עיקרי המאמר:
- בחירתו לאחרונה של התובע הכללי הפלסטיני כחבר בוועדה למינוי שופטים בבית הדין הפלילי הבינלאומי מעוררת מספר שאלות בסיסיות בדבר המעמד הפלסטיני בבית הדין.
- ההנהגה הפלסטינית מכירה בכך ש"מדינת פלסטין" אינה קיימת, ועדיין עובדה זו אינה מונעת מהם לתמרן את הגופים הבינלאומיים להכיר בפיקציה של מדינה פלסטינית.
- בית הדין הפלילי הבינלאומי, על פי חוקתו, פתוח למדינות בלבד. ההצטרפות הפלסטינית לבית הדין הפלילי הבינלאומי הושגה באמצעות מניפולציה פוליטית של החלטה בלתי מחייבת של העצרת הכללית של האו"ם, ולמרות העובדה שלא קיימת מדינה פלסטינית.
- מכיוון שאין מדינה פלסטינית, לא יכולה להיות טריטוריה פלסטינית ריבונית. סוגיית המעמד הסופי של הגדה המערבית ורצועת עזה טרם סוכמה במשא ומתן, ולכן לא ניתן לראות את השטח כטריטוריה פלסטינית.
- בית הדין הפלילי הבינלאומי אינו יכול להפעיל סמכות שיפוטית על שטח הנתון בהליך של יישוב סכסוכים.
- ההנהגה הפלסטינית מתמרנת ומנצלת את ביה"ד הפלילי הבינ"ל והופכת אותו למגרש המשחקים שלה לרדיפת מדינת ישראל.
- בחירתו של חבר פלסטיני לוועדת השופטים היא צעד בטרם עת, שיש לדחות עד להכרעה של בית הדין באשר למעמדה המשפטי של המדינה הפלסטינית הפיקטיבית.
בחירתו של התובע הכללי הפלסטיני, ד"ר אחמד ברק, לשמש כחבר בוועדת המינויים המייעצת של שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי, אם לא הייתה נושא רציני כל כך, יכולה הייתה להיות קומית. מיד עולה לראש הביטוי הלטיני הקדום “ovem lupo commitere”, ובתרגומו המילולי העממי "לשחרר שועל בלול תרנגולות"!
זה אולי מסכם את האבסורד הקיצוני אליו הגיעו מוסדות בינלאומיים מכובדים בקרב הקהילה הבינלאומית, ובמיוחד האו"ם ובית הדין הפלילי הבינלאומי. למרבה הצער, הם איפשרו את ניצולם ותמרונם בידי מנהיגות פלסטינית חסרת-אחריות, המוכוונת לניצול ארגונים בינלאומיים למטרות פוליטיות מובהקות וברורות.
עם זאת, בחירתו של נציג פלסטיני לוועדת השופטים, נמהרת ואווילית ככל שתהיה, מעידה על בעיה רחבה וחמורה בהרבה העומדת בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי, עם קבלת ישות המתיימרת להיות "מדינת פלסטין" כצד לחוקה שלה.
על-פי כל אמת מידה בינלאומית, משפטית ועובדתית, אין זו אלא פיקציה פוליטית שהומצאה והודגשה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ושאותה הורישה לבית הדין הפלילי הבינלאומי.
אין מדינה פלסטינית ריבונית, ואין טריטוריה פלסטינית ריבונית שעליה יוכל בית הדין הפלילי הבינלאומי לפרוס את סמכות השיפוט שלו.
קבלת "מדינת פלסטין" בשנת 2014 כצד לאמנת רומא מ- 1998, וסוגיית המעמד הפלסטיני בבית הדין, נותרה מוטלת בספק ופגומה מבחינה משפטית, ככל שמדובר בחברות בבית הדין, שעל פי האמנה שלו מוגבלת למדינות, ובהיעדר מדינה פלסטינית ריבונית.
על כן יש לשאול את השאלה כיצד ישות פיקטיבית לא-מדינתית קיבלה הכרה על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי כמדינה חברה שהיא צד באמנת רומא, ועל כן כיצד ניתן לנציג שלה להתמנות לוועדה הממנה שופטים?
