רוב ומיעוטים בעולם הערבי – היעדרו של נראטיב מאחד

הקדמה

מה שמכונה על ידי המערב "אביב העמים הערבי" אינו אלא התפוצצות חברתית-פוליטית של העולם הערבי כתוצאה מהכישלון המוחלט של כל מדינות ערב ליצור נראטיב לאומי מאחד ולהקים מדינות מודרניות שוויוניות. למדינות ערב היו תשעים שנים כדי למצוא את המשותף מתוך פסיפס הקבוצות האתניות, הלאומיות והדתיות בכל מדינה, ולקדם את השיתוף פעולה הפוליטי-חברתי-כלכלי ביניהן. במקום לחפש את המאחד וליצור חברה שוויונית שתפנה את משאביה למאבק בפיגור ולקידום הכלכלה, ניסו האליטות באמצעות הלאומנות הערבית ו/או האסלאם לכפות אחדות שתמיד השאירה חלקים מן האוכלוסייה מחוץ לקהיליית הרוב. תשעים השנים מאז שהוקמו מדינות ערב היו רצופות בסכסוכים בין העדות השונות, אפליה פוליטית וכלכלית, התקוממויות, הפיכות צבאיות, חתרנות וסכסוכים בין המדינות עצמן. סכסוכים אלה גבו לפחות חמישה מיליון הרוגים ומיליונים של פצועים ופליטים.

הרוב בעולם הערבי הוא של ערבים שהם מוסלמים סונים, אך בסוריה מושל המיעוט העלאווי אף כי הרוב הוא סוני. בבחריין, בעלת הרוב השיעי, השלטון נמצא בידי הסונים. בעיראק היה רסן השלטון בידי המיעוט הסוני עד הפלתו של סדאם חוסיין. עכשיו מיעוט זה אינו מוכן לקבל את שלטון הרוב השיעי למרות הבחירות שנערכו שם. בצפון אפריקה לפחות שליש מהאוכלוסיה הם עמים ברברים שאין להם שום חלק בשלטון והם משוללי כל זכויות. עימות בין הרוב למיעוטים על בסיס לאומני, אתני או דתי – זוהי התמונה בכל מדינות ערב.

המיעוטים

מדינות ערב במזרח התיכון ובצפון אפריקה מונות כ-355 מיליון איש. בין 75 ל-80% מהם הם ערבים מוסלמים סונים. אבל בין המיעוטים יש מוסלמים סונים שאינם ערבים, כמו הכורדים, ומיעוטים ערבים שאינם מוסלמים כמו הנוצרים בסוריה ובעיראק. רשימת המיעוטים ארוכה ביותר. מדובר בעשרות רבות, הכוללות מיעוטים אתניים, לאומיים, דתיים ושבטיים. נזכיר כאן רק את החשובים שביניהם.

הכורדים: אחד מהעמים העתיקים במזרח התיכון. הכורדית היא שפה אינדו-אירופית, כלומר זו לא שפה שמית ולפיכך גם לא שפה ערבית. הכורדים שמרו על ייחודם ושפתם למרות שאוסלמו. בעבר הם היוו חלק מן הרוב הסוני והשתתפו באופן פעיל במלחמות ערב והאסלאם. סלאח אלדין, כובש ירושלים מידי הצלבנים, היה כורדי. עם זאת הם תמיד ראו את עצמם כקהילייה נפרדת לא ערבית. כ-8-9 כורדים מיליון מתגוררים בעיראק ובסוריה, אך יחד עם אחיהם בטורקיה ואיראן הם מונים 20-25 מיליון איש.

