מבוא
ג'מאל זחלקה הוא תושב כפר קרע. הכפר הוקם במאה ה- 18 על ידי בדווים משבט ערב-תורכמן ובדווים מצריים. אבות אבותיו של זחלקה הגיעו, אם כך, לתחומי הקו הירוק רק לפני כ- 200 שנה. מאחר שהכפר הוקם על ידי בדווים משבט ערב-תורכמן ובדווים ממצרים, הרי אבות אבותיו של זחלקה הגיעו לכאן מחצי האי ערב או ממצרים.
שיח' מונס
שיח' מונס נוסדה על פי "אתר הנכבה" במאה ה-18. כלומר, הכפר הוקם בתקופה העות'מאנית (1516 – 1918). ב-1831 כבש בנו של מוחמד עלי, שליט מצרים, איברהים פשה את הארץ מידי הכובשים העות'מאנים ואז הובאו לארץ על ידי איברהים פשה פלאחים מצריים שהתיישבו במקומות שונים בארץ וגם בשיח' מונס.
ב- 1879 היו בכפר על פי סקר של "קרן המחקר הבריטית", 315 תושבים. בין 1879 ל- 1922, כלומר במשך 43 שנים, גדל מספר תושבי הכפר ב- 349 תושבים. לאור אחוז תמותת התינוקות ותוחלת החיים הנמוכה שהיו תוצאה של המצב הכלכלי והתברואתי זהו גידול סביר. בתקופת המנדט, לעומת זאת, גדל הכפר בממדים שריבוי טבעי אינו יכול להסבירם:
1922 – 664 תושבים
1931 – 1,154 תושבים
1945 – 1,930 תושבים
1948 – 2,160 תושבים
לעומת זאת:
בין 1922 ל- 1931 , תוך 9 שנים בלבד גדל מספר התושבים ב- 490 תושבים.
בין 1931 – 1945 , תוך 14 שנים בלבד גדלה אוכלוסיית הכפר ב-776 תושבים.
בין 1945 – 1948 , תוך 3 שנים בלבד גדל מספר תושבי הכפר ב- 230 תושבים.
בין 1879 – 1948 , 69 שנים בלבד גדלה אוכלוסיית שיח' מונס ב- 1,845 תושבים.
זהו גידול אוכלוסין העולה בשיעורו בהרבה על גידול האוכלוסין במצרים שבה הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם הערבי.
פרופ' משה ברוור, מהחוג לגיאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב, שהוא גיאוגרף בעל שם עולמי, פירסם מאמר בשם "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל". הוא התבסס במחקרו על סקר של כפרים ערביים, שהוא השתתף בהכנתו, של ממשלת המנדט, שכלל ראיונות שנערכו עם מוכתרי הכפרים בתקופת המנדט. מאחר שרוב הכפרים הערביים במישור החוף חרבו במלחמת העצמאות, בוצע מחקר נוסף בין השנים 1968 – 1978 בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. המחקר עוסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים,סוריה לבנון ועבר הירדן לארץ ישראל המנדטורית.
אחד מנושאי מחקרו הייתה ההגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. למישור החוף הגיעו גם מהגרים מארצות נוספות, אך מאמר זה מתרכז בהגירה המצרית.
על פי מחקר זה החלה הגירה ממצרים לארץ יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב- 1917- 1918 והיא נמשכה עד אמצע שנות ה-40 , כלומר תקופת מלחה"ע השנייה. הפועלים המצרים עבדו בשירות הצבא הבריטי והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה ממצרים הושפעה במידה רבה מגידול ענף הפרדסנות היהודית שגדל פי 10 בשנות ה- 1920 – 1930 והיה זקוק לכמות גדולה של ידיים עובדות. כמו כן, מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים היו זקוקים לפועלים. הפועלים המצריים ניצלו את אפשרויות התעסוקה הנירחבות והשתקעו בארץ באזור החוף.
גידול האוכלוסין בכפרים במישור החוף הדרומי והמרכזי אינו ניתן להסבר על ידי הריבוי הטבעי, לאור שיעורי תמותת הילדים, תוחלת החיים והעדר שירותי בריאות בכפרים הערביים. המהגרים המצריים היו מקור חשוב לגידול האוכלוסין בכפרים אלה. פרופ' ברוור הגיע למסקנה שלפחות 1/3 מהגידול במספר התושבים בכפרים אלה נבע מההגירה ממצרים.