המטרות הפלסטיניות
ברור כי למנהיגות הפלסטינית אין עניין רב בחזון, במטרות ובייעוד של בית הדין הפלילי הבינלאומי כפי שהובאו בהוראות המקדימות של אמנת רומא משנת 1998, אשר נדונו ונוסחו בעמל רב במשך שנים רבות על ידי הקהילה הבינלאומית. כמו כן, אין הם באמת מעוניינים בהוראות המפורטות של החוקה בנוגע לחברות, סמכות השיפוט, קבילות ויסודות הפשע.
נהפוך הוא, מטרתם היחידה להתערבות ולהתעסק עם בית הדין הפלילי הבינלאומי היא ניצול פוליטי של בית הדין הפלילי הבינלאומי במערכה שלהם לדה-לגיטימציה של ישראל ושל הנהגתה.
מטרה זו נאמרה במפורש על ידי מנהיגים פלסטינים בכירים, והיא בולטת במיוחד בהודעה הרשמית של הפלסטינים משנת 2014 בדבר קבלת סמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי "במטרה לזהות, להעמיד לדין ולשפוט מבצעי פשעים ושותפים לפשע תחת סמכותו של בית הדין שאירעו בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים."
לקריאה נוספת:
התרגיל של עבאס: מצג שווא של הקמת מדינה
חמאס מאיים: סגירת מחסום רפיח תוביל לפיצוץ
האם קיימת מדינה פלסטינית?
ידוע הוא שסוגיית המעמד הסופי של שטחי הגדה המערבית ביהודה ושומרון ורצועת עזה היא סוגיה הנתונה למשא ומתן בין הפלסטינים לישראל על פי הסכמי אוסלו (1991-3). הסכמים אלה נחתמו על ידי נציגים מובילים בקהילה הבינלאומית (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה, מצרים, ירדן ונורבגיה)
ואושרו על יד האו״ם. הם אינם מציינים מה יהיה מעמדם הסופי של השטחים, והנושא נותר פתוח למשא ומתן בין הצדדים.
עד יישובם הסופי, השטחים אינם יכולים להיחשב לשטחים פלסטיניים אלא כשטחים הנתונים במחלוקת, בכפוף להליך של יישוב סכסוכים.
לפיכך, כל הגדרה, בין אם על-ידי האו"ם, על-ידי כל אחת מסוכנויותיה המיוחדות או על-ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי למעמד הפלסטיני בשטחים, אינה יכולה להיחשב אלא כניסיון לקבוע מראש את תוצאות המשא-ומתן על מעמד הקבע.
העובדה שאין מדינה פלסטינית ריבונית הוכרה שוב ושוב על ידי ההנהגה הפלסטינית עצמה, מאז המחויבות הראשונית, והמחייבת-עדיין, להסכמי אוסלו (1993-5) להימנע מיוזמה או נקיטת כל צעד חד-צדדי לשינוי מעמדם של השטחים עד להגעה להסכמה במשא ומתן על מעמד הקבע.
עובדת אי-קיומה של מדינה פלסטינית אף קיבלה אישוש מחודש לאחרונה, ב- 22 בדצמבר 2018, בפי הנציג הראשי הפלסטיני למשא ומתן ומזכ"ל אש"ף, סאיב עריקאת, כפי שדווח על ידי "סוכנות הידיעות ״וואפה״ הפלסטינית", בהתייחסו להחלטת בית המשפט לחוקה של הרשות הפלסטינית לפיזור הפרלמנט הפלסטיני. עריקאת הצהיר כי פירוק הפרלמנט "הוא חלק מהמעבר מתקופת הרשות הפלסטינית לתקופת "מדינת פלסטין".
ברם, זה לא מנע מהמנהיגות הפלסטינית לקדם, באמצעות מוסדות הקהילה הבינלאומית, תביעה בדויה להכרה כמדינה. כמו כן, היא לא מנעה מן הקהילה הבינלאומית מלקבל באופן עיוור את הניסיון הפלסטיני לעקוף את מחויבותם למשא ומתן על מנת להגיע למעמד מדינה באופן חד- צדדי באמצעות גופים בינלאומיים.