בסוריה הם קורבן לחוקים מפלים. למחציתם אין אפילו אזרחות סורית והם אינם זכאים לטיפול רפואי או לפתיחת חשבון בבנק. בתחילת ההתקוממות נגד אסד הוא הבטיח לתקן מצב זה, אך ספק רב אם יש לצפות לשינוי משמעותי. בעיראק בתקופתו של סדאם חסיין, הם היו קורבן למאמץ של ערביזציה של אזורי מגוריהם בצפון עיראק. כמאה אלף כורדים נהרגו במתקפות גזים ובמתקפות אחרות או נזרקו מבתיהם ובמקומם יושבו ערבים. הם זכו לאוטונומיה מנהלתית לאחר שארה"ב ובעלי בריתה הכריזו, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, על האזורים הכורדים כ-  NO FLY ZONE – אזור שבו לא יאפשרו לצבאו של סדאם לפעול. בעקבות הבחירות שנערכו בעיראק אחרי מלחמת המפרץ השנייה והסכמים בין המפלגות הוסכם שהנשיא יהיה ממוצא כורדי. עם זאת, שלל בעיות, כגון בעיית חלוקת הכנסות הנפט (חלק גדול מרזרבות הנפט העיראקי נמצאות באזורים הכורדים), גורל העיר כרכוך וגבולות האוטונומיה, לא יושבו. לפני מספר חודשים הכריז הפרלמנט של האזור האוטונומי הכורדי בפה אחד על זכותו של העם הכורדי להגדרה עצמית. עיראק לא תוכל להגיע לשקט ולנחלה לפני שימצא פתרון לבעיות אלה במסגרת אוטונומיה מלאה ומוכרת או שיפתח מאבק אלים לעצמאות.

הברברים: אלה העמים המקוריים של צפון אפריקה משחר ההיסטוריה  (ברברים הוא השם שנתנה רומא לעמים שלא דברו לטינית או יוונית). בתקופות קדומות היה להם קשר עם היהודים והנוצרים והיו באזור זה המרות דת לשתי הדתות. עם הכיבוש הערבי במאות השביעית והשמינית הם אוסלמו ואף נלחמו יחד עם הערבים לכיבוש ספרד. הם אפילו הוציאו מקרבם שושלות אסלאמיות קיצוניות כמו אלמואחדין, שטבחו בלא-מוסלמים. עם זאת מפעם לפעם הם התמרדו ושמרו על ייחודם. בלשונם  ששרדה, האמזיגית, הם IMAZHIGHEN וביחיד AMAZIGH. שפתם שייכת לקבוצה האפרו-אסיינית. הם אינם ערבים. הם מהווים 40-45% מאוכלוסיית מרוקו, 20-25%  באלג'יריה ובין 5 ל-10% בלוב ובטוניסיה. סך הכל הם 20-25 מיליון אנשים.

הממשלים בכל מדינות צפון אפריקה התעלמו מתרבותם ושפתם. באלג'יריה מתקיים דיכוי אלים של מיעוט זה השוכן בעיקר באזור קביליה. לפני כשנתיים הקימו הברברים של קביליה ממשלה גולה היושבת בפאריס והמנהלת משם את המאבק לעצמאות.  בלוב תמכו הברברים במורדים וסייעו להפלת קדאפי. הם קיוו כי אפלייתם הסתיימה וכי הממשלה החדשה תכיר בהם כמיעוט תרבותי שווה זכויות עם הרוב. לאכזבתם נציגיהם לא שותפו בממשלה החדשה והם הודיעו כי יחרימו אותה.

לפני מספר שנים הוקם הקונגרס העולמי של האמזיגים המייצג את האמזיגים בארצות צפון אפריקה ובעולם כולו. פתחי בן ח'ליפה, יו"ר הקונגרס החדש שנבחר לפני מספר שבועות בוועידת הארגון שנערכה בג'רבה, הודיע שהאמזיגים של לוב מוכנים להקים קשרים עם ישראל, כי ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כי הבעיה הפלסטינית אינה בעלת עניין אלא לפלסטינים עצמם וכי האמזיגים מוכנים להתרכז בשחרורם מן המשטרים הדיקטטורים ולפעול להשגת זכויותיהם הפוליטיות של מיעוט נפרד.