בין השנים 1922- 1944 גדלה אוכלוסיית אזור החוף כתוצאה מההגירה המצרית:
בית דג'ן ב- 127% , אוכלוסיית יאזור גדלה ב- 214% , אוכלוסיית סאלמה גדלה ב- 476% , אוכלוסיית ייבנה גדלה ב- 203% , אוכלוסיית קוביבה(ע"י רחובות), גדלה ב- 211% , בפג'ה הגיע גידול האוכלוסין ל- 630% ובסאוואלמה הגיע הגידול לשיא של % 1,040 . וכך בשאר כפרי החוף הדרומי והמרכזי.
אוכלוסיית שיח' מונס גדלה מאותו מקור.
ממשלת המנדט ערכה ב- 1941 סקר במספר כפרים בהשתתפותו של פרופ' ברוור. החוקרים ראיינו את המוכתרים של הכפרים והם אישרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר. המוכתר לשעבר של ייבנה, שברח לעזה ב- 1948 , העיד בראיון עמו בעזה, שב"כפרו ישבו מצרים רבים שהתיישבו בייבנה בימי האנגלים".
הפועלים המצרים, שהיו, כאמור, חסרי קרקע, נהגו להתיישב בגושי מבנים ניפרדים והקימו, למעשה, שכונות מהגרים באותם כפרים.
פרופ' ברוור הפריך את הטענה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מריבוי טבעי על ידי השוואה בין נתוני הריבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוז ג'נין שהיה כולו ערבי. בכפרי האזור נע גידול האוכלוסין בין 50% ל- 80%, בין השנים 1922- 1944 . באזור זה הייתה תנועת אוכלוסין מועטת ומספר העוזבים היה קרוב למספר המהגרים. המסקנה- באזור זה נבע הגידול מריבוי טבעי והשיעור הממוצע של הריבוי הטבעי הוא 70% ולא בין 119% ל- 1,040% , כפי שמתברר מנתוני גידול האוכלוסין בכפרי מישור החוף. כמו כן, נבדקו, לשם השוואה, שיעורי גידול האוכלוסין באזור שכם ורמאללה והתוצאות היו דומות לאלה שבאזור ג'נין. נערכו גם השוואות עם היקף הריבוי הטבעי בסוריה ולבנון.
במסגרת המחקר נבדקה גם האפשרות שכפרי אזור מישור החוף גדלו כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובים יותר. אבל, בבדיקה התברר שמאזור השומרון הייתה הגירה לחו"ל, לערים ירושלים, חיפה ויפו אך לא לכפרי מישור החוף. רק מעטים עברו לכפרי אזור החוף.
על פי מחקרים של פרופ' משה שרון, שהתמחה בתולדות הבדווים בארץ, ויוסוף סואעד שחקר את שלטון השייח'ים הבדווים, מתברר ש ב- 1814 היגר שבט הנאדי ממצרים לאזור עזה, והגירה זו תרמה להרכב האוכלוסייה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי בתקופת השלטון העות'מאני . עקאל ובני שבטו שירתו את השלטון התורכי והסתכסכו עמו חליפות ובתקופה מסויימת אף השתלטו על הגליל.
בין השנים 1832 – 1840 השתלטו על הארץ מוחמד עלי שליט מצרים ובנו איברהים פשה. בתקופה זו הייתה הגירה ממצרים לארץ לאזורים שונים, כולל אזור החוף והערים עזה ויפו.
לסיכום, על סמך המחקרים הללו סביר להניח שהאוכלוסייה הערבית במישור החוף מוצאה במידה רבה ממצרים. חלק ניכר מהפליטים הפלסטינים בעזה הם צאצאי הפלאחים והפועלים המצריים שהיגרו לארץ. זחלקה אינו יכול לטעון שערביי מישור החוף הם "עם ילידי", כפי שבמפלגה שלו בל"ד, טוענים, לגבי כל ערביי הארץ. ערביי שיח' מונס וכפרי וערי חוף הארץ מיפו עד רפיח, הגיעו לכאן ממצרים במספר גלים: 1814, 1831, יחד עם הצבא הבריטי ב- 1917 ומאז עד 1948 .
רבקה שפק ליסק בעלת תואר דוקטור בהיסטוריה אמריקנית ותואר מ.א בתולדות עם ישראל.