מצב העניינים המוזר הזה של קבלת המעמד הפלסטיני לבית הדין הפלילי הבינלאומי היתה תוצאה של
המלצה בלתי-מחייבת של העצרת הכללית של האו"ם, שהובאה בפסקה השנייה של החלטה 67/19 מיום 4.12.2012:
"…להעניק לפלסטין מעמד של מדינה משקיפה לא-חברה באומות המאוחדות, מבלי לפגוע בזכויות המוקנות, זכויות היתר ובתפקידו של אש"ף באומות המאוחדות כנציג העם הפלסטיני, בהתאם להחלטות ולנוהג הרלוונטיים;"
בעוד שלעצרת הכללית של האו"ם אין כל סמכות להחליט או להכריז על הקמת מדינות, ולמרות העובדה הברורה כי לא קיימת מדינה פלסטינית בפועל, מזכירות האו"ם קבעה בכל זאת, בתזכיר משפטי פנימי מעורר תמיהה בעקבות ההחלטה, כי: "כיוון שפלסטין היא מדינה חברה באונסק"ו, המזכיר הכללי יכיר במסמכי ההצטרפות של פלסטין עבור אמנות העומדות ב'נוסחת וינה'."
"מאחר והאסיפה הכללית הכירה בפלסטין כמדינה משקיפה לא-חברה באו"ם, קביעה זו תנחה את המזכ"ל במילוי תפקידו כאמון על יישום אמנות החלות על "כל מדינה" או על "כל המדינות" שיופקדו אצל המזכיר הכללי."
על בסיס אותה החלטה של העצרת הכללית והפרשנות שניתנה על-ידי היועץ המשפטי של האו"ם, ראתה ההנהגה הפלסטינית בכך אישור להצהיר, ב- 31 בדצמבר 2014, על הכרתה בסמכות השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי "לצורך זיהוי, העמדה לדין ושפיטת מבצעי פשע ומשתפי פעולה תחת סמכותו של בית הדין שאירעו בשטח הפלסטיני הכבוש, כולל מזרח ירושלים."
דבר זה לווה מיד לאחר מכן, ב- 1 בינואר 2015, במכתב הצטרפות רשמי לחוקת בית הדין על ידי ההנהגה הפלסטינית, אשר התקבלה על ידי מזכ"ל האו"ם ב- 6 בינואר 2015.
כך, על אף אי-קיומה העובדתי של מדינה פלסטינית, למרות העדר ברור של כל יסוד משפטי ובניגוד לקביעת חוקת בית הדין בפלילי הבינלאומי, המתייחסת ל"מדינות שהן צד לחוקה ," מזכ"ל האו"ם והתובע של בית הדין הכירו ב"מדינת פלסטין" כ"מדינה" שהיא צד לחוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי.
זה לכשעצמו איפשר את בחירתו של התובע הכללי הפלסטיני לוועדת המינויים של שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי.
מתוקף היותם מדינת-צד לחוקה, החלו הפלסטינים להגיש תלונות נגד מנהיגים פוליטיים וצבאיים ישראליים בגין פשעי מלחמה שלטענתם בוצעו במהלך העימותים הצבאיים השונים, וכן בגין המדיניות ההתנחלויות הישראלית .למעשה, נראה שהפלסטינים אימצו את בית הדין הפלילי הבינלאומי כבית המשפט הפרטי שלהם לרדיפת ישראל.
ב- 16 בינואר 2015 פתח התובעת הכללית של בית הדין הפלילי הבינלאומי בבדיקה מקדמית של "המצב בפלסטין".
האם בית הדין רשאי להתייחס לתלונות הפלסטיניות?
נותרת השאלה האם לבית הדין הפלילי הבינלאומי יש בכלל את היכולת המשפטית להחיל את סמכותה השיפוטית על השטחים, כיוון שבעוד לטענת הפלסטינים הם שטחים ריבוניים שלהם, הם בהחלט לא כך, והם נשארים באופן רשמי שטחים במחלוקת.