הנוצרים: אוכלוסיות נוצריות משמעותיות נמצאות במצרים, עיראק, סוריה, לבנון, ירדן, ישראל והרשות הפלסטינית. הם מונים 18-20 מיליון איש. הקופטים במצרים הינם זן נפרד של נוצרים אורתודוכסים, המהווים כ- 10-12% (כעשרה מיליון) מכלל האוכלוסיה. אלה הם צאצאי תקופות הפרעונים, היוונים והרומאים. שפתם התפתחה מן השפה המצרית העתיקה והיא קרובה לזו שדוברה ונכתבה בתקופה הרומית. כיום היא משמשת בעיקר בטקסי דת. זו קהילה ששמרה על דתה במשך 1400 שנות כיבוש ערבי-אסלאמי, למרות אפליה ורדיפות שהתקיימו גם בתקופתו של מובארק. בניגוד לרוח הדמוקרטיה שהייתה אמורה לפעום בליבותיהם של המוסלמים עם הפלתו של השלטון הקודם, העוינות והרדיפות רק גברו אחרי הדחתו של מובארק. עשרות קופטים נהרגו בהתקפות של מוסלמים וכנסיותיהם נשרפו. הצבא השולט במדינה נמנע בדרך כלל מלהתערב אלא בשלבים מאוחרים של ההתקפות ואפילו טבח בהם כאשר יצאו לפני כמה שבועות להפגין נגד אפלייתם. במקביל להפגנות בכיכר "אלתחריר" הקימו הקופטים מספר ארגונים התובעים את זכויותיהם מידי המועצה הצבאית והרוצים להיות מעורבים בניסוח החוקה החדשה, אבל בינתיים הם לא זכו לשום תמיכה בציבור המצרי. התוצאות הראשונות של הבחירות במצרים מצביעות על רוב אסלאמיסטי בפרלמנט וזו בשורה רעה לגבי היחסים בין המוסלמים לקופטים בעתיד הקרוב.

בעיראק חיים כ- 2.5 מיליון נוצרים. מצבם הורע לאחר הפלתו של סדאם חוסיין והם הפכו למטרה לפעולות טרור של אלקאעדה. נראה כי בשנים האחרונות נרצחו כאלפיים נוצרים, מה שגרם לתנועת הגירה למערב. בסוריה מהווים הנוצרים כ-10-12% ומספרם מסתכם בכ-2.5 מיליון. בלבנון מספר הנוצרים הוא כנראה 1.5 מיליון, מספר הכולל את העדה המרונית שהיא הגדולה ביותר, וכן זרמים שונים של הנצרות המזרחית. בלבנון גופא הנוצרים אינם נחשבים למיעוט מאחר והשלטון מבוסס על חלוקה ברורה של המשרות הבכירות בין העדות, אך יש לזכור כי מלחמת האזרחים בלבנון פרצה בין מוסלמים לנוצרים.

בנוסף, מתגוררים במדינות האזור גם ארמנים (כמיליון איש), אשורים, כלדים, יוונים ואחרים, המשתייכים לעשרות כתות ותת-כתות נוצריות. רבים מהם אינם מחשיבים את עצמם לערבים והם נרדפים על ידי המוסלמים ועל כן יש הגירה גדולה למדינות המערב.

השיעים: אף כי השיעים הם ערבים מוסלמים, הרי שבשל סיבות תיאולוגיות ופוליטיות הם מיעוט נרדף המהווה כ-15% מסך אוכלוסיית מדינות ערב וכיום הם מונים כ-35 מיליון איש. בעיראק ובבחריין הם הרוב, בלבנון הם כיום העדה הגדולה ביותר. בתימן הם מהווים כ-30%. יש מיעוטים גדולים של שיעים בכוויית ובסעודיה. רוב השיעים במזרח התיכון משתייכים לשיעה ה-12 אשר משמעותה היא שהאמאם ה-12 אחרי האמאם עלי, נעלם, אך יופיע מחדש ביום הדין. יש זרם שיעי נוסף הוא השיעה של השבע, המאמינה דווקא באמאם השביעי כמו האסמאעלים.

דרוזים: מתגוררים בסוריה, לבנון וישראל. סך הכל 1.5 מיליון. הם מחשיבים את עצמם לערבים. למרות שמקורם באסלאם, הם אינם נחשבים כמוסלמים.

