ורוב מאלי, שצידדו בעבר במתן לגיטימציה לחמא"ס. גם באירופה מתבטאים יותר גורמים בזכות קשרים עם החמא"ס מתוך השלמה עם היותה השולטת בפועל בעזה.
הבחירות לא תחייבנה את חמא"ס לשינוי מדיניות מהותי, שכן ככל הנראה היא עצמה לא תשתתף בבחירות אלא מפלגה המזוהה אתה (כפי שהיה ב-2006), והיא עשויה לזכות בלגיטימציה בינ"ל מוגבלת גם בלי שתעמוד בשלושת התנאים שהוצבו בפניה בעבר על ידי הרביעיה הבינ"ל (הכרה במדינת ישראל, הפסקת הטרור, וקבלתם ויישומם של ההסכמים בין ישראל לאש"פ, קרי הסכמי אוסלו). גם האפשרות של הצטרפות חמא"ס לאש"פ כשלב נוסף בתהליך הבחירות לא מחייבת היענות לתנאים אלה, משום שיש באש"פ גם כיום פלגים השוללים את הסכמי אוסלו, ובראשם "החזית העממית". מנגד, ההשתלבות באש"פ עשויה לשמש את התנועה כאפיק מועדף להשתלטות בהמשך על המערכת הפוליטית הפלסטינית, במקום לעשות זאת ישירות דרך הבחירות.
הרשות הפלסטינית והפת"ח מחד גיסא והחמא"ס מאידך גיסא נערכים כעת למפגש הפלגים הפלסטינים האמור להיערך בקרוב בקהיר, שבו ידונו במתווה ניהול הבחירות. מטרת הפת"ח והחמא"ס היא לוודא שהמתווה יבטיח את תוצאות הבחירות, כך שהן לא יסכנו את השליטה שלהן בגדה ובעזה בהתאם, אבל יקדמו את האינטרסים האחרים, למשל על ידי התמודדות בבחירות ברשימה משותפת.
בשתי התנועות ניטשים מאבקים פנימיים, העלולים להקשות על ניהול הבחירות. בפת"ח מדובר במתח מול דחלאן, ברע'ותי וגורמים נוספים, המעוניינים לאתגר את ההנהגה המקורבת לאבו מאזן ולנצל את הבחירות כדי למנף את המיאוס הציבורי מאבו מאזן כדי להחליפו, ובחמא"ס שורר מתח בין מחנה משעל לבין מחנה הניה לקראת הבחירות הפנימיות בתנועה והוא מתבטא גם בגישות שונות כלפי הגדרת יעדי החמא"ס בבחירות.
על רקע זה, נראה שיהיה קשה להגיע לסיכומים בין הפלגים לפני שיסתיים תהליך הבחירות הפנימיות בחמא"ס, הצפויות להיערך בקרוב (יתכן כבר בפברואר). יוזכר, כי בעבר הצליחו הפת"ח והחמא"ס להגיע להסכמי פיוס (2011, 2012, 2014) ואף לכונן ממשלת אחדות של טכנוקרטים (2014) שפעלה כשנה, אבל מאז 2006 לא הצליחו לגבש מתכונת מוסכמת לבחירות.
כאמור, מטרתו של אבו מאזן (ושל הפת"ח) היא לקדם את האינטרסים הלאומיים של הפלסטינים, כפי שהוא מגדיר אותם, קרי להביא לכינון מדינה פלסטינית על כל שטחי 67' (עם חילופי שטחים מוגבלים), עם מזרח ירושלים כבירתה ופתרון בעיית הפליטים על בסיס הכרה ב"זכות השיבה", וכל זאת ללא הכרה פלסטינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כלומר ללא ויתור על המטרה ארוכת הטווח של ביטול הנוכחות הציונית בכל ארץ ישראל/פלסטין. הדרך להשגת יעד זה היא מאבק רב ממדי – מדיני, משפטי, תרבותי, כלכלי ואלים (כל סוגי האלימות הם לגיטימיים לצורך קידום המאבק, כולל טרור, אבל בכל עת יש להשתמש באלימות שיש בה את התועלת המרבית יחסית לנזק הכרוך בשימוש בה, ולכן מזה שנים רבות סבור אבו מאזן כי סוג האלימות המועדף הוא הימנעות משימוש בנשק חם, כלומר הסתפקות במה שהוא מכנה "ההתקוממות העממית", שפרושה הפגנות, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה, לעתים גם פיגועי דקירה ודריסה).
אולם נראה, כי על אף הגישה האוהדת יחסית לקודמו לעמדות הפלסטיניות של ממשל ביידן, ושאיפתו ללכת לקראת הפלסטינים, תוך מינוף הבחירות והפיוס לצורך זה, הרי שאין בכוונתו להירתם במלוא המרץ לקידומן.
