צרפת צועדת אל הבלתי נודע. מערכת הבחירות לנשיאות מפתיעה מדי יום עם מועמדים חדשים, עם צעירים שאפתנים ואנטי-ממסדיים, וכן פופוליסטים, הבאים מכל רחבי הקשת הפוליטית. לרוב המעמדים יש באמתחתם רפורמות ותכניות מקוריות לרוב, אך רובן הן ראוותניות ויהיה בלתי אפשרי לישם אותן הלכה למעשה. רוב הצרפתים מעוניינים בשנוי דרסטי אך הם עדיין מבולבלים בזהות המועמד וטרם החליטו למי להצביע.
אחרי ההפתעה המרעישה בימין עם הניצחון של השמרן פרנסואה פילון, באה השבוע הפתעה נוספת ומרעישה לא פחות, עם נצחונו של בנואה אמון, בפריימריס של המפלגה הסוציאליסטית.
במחנה הימין, הצליח פילון להדיח מהמרוץ גם את הנשיא לשעבר סרקוזי וגם את ראש ממשלתו לשעבר, אלן ג'ופה. במחנה השמאל, הצליח אמון להדיח את מנואל וולס, שכיהן כראש ממשלת צרפת עד לדצמבר האחרון, אז פרש בכדי להתחרות במירוץ לנשיאות. אמון גבר עליו בסיבוב השני עם יותר מ-58% מהקולות.
בכל מערכות הבחירות לנשיאות, מאז הגנרל דה גול ותחילתה של הרפובליקה החמישית ב-1958, התרגלנו למאבק בין שני גושים גדולים, בין מפלגות וסיעות מהימין-מרכז לבין מפלגות השמאל. הנשיא מיטראן היה גם הראשון שאיחד את המפלגה הסוציאליסטית עם המפלגה הקומוניסטית, שאמנם איבדה מאז את כוחה, אך עדיין קיימת, בועטת ונושמת, בסיוע האגודים המקצועיים, עד עצם היום הזה.
השמאל הצרפתי שסוע ומפוצל מאוד והמפלגה הסוציאליסטית איבדה את אחיזתה בקרב מעמד הפועלים ושכבות הביניים. מאז נפילתה וקריסתה של ברה"מ, היא מחפשת את עצמה, את זהותה האמתית ואת דרכה. כיום היא מעדיפה להזדהות כמפלגה סוציאל-דמוקרטית, כיתר המפלגות האירופיות. בתיאוריה, היא מפלגת שמאל לכל דבר ועניין, אך למעשה, מנהיגיה הם בורגנים, שמנהלים מדיניות של מפלגת מרכז ולעיתים מאמצים רפורמות קפיטליסטיות.
הנשיא הסוציאליסטי היוצא, פרנסואה הולנד, משאיר ליורשיו אנדרלמוסיה פוליטית ושלטונית, וחוסר ודאות לגבי עתידה של צרפת. הוא היה נשיא בלתי פופולרי בעליל, עם 16 עד 18 אחוזי תמיכה בלבד. הוא משאיר משק כלכלי רעוע, עם גרעון לאומי אסטרונומי, אבטלה גוברת, מצב חרום, שנמשך כבר יותר משנה, בגלל פגועי טרור, וסכסוכים דיפלומטים בתוך אירופה ומחוץ לה, במיוחד עם רוסיה וארה"ב. מדיניותו הייתה כושלת בכל התחומים, לרבות ניסיונותיו האחרונים והבלתי נלאים לסיים, על ידי ועידה בינלאומית, את הסכסוך בין ישראל לפלשתינים.
ההתמודדות לנשיאות מתמקדת כעת בין ארבעה מועמדים עיקריים:
- פרנסואה פילון, בן 62 ואב לחמישה ילדים, הוא מעמד הימין-מרכז. היה במשך חמש שנים רוה"מ, בעת כהונתו של הנשיא סרקוזי. בימים אלה הוא מנסה לשפר את תדמיתו בעקבות פרשה הקשורה לאשתו פנלופי. תחקיר של העיתון הסטיריCANARD ENCHAINE העלה חשד כי היא קיבלה שכר פיקטיבי כעוזרת פרלמנטרית. במהלך עשר שנים היא צברה סכום של יותר מחצי מליון אירו. למרות ההכחשות והתירוצים, הנושא נמצא בעיצומו של חקירה משטרתית. יש לציין כי בצרפת מותר לחברי פרלמנט וסנאט להעסיק בני משפחה, מבלי להצהיר עליהם.
פילון היה נחשב עד פרסום הפרשה כאיש פוליטי ישר וללא רבב ואין ספק כי המשך החקירה נגד אשתו, שלושה חודשים בלבד לפני הסיבוב הראשון לנשיאות, תעיק עליו ותסבך את תפקודו כמעמד. יש להדגיש כי כל סיעות הימין והמרכז לא דרשו את השעייתו והוא זוכה עד כה לאמון מלא ונחשב לבעל סיכויים טובים לזכות בבחירות.