עלאווים: מהווים כ-12% מהאוכלוסייה בסוריה, דהיינו כ-2.5 מיליון איש. שוכנים בצפון מערב המדינה. חלק מהם מתגורר בטורקיה. הם חושבים את עצמם לקבוצה שיעית מהזרם המרכזי של ה-12, אך נחשבים ככופרים מכיוון שאמונתם כוללת מרכיבים המנוגדים למונותאיזם האסלאמי והם מוחרמים על ידי השיעים. בשל סיבות פוליטיות (שיתוף פעולה עם חיזבאללה ואיראן) הם הוכרו ככת לגיטימית על ידי חכמי הדת השיעים בלבנון ובאיראן.

בנוסף נזכיר את הבהאיים, הטורקמנים, הצ'רקסים, החריג'ים, הנובים, היזידים בעיראק, שבטים של אפריקאים שחורים שהם נוצרים ופגאנים במאוריטניה ובמרוקו. האפריקאים שהתגוררו בסודאן פרשו אחרי מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם והקימו מדינה עצמאית רק לפני מספר חודשים – היא דרום סודאן.

יהודים: ערב הקמת מדינת ישראל היו כמיליון יהודים במדינות ערב. עם התעצמות הסכסוך בארץ ישראל בשנות ה-40 פרצו פוגרומים במספר מדינות ערב והיהודים התחילו לעזוב אותן. לאחר הקמתה של מדינת ישראל היהודים נאלצים לעזוב. תוך שנים ספורות התרוקנות מדינות ערב מנוכחות יהודית של אלפי שנים. עדיין יש נוכחות יהודית מצומצמת במרוקו ובטוניסיה.

התפתחות בעיית המיעוטים בעת החדשה

סוגיית המיעוטים בעולם הערבי עלתה על הפרק על רקע פירוקה של האימפריה העות'מאנית אחרי מלחמת העולם הראשונה והקמתן של מדינות הלאום על ידי המעצמות הקולוניאליות דאז, בריטניה וצרפת. 1300 שנים של כיבוש ערבי אסלאמי לא הצליחו לדכא את זהותם של כל העמים שנכבשו ולמחוק את ייחודם וגם לא למגר את הדתות האחרות. ההפך הוא הנכון, האסלאם עצמו יצר מיעוטים נוספים, בעיקר שיעים למיניהם. ארצות ערב שהוקמו בהינף קולמוס, בהתאם לאינטרסים של בריטניה וצרפת, לא היו מדינות הומוגניות ונכללו בהן מיעוטים מסוגים שונים. הלאומנות הערבית שצמחה במדינות הלאום החדשות והאמונה בעליונות האסלאם חידדו את היחסים בין המיעוטים לרוב הסוני וגרמו לסכסוכים שנמשכים עד היום. פרופ' סעד אלדין אבראהים קובע בכתבה על הנושא ב-1995 שהעולם הערבי שמנה אז 8% מאוכלוסיית העולם, היה אחראי ל-25% מכלל הסכסוכים המזוינים בעולם מאז 1945- על רקע עימותים אתניים. סכסוכים שגרמו ל- 2.5 מיליון הרוגים. עכשיו אוכלוסיית המזרח התיכון מונה רק 6%, אבל הסכסוכים הפנימיים והחיצונים נמשכים ונראה כי מספר הקורבנות הוכפל.

עד להקמתן של מדינות הלאום הערביות במאה ה-20 היה אזור המזרח התיכון וצפון אפריקה מרחב אסלאמי בו כל המוסלמים היו חלק מאומת האסלאם וחיו במעין מדינה אחת על בסיס השריעה ותחת מנהיגותו של ח'ליף. אבל, יש להוסיף הסתייגויות לתמונה אידיאלית זו. המוסלמים באזור, לאורך ההיסטוריה, היו מעורבים באין ספור מלחמות אחים, ברצח ח'ליפים ובהקמת שושלות מתחרות של ח'ליפים. המזרח התיכון וצפון אפריקה היו רוב הזמן מחולקים תחת שליטים עוינים, אם כי המרחב היה פתוח לתנועת אנשים וסחורות. ב-500 השנים האחרונות היה המזרח התיכון תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, שמיעטה להתערב  בענייני הלא המוסלמים כל עוד הם הסתפקו במעמד הד'מה – اهل الذمة.  מעמד זה העניק ללא מוסלמים את הגנת האסלאם. הם שלמו מס גולגולת, הג'זיה, ובתמורה ניתן להם לנהל את ענייניהם הקהילתיים. כל זאת בתנאי שהם כיבדו את הרוב האסלאמי והכירו בריבונות המדינה האסלאמית. עם זאת צריך להדגיש כי הם היו אזרחים סוג ב', נתונים לקפריזות של ההמון ושל שליטים מוסלמים שהרגו וטבחו בהם או אילצו אותם להתאסלם בתקופות שונות של היסטוריה ארוכה זו. מעמד הד'מה בוטל ב-1856 תחת לחץ מעצמות המערב עם שקיעתה של האמפריה העות'מאנית.