דבריו של הנציג האמריקני לאו"מ בדיון במועצת הביטחון בנושא הפלסטיני הבהירו כי הממשל רואה את משימתו העיקרית כשימור האופציה של יישום פתרון שתי המדינות ושיפור המצב בשטח, בדגש על המצב ההומניטרי בעזה, נוכח הפערים המשמעותיים בין עמדות הצדדים בסוגיות ההסדר. הוא יתנגד לצעדים חד צדדיים משני הצדדים (בדגש על התנחלויות והריסות בתים), אך גם להסתה ולתשלומים הפלסטיניים למחבלים אסורים, וינסה לבנות אמון ביניהם, אך לא ייצא ביוזמת שלום חדשה.
הפלסטינים בירכו על הדברים, ובעיקר על הכוונה לחדש את הסיוע הכלכלי, אך סביר שגם הם מכירים בכך כרגע אין לצפות להתגייסות אמריקנית לקידום ענייניהם גם אם מהלכי הפיוס והבחירות יתממשו. דווקא לחמא"ס יש כאמור בסיס לפתח תקוות ללגיטימציה, כאשר מזכ"ל האו"מ, ונציגי הקהילה הבינ"ל מאיצים בפלסטינים לקדם את הפיוס, תוך התעלמות מכך שמהלך זה פירושו הכרה בחמא"ס כגוף פוליטי לגיטימי ולא כארגון טרור.
המשמעויות לישראל
עד כה נמנעה ישראל מלהתייחס רשמית לבחירות הפלסטיניות. נראה, כי היא גם טרם גיבשה עמדה וטרם הגדירה את מטרותיה בהקשר זה. מחד גיסא היא מעוניינת ביציבות, וחידוש הקשרים בין ארה"ב לרשות הפלסטינית, תוך כדי יצירת דימוי של אחדות פלסטינית, עשוי לתרום ליציבות על בסיס הסטטוס קוו הקיים ביהו"ש ובעזה, ולשרת את מטרתה לעבור בשלום בהקשר הפלסטיני את עידן ביידן. מנגד, בטווח הבינוני והארוך חיזוק התמיכה הבינ"ל בעמדות הפלסטיניות, על בסיס מצג שווא של אחדות, וסלחנות כלפי חמא"ס, שעלולה להוביל להתחזקותה בתוך המערכת הפלסטינית, הם מקור לדאגה.
שיקול ישראלי נוסף הוא ההשלכה של אופן קיום הבחירות על מעמד ירושלים. אחרי ההכרה האמריקנית בעיר כבירתה, יש לישראל עניין להמחיש את ריבונותה בעיר. בה בעת, היא איננה שוללת את עצם זכותם של התושבים הערבים להצביע בבחירות לרשות הפלסטינית, ובוודאי שאיננה מעוניינת בעימות עם הממשל החדש בעניין זה. לפיכך סביר שתאפשר מתכונת הצבעה יצירתית שלא תטיל ספק בריבונות ישראל בעיר.
בבואה לגבש את מדיניותה ביחס לבחירות, ישראל צריכה לשקול האם לשוב על המהלך שעשתה ב-2006. בהכנה לבחירות. אז שוכנעה ישראל על ידי האמריקנים להתיר את השתתפות חמא"ס בבחירות, ולו באדרת של "מפלגת הרפורמה והשינוי", למרות שזו איננה עומדת בתנאים שמציבים הסכמי הביניים מ-1995 (נספח 2, סעיף 2) לגבי ההשתתפות בבחירות, ולפיהם הגשת מועמדותם של מועמדים, מפלגות או קואליציות תסורב, ומועמדות שהוגשה או רישום כאלו יבוטלו, אם מועמדים, מפלגות או קואליציות אלו פועלים או מעודדים לגזענות; או חותרים ליישום מטרותיהם באמצעים בלתי-חוקיים או בלתי-דמוקרטיים.
ממשל בוש הבטיח אז לראש הממשלה שרון, כי אם תזכה חמא"ס להישג משמעותי בבחירות, האמריקאים ימנעו מינוי שרים מטעם התנועה בממשלה ולא יקיימו יחסי עבודה עם נציגיה. שרון נכנע ללחץ למרות התנגדות נחרצת לכך מצד גורמי מודיעין בכירים. בפועל, בעקבות ניצחון החמא"ס מונה מנהיגה, אסמאעיל הניה, לעמוד בראשות הממשלה ועזיז דויכ חבר המועצה המחוקקת מטעם חמא"ס הפך לראש המועצה, תפקיד בו הוא מחזיק עד היום.
האמריקנים נמנעו אמנם ממגעים עם אנשי החמא"ס, אך התנועה התחזקה מאד במערכת הפלסטינית, ובסופו של יום השתלטה בכוח על רצועת עזה. בעקבות הוויתור אז (ונוכח ההשלמה הישראלית עם שלטון חמא"ס בעזה) תתקשה ישראל לעשות שימוש בסעיף זה כיום כדי למנוע השתתפות חמא"ס (ואולי גם הג'האד האסלאמי) בבחירות, אך היא יכולה לתבוע מארה"ב להתחייב שוב בתמורה לכך להימנע מלשתף פעולה עם ממשלה פלסטינית שחמא"ס יהיה מיוצג בה, ולו בעקיפין.
.