- בנואה אמון, בן 49ף מראשי המשמרת הצעירה של המפלגה הסוציאליסטית ומראשי "המורדים" בהנהגה הקיימת. אמון היה באחרונה שר החינוך, בממשלתו של הנשיא המכהן, פרנסואה הולנד. נצחונו בפריימריז נזקף להצעתו הפופוליסטית, להעניק לכל אזרח צרפתי מגיל 18 מענק-שכר בסיסי של 750 אירו, כדמי מחיה ראשונים. דעותיו של אמון בשמאל הקיצוני. הוא בעד מדיניות הגירה "סובלנית ואנושית" ונגד מצב החרום הקיים במדינה. לדעתו, יש להחזיר חופש מוחלט לאזרחים ולמנוע אפליה בגלל גזע או דת. אמון מנסה עתה לאחד תחת שרביטו את כל סיעות השמאל המפולגות, כולל המפלגה הקומוניסטית. לא ברור אם ואיך יצליח במשימה הכמעט בלתי אפשרית הזו.
- עמנואל מקרון, בן ה-39 מגלם תופעה שלא הכרנו עד היום בצרפת. הוא מועמד עצמאי, שעבד בתחילת דרכו כיועץ פיננסי בבנק רוטשילד והפך, אחרי שנים מעטות בלבד, לשר אוצר. הוא הסתכסך עם הנשיא הולנד ועם רוה"מ וולס, טרק להם את הדלת בגסות והקים תנועה פופולרית חדשה. מקרון נחשב למבריק בתחום הכלכלי, אבל חסר כל ניסיון בתחום המדיני. המצע שלו בלתי ברור והוא אינו מזוהה עם שום מפלגה, לא מימין ולא משמאל. הוא אנטי-ממסדי, שמצליח בסיוע הרשתות החברתיות וסגנון חדשני ויחסי צבור מתוחכמים, לגייס תומכים צעירים. הוא גם נתמך על ידי כמה מנהיגים סוציאליסטים ותיקים, ביניהם סגולן רויאל, בת זוגו לשעבר של הנשיא הולנד ומי שהתמודדה לנשיאות נגד ניקולא סרקוזי. על פי הסקרים האחרונים הוא יהיה מסוגל לחצות את הקו, לקראת הסיבוב השני של הבחירות.
- מארין לה פן, בת 48, היא בתו של מייסד ומנהיג המפלגה החזית הלאומית FN ג'אן מארי לה פן. על אף שניתקה מגע עם אביה ומנסה להוכיח שהיא יותר ליברלית, היא לא שינתה בפועל את דעותיה הקיצוניות נגד האיחוד האירופי וגרוש המהגרים. בקרב המפלגה קיימים גם פעילים אנטישמים, שאבותיהם היו בעבר משתפי פעולה עם הנאצים. לאור המצב הכלכלי והביטחוני המדרדר, יש ללה פן סיכויים טובים לעבור לסבוב השני, אבל קשה מאוד לראותה נשיאה בפועל. ההתנגדות למועמדותה חוצה מפלגות ואם ייווצר מצב בו תזכה בסבוב הראשון למירב הקולות, סביר להניח שכל המפלגות יתאחדו נגדה ויצביעו למועמד האלטרנטיבי, מהשמאל או מהימין. הדבר קרה כבר בסיבוב השני של בחירות מאי 2000, כאשר ז'אק שיראק זכה ביותר מ-80 אחוזים מקולות כלל הבוחרים.
מערכת הבחירות הנוכחית מתמקדת בעיקר בנושאי כלכלה וחברה ובמיוחד במדיניות ההגירה, ובעקיפין בטרור האסלמי ועתיד האיחוד האירופי, אחרי הנטישה הבריטית ב-BREXIT. הדרדרות היחסים עם ארה"ב עם כניסתו של דונאלד טראמפ לבית הלבן תופסת כמובן מקום חשוב בדיון הציבורי. כל המועמדים מעוניינים להחזיר את קרנה וגדולתה של צרפת כמעצמת-על, אך למרות ההבטחות והשאיפות הגרנדיוזיות, אין לאף מועמד פתרונות קסם.
בהקשר לסכסוך הישראלי-ערבי יש לכל המעמדים עמדה כמעט זהה והיא משקפת את מדיניותה המוצהרת של צרפת זה עשרות שנים. פאריס תמשיך לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית, ובמקביל תפעל למען ביטחונה של מדינת ישראל בגבולות "בטוחים ומוכרים", על פי החלטת 242 של מועצת הביטחון. המועמד הבקי ביותר בנעשה באזורינו, הוא ללא ספק מעמד הימין, פרנסואה פילון. עמדתו בלוחמה בטרור האסלמי היא ללא פשרות והוא מזוהה כקאתולי הדוק עם גורלם של הנוצרים במזה"ת .
אין ספק כי בשלושת החודשים הקרובים צפויה לנו מערכת בחירות מרתקת וסוערת.