עם הקמתן של המדינות החדשות התנאים השתנו לחלוטין. אלה נדרשו לבנות מדינה מודרנית, דהיינו ליצור זהות לאומית אזרחית נפרדת לכל מדינה, ולפתח מדיניות פוליטית-חברתית-כלכלית האמורה להבטיח שוויון סביר לכל האזרחים, צמיחה כלכלית ושגשוג. זה הבסיס לניהול כל מדינה בעולם וזו הדרך למנוע סכסוכים שיכרסמו באחדותה. כאן נכשלו כל מדינות ערב.

התמודדותן הכושלת של מדינות ערב עם האחדות הלאומית

מיד לאחר הקמתן של מדינות ערב, ואפילו לפני יציאתן לעצמאות מלאה, התחרו ביניהן שני חזונות אידיאולוגיים על בניית המדינה וזהות אזרחיה: החזון האסלאמי והחזון הלאומני-חילוני. שניהם, מטבע עקרונותיהם הבסיסיים, היו רחוקים מלהוביל לאחדות לאומית ולהקמת מדינה דמוקרטית שוויונית. היישום של כל אחד מהם גרם להשארת קבוצות של מיעוטים שונים מחוץ למערכת הפוליטית של הרוב.

החזון האסלאמי: האסלאמיסטים חלמו להקים מדינה המבוססת על הדת, דהיינו מדינה בה השריעה תהיה היסוד לניהול המדינה ולמבנה החברתי שלה. בדרך זו הכורדים, שהם מוסלמים סונים אך לא ערבים, היו אזרחים שוויי זכויות בעוד הלא מוסלמים, ובעיקר נוצרים, יהודים ועובדי אלילים, היו חוזרים להיות אזרחים סוג ב' במעמד של הד'מה והיה נמנע מהם להתמנות לתפקידי מפתח בניהול המדינה, כגון נשיא, שרים, שופטים ועוד.

מנגד התפתח חזון לאומי-ערבי-חילוני אשר שאף לבסס את המדינה הערבית על הקריטריון של הלאומנות הערבית, דהיינו על בסיס דוברי השפה הערבית ואלה המזהים את התרבות הערבית כשלהם. הדוגלים באסכולה זו היו מוכנים לקבל לחיקם כל מי שערבית היא שפתו הראשונה ושייך את עצמו לתרבות ערב. כל אלה אמורים היו להיות אזרחים מלאי זכויות מבלי להתחשב במקור האתני או הדתי שלהם. אידיאולוגיה זו הכניסה את הנוצרים המפוזרים במדינות ערב שרובם הרגישו את עצמם כערבים, לתוך קהיליית הרוב. עם זאת בחזון לאומי זה אין מקום למיעוטים לאומיים או דתיים מתבדלים התובעים לעצמם זכויות של קהילייה נפרדת. ראייה זו נוגדת את הלאומנות. במקרה זה הכורדים, מוסלמים סונים, או הברברים, מוסלמים סונים גם הם, המבקשים לקבל זכויות של קהילייה בעלת ייחודיות תרבותית-לאומית, יישארו מחוץ לקהיליית הרוב, לא יקבלו הכרה ויופלו לרעה. חזון זה גם מפלה לרעה את הקופטים שהם מצרים מלאים, אך משתייכים לקהילייה דתית המבקשת הכרה של קבוצה נפרדת.