מבחינה הגיונית ומשפטית, בהעדר כל מעמד מוסכם של השטחים, המקובל ומוכר באופן בינלאומי, וללא כל קביעה בינלאומית מקובלת כי אכן קיימת מדינה פלסטינית המפעילה זכויות ריבוניות על שטחה, אכן ניתן לתהות באשר ליכולת בית הדין הפלילי הבינלאומי להפעיל את סמכותו השיפוטית על השטחים ולהתייחס לתביעות הפלסטיניות השונות.
לנוכח התהיות הפרוצדוראליות והשיפוטיות הנ"ל לגבי עצם מעמדם של הפלסטינים בבית הדין, ובהעדר קביעה המשפטית האם ניתן להתייחס לישות לא-מדינתית כזו כצד לאמנת רומא, נשאלת השאלה אם לא היה מקום שבית הדין הפלילי הבינלאומי והתובעת שלו ינקטו בזהירות רבה יותר וידחו
את סוגיית בחירת נציג פלסטיני לכהן בוועדה המייעצת למינוי שופטים. צעד זה נתפס כמקדים את זמנו.
הנחת תום הלב וחוסר משוא פנים של בית הדין על אף פעולות פרוצדורליות או פוליטיות של התובע לטפל בתביעות הפלסטיניות, ניתן להניח ולקוות שבית הדין יפעל באופן המשפטי והאובייקטיבי היאה לגוף בינלאומי לא-פוליטי. ברור כי כל מעורבות פוליטית של בית הדין עלולה לסכן את היושרה המשפטית שלו – דבר שהפלסטינים אכן מתאמצים להשיג בכל תביעה שהם מפנים לתובע של בית הדין.
על רקע זה, נוכח חוסר-סמכותיות בית הדין הפלילי הבינלאומי בשטחים אותם תובעים הפלסטינים, וכן בהעדר של ממש של סמכות שיפוט ביחס לפשעים המדוברים – אין זה סביר שבית הדין יוכל להתייחס לקובלנות אלה ברצינות.
בהקשר זה, הצהרת התובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי מיום 9 בפברואר 2014 בנושא מניפולציה פוליטית של בית הדין, רלוונטית:
"מעצם טבעו של המנדט שניתן לבית הדין, כל מצב שבו אפעל בתוקף תפקידי כתובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי יהיה טעון פוליטית. בכל זאת, המנדט שלי בתור תובע ברור: לחקור ולהעמיד לדין פשעים על סמך העובדות ואת היישום המדויק של החוקה באופן וחסר פניות.
בין אם מדינות או מועצת הביטחון של האו"ם בוחרות להעניק סמכות שיפוטית לבית הדין הפלילי הבינלאומי, זו החלטה שאינה תלויה כלל בבית הדין. עם זאת, ברגע שהחלטה כזו מתקבלת, הכללים המשפטיים הינם ברורים ובהחלט אינם פוליטיים בשום מצב או נסיבות. הן בפרקטיקה והן בטרמינולוגיה, הבהרתי במפורש, כי משרד התובע יישם את המנדט שלו, ללא מורא ומשוא פנים, בכל מקום בו תוכר סמכות שיפוטו, וירדוף בנחישות – ללא התחשבות במעמד או בשיוך – מבצעי פשעים המוניים המזעזעים את מצפון האנושות. גישתו של המשרד כלפי פלסטין לא תשתנה גם אם אי פעם תופעל סמכות השיפוט של בית המשפט במקרה זה.
זו אמונתי האיתנה כי אין להתפשר על הצדק עבור תועלתיות פוליטית. כישלון בקיום דרישה מקודשת זו לא רק יעוות את עשיית הצדק ויחליש את אמון הציבור בו, אלא גם יחריף את הסבל העצום של קורבנות מעשי הזוועה ההמוניים. את זאת לעולם לא נרשה."
נוכח בחירתו של התובע הכללי הפלסטיני לוועדת המינויים של שופטי בית הדין הפלילי הבינלאומי, עולה אכן התהייה האם אין קץ לאבסורד ולנטייה של בית הדין הפלילי הבינלאומי לפגוע במעמדו כגוף משפטי אמין ובכך להביא על עצמו כליה.