מעשית נוצר מצב בו שני הגורמים פעלו גם יחד במינון שונה. בשלב ראשון, עם הקמתן, מדינות ערב החדשות עשו מאמץ כדי להתמודד עם בעיית הזהות. החוקות הראשונות שנוסחו במצרים, בסוריה ובעיראק בשנות העשרים והשלושים, תחת השפעת בריטניה וצרפת, היו יחסית ליבראליות והעניקו שוויון לאזרחים מבלי להתחשב בדתם – לפחות על הנייר. ברם, בכל החוקות נקבע כי כל מדינה היא חלק מן העולם הערבי ופועלת לאחדותו וכי האסלאם הוא דת המדינה והשריעה היא מקור לתחיקה.

חוקות אלה אפשרו את מינויים של ראשי ממשלה שלא היו מוסלמים סונים. במצרים מונה בשנות ה-20 ראש ממשלה נוצרי, בוטרוס ע'אלי, סבו של שר החוץ בוטרוס בוטרוס ע'אלי. בסוריה מונה ראש ממשלה נוצרי, פארס חורי, ובעיראק היו ראשי ממשלה שיעים וכורדים. עם זאת, הבסיס החוקתי של האחדות הערבית והשריעה כמקור תחיקה, הטילו ענן על מצב המיעוטים. אם מדינות ערב הן מדינות ערביות ופועלות לאחדות הערבית, אז מה יעלה בגורלם של המיעוטים הלא ערביים? אם מדינות ערב רואות בשריעה מקור חשוב לתחיקה, אז מה יעלה בגורלם של הלא מוסלמים או של המוסלמים שאינם מהזרם המרכזי?

הקמת הליגה הערבית ביוזמת בריטניה נועדה לקדם את שיתוף הפעולה בין מדינות ערב לקראת איחוד אפשרי בעתיד. גם כיום, בכל החוקות של מדינות ערב עדיין מודגש בסעיף הראשון כי המדינה היא חלק מן האומה הערבית ופועלת לאחדותה.

הרוח היחסית ליבראלית משתנית החל משנות החמישים והשישים כאשר שני החזונות אינם מצליחים לפתור את בעיות הפנים ואת יחסי החוץ של מדינות ערב. הכלכלה אינה מתפתחת והשחיתות חוגגת. לכל זה מתווסף הכישלון המהדהד של מדינות ערב המרכזיות: מצרים, סוריה, עיראק וירדן, למנוע את הקמתה של ישראל ותבוסתם הצבאית המבישה. תסיסה דתית ולאומנית מאפיינת תקופה זו בכל מדינות המזרח התיכון. התוצאה היא שבמצרים, בסוריה, בעיראק, בלוב ובסודאן מתבצעות הפיכות צבאיות המתיימרות לתקן את החברה הערבית. המשטרים הצבאים מבטיחים לעמיהם מודרניזציה, רפורמות כלכליות וחברתיות וחינוך לכל, אך תוך זמן קצר מתברר כי אינם מסוגלים לממש את הבטחותיהם ומדרדרים את המדינות לדיקטטורות אכזריות הפוגעות בבני עמן ומסתכסכות עם שכניהן. נראה כי הסיבה המרכזית לכישלונם הייתה אי היכולת למצוא את הנראטיב המאחד בין כל פסיפס הקבוצות האתניות הלאומיות והדתיות, בנוסף לשחיתות, שהיא אנדמית במדינות ערב והנובעת מהמסורות הערביות השבטיות.

במצרים ההפיכה בוצעה על ידי קציני צבא המקורבים לאחים המוסלמים. הם אמנם דוחים את האסלמיזציה של מצרים כפי שדורשים האחים, אך נאצר, מנהיגם, חושף לאומנות ערבית קיצונית המתגלגלת לפאן ערביות. נאצר חותר בכל מדינות ערב בניסיון להקים מדינה ערבית מאוחדת. הוא מצליח להקים את הרפובליקה הערבית המאוחדת עם סוריה, אך זו מתפרקת תוך זמן קצר. הסכמי אחדות אחרים עם כמה מדינות ערב נשארים על הנייר ואינם יוצאים לפועל. בנוסף, מצריםמסתבכת במלחמת האזרחים בתימן. הלאמת תעלת סואץ מובילה לתקיפה המשולשת של בריטניה, צרפת וישראל ב-1956. בתגובה נאצר מגרש את המיעוטים הלא ערביים והלא-מוסלמים – בריטים, צרפתים, איטלקים, יוונים והיהודים שנותרו מגלי ההגירה והגרושים הקודמים. מדובר בכ-חצי מיליון אנשים שהיוו את המנוע לפיתוחה הכלכלי של מצרים. בעקבות זאת מתמוטטת הכלכלה המצרית אשרה לא הצליחה לחזור חזרה עד עכשיו.

בסוריה ובעיראק קציני צבא משתלטים על מפלגות הבעת', שהוקמו על ידי מישל עפלק, נוצרי ונועדו להיות חילוניות ופאן ערביות. עם השתלטותם על המפלגות גם הם מפתחים מדיניות של לאומנות קיצונית. בעיראק עבד אלכרים קאסם מבצע הפיכה צבאית ובמהלכה נרצחים המלך פייסל השני וראש הממשלה נורי סעיד. בהמשך סאדאם חוסיין מקים דיקטטורה אכזרית וטובח בכורדים וברוב השיעי. הוא פונה לכבוש את כוויית ומובס בצורה מבישה על ידי כוחות הברית. בסוריה אסד, המשתייך למיעוט העלאווי, מקים גם הוא דיקטטורה לא פחות אכזרית, טובח באחים המוסלמים, מהדק את הפיקוח על הרוב הסוני ומתערב בלבנון. בנוסף שתי מפלגות הבעת' האחיות מנהלות מאבק אידיאולוגי ואישי חריף – מה שהביא את אסד להצטרף לכוחות הברית נגד סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה ולאחר מכן להקים ברית עם איראן. נזכור גם את מלחמת האזרחים בלבנון שהביאה להתערבות סוריה בארץ הארזים. בבסיסה הייתה זו מלחמה של נוצרים נגד מוסלמים, אך גם סונים נגד שיעים ונוצרים נגד נוצרים.

באלג'יריה ה-FLN, חזית השחרור הלאומית, מקימה מפלגה שלטון יחידה וטובחת בברברים המתמרדים בחבל קביליה שאינם מוכנים להסכים לדיקטטורה לאומנית המתעלמת לחלוטין ממורשתם התרבותית והלאומית. בין אלג'יריה למרוקו פורצת מלחמה על רקע רצונה של מרוקו לספח את סהרה המערבית שהשתחררה מהשלטון הספרדי – והעוינות נמשכת עד היום.

בסודאן, דרום המדינה בו שוכנים שבטים אפריקאים, נוצרים ופגאנים, אינו מוכן לקבל את השלטון האסלאמי של הצפון הערבי המנסה לכפות עליו את השריעה. הוא פותח במאבק שנמשך כ-40 שנה

אשר מסתיים בפילוגה של סודאן והקמת מדינה עצמאית היא דרום סודאן.

סומליה יוצאת למלחמה נגד שכנתה, אתיופיה, בטענה כי אוכלוסיית מחוז אוגדן במזרח אתיופיה היא ממוצא שבטי סומלי, ומבקשת לכובש ולספח אותו אליה, אך נוחלת תבוסה.

גם לוב יוצאת למלחמה בצ'אד במטרה לספח רצועת יבשה רוויה בנפט.

וזו איננה רשימה ממצה של הסכסוכים במדינות ערב, ביניהן ובתוכן, אך זה בהחלט מדגם מייצג המבהיר להיכן הלכו משאבי העמים הערביים מאז יצאו לעצמאות.

המשטרים הצבאיים, אף שטענו לחילוניות, לא התכחשו לאסלאם. להפך, הם מגבירים את החינוך האסלאמי כדי להסיח את  דעת ההמונים מכישלונותיהם הצבאיים והכלכלים. השפעת האסלאם הולכת וגוברת שכן מרבית הציבור נאחז בדת מול הכישלונות בפיתוח הכלכלה והנצחת העוני. מיליוני עובדים ממצרים וממדינות ערב שיצאו לעבוד בסעודיה ומדינות המפרץ, חוזרים לארצותיהם בשנות ה-80 ומביאים איתם את האסלאם הוואבי הקיצוני.

השליטים מנסים לטאטא מתחת לשטיח את כל הבעיות ההולכות ומחמירות וטוענים לאחדות לאומית בעוד הם נאבקים הן  בבני עמם והן בשכניהם. במקביל המצב הכלכלי הולך ומדרדר  בכל ארצות ערב.

"האביב הערבי"

על רקע מצב חברתי כלכלי חמור זה  מתחיל בארצות ערב תהליך המכונה "אביב העמים". "אביב העמים" פותח מחדש גם את תיק המיעוטים. השאלה הגדולה היא מהם הפתרונות – אינטגרציה, אוטונומיה, פדרליזם או עצמאות. איש אינו יכול לומר. במקרה של סודאן זכה כידוע פתרון העצמאות.

המצב כיום הוא שהדור הצעיר שיצא להפגין רוצה באמת ובתמים להיפטר מהדיקטטורות הצבאיות ולשפר את תנאי המחייה, אלא שאותם הצעירים ספגו את האסלאם והלאומנות הערבית מאז היוולדם. אין הם יכולים להפוך את עורם במהלך הפגנות של כמה שבועות. ספק רב אם הם מבינים את ערכיה של הדמוקרטיה המתבטאת בעיקר בקבלת האחר, הבטחת זכויות האדם, שוויון לנשים, סובלנות דתית ושמירה על החוק. עריכת בחירות כלליות לפרלמנט אפילו תחת פיקוח משפטי או בינלאומי אינה ערובה לקיומה של דמוקרטיה. האסלאם והמסורות הערביות לא ייעלמו בן לילה. עמים אלה יצטרכו להתגבר על מורשת של מאות שנים של פיגור ואמונות אשר עיצבו את אישיותם מאז שחר האסלאם. הדרך לדמוקרטיה תהיה ארוכה ומלאת חתחתים. נפתחת עכשיו תקופה ארוכה של אי יציבות בעולם הערבי עד שיימצא איזון מחודש בין דרישות הדור הצעיר לבין הכוחות המסורתיים של החברה הערבית-אסלאמית. אין בעולם הערבי מפלגות ליבראליות שיכולות לקלוט את המהפכות ולכוננן דמוקרטיה. הכוחות העיקרים הם האחים המוסלמים וקבוצות של קיצונים אסלאמיים המכונים סלפים. ראינו שבמצרים, טוניסיה ומרוקו הצביע הרוב עבור מפלגות אלה ונראה כי יהיה זה המצב גם בסוריה, בתימן ואפילו באלג'יריה כאשר יערכו בהן בחירות חופשיות. כאשר עיתונאים בקשו מכמה מן המצביעים במצרים להסביר את הצבעותיהם, הם אמרו כי הם סבורים כי רק דרך האסלאם ניתן להקים דמוקרטיה ולפתח את הכלכלה. נראה שהם יתאכזבו קשות וידרשו לצאת פעם נוספת לרחוב כדי להפטר מן הדיקטטורות האסלאמיות שעומדות לקום.

בשלב זה אין במדינות ערב מי שחושב על המיעוטים ועל האחדות הלאומית. כולם עסוקים בגרוש המשטר הישן והקמת משטר חדש כאשר לא ברור לאיש כיצד הוא יראה. אין דיון על פיוס בין סונים לשיעים, אין מי שחושב על עצמאות לכורדים אלא להפך – כפי שהובא לעיל מצב המיעוטים הורע.

לסיכום, ללא ספק אנו עדים לתחילתה של מהפכה חברתית פוליטית בעולם הערבי. אלא שהגל הראשון של המהפכות מוליד שלטון אסלאמי ונצטרך כנראה להמתין לגל שני. השאלה היא האם תתכן הקמתם של משטרים חדשים שישפרו רק את מצבו של הרוב הערבי המוסלמי הסוני ואשר ימשיכו באי מתן זכויות למיעוטים כפי שהיה מקודם? נראה שלא. יש לצפות אפוא לכך שבעתיד הקרוב המיעוטים השונים יתחילו להציג את תביעותיהם אבל האחים המוסלמים יתקשו לקבלן.

הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה