עוד בטרם נאספה האבן ההרודיאנית שנשרה בשבוע שעבר ממרומי הכותל המערבי ( בחלקו הדרומי) – אירוע שאך בנס הסתיים ללא נפגעים – כבר מיהרו דוברים פלסטינים לקשור בין האירוע לבין 'אל אקצא בסכנה'; עלילת הכזב, שאותה הם טופלים על ישראל כבר עשרות בשנים.
דברים ישירים בעניין זה נשמעו למשל מפי אוסאמה קוואסמה, דובר תנועת הפתח. הוא אמר שנפילת האבן, היא "סימן מסוכן לכל מה שקורה במסגד אל אקצא ובסביבתו". כמו דוברים פלסטינים נוספים בעבר קשר קוואסמה בין עבודות ארכיאולוגיות שמתקיימות באיזור הר הבית לאורך שנים ארוכות, לבין 'הסכנה לאל אקצא', אלא שהעובדות מספרות סיפור הפוך בתכלית:
העבודות הארכיאולוגיות סביב הר הבית, כפי שהוכח פעם אחר פעם, מפוקחות מדעית והנדסית. הן אינן מסכנות את כתלי הר הבית. בפעם האחרונה שבה נבדק הדבר, בספר עלילת 'אל אקצא בסכנה' – דיוקנו של שקר, שחיבר החתום מעלה, ( בהוצאת 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה' וספריית מעריב), נדגמו שמונה אתרי חפירות, ונמצא שהטענות חסרות בסיס. לעיתים הן כה מופרכות, עד שקשה להתייחס אליהם ברצינות: כך למשל הטענה שעבודות שיקום בית הכנסת החורבה מסכנות את אל אקצא: בית הכנסת, שהירדנים פוצצו אותו במלחמת העצמאות, שוכן במרכז הרובע היהודי, במרחק של כ-400 מטרים דרומית מערבית למתחם הר הבית ומפלס הרצפה שלו גבוה בכ-50 מטרים ממפלס הרצפה של המסגדים.
לעומת זאת – אם יש בסיס כלשהוא לטענה ש'אל אקצא' בסכנה, הרי שהדבר נובע בראש ובראשונה מהתנהלות הצד המוסלמי בהר הבית, ומהמכשולים שהוא מערים לא פעם על הרשויות הישראליות, כאשר הן מבקשות לטפל בכתלים העתיקים בני 2000 השנה, לפקח על יציבותם ואף לחזקם.
שתי דוגמאות בולטות מהעשורים האחרונים:
בראשית שנות ה-2000 ניבעו סדקים בשניים מכותלי ההר: הדרומי והמזרחי. חוות דעת של מהנדסים מטעם רשות העתיקות קבעה שנוצרה סכנה ממשית להתמוטטות הכתלים. התערערות שני הכתלים הללו אף יצרה סכנה ממשית ליציבותם של אורוות שלמה, שם הכשיר הוואקף בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת מסגד גדול ( מסגד אל מראוואני).
המשטרה , בתיאום עם רשות העתיקות, אסרה על הוואקף להשתמש באיזור הסמוך לחומה המזרחית של הר הבית, בתוך אורוות שלמה, מחשש שעומס המתפללים שם יפיל את החלק המזרחי של 'האורוות'. אלא שהוואקף התמהמה מאד בציות להנחיה. הוא חזר והאשים את ישראל בהתערבות בענייניו הפנימיים של האסלאם, במעורבות לא לה ב'אל אקצא', ואף כפר בסמכות החוקית של המדינה לפקח על המקום. רק כאשר איימה ישראל על הוואקף, שתסגור לחלוטין את אורוות שלמה בפני מתפללים מוסלמים, הוואקף נעתר להפצרות המרובות, והחל בעבודות תחזוקה וחיזוק של החלק הפנימי בכותל המזרחי, שהוא גם הקיר המזרחי של אורוות שלמה.
כדי להתגבר אז על התנגדות הוואקף (ומסיבות נוספות), החליט רהמ"ש אריאל שרון להפקיד בידי משלחת ירדנית את מלאכת השיקום של האזורים שנפגעו בכותל המזרחי ובכותל הדרומי.
בדיעבד הסתבר, שהייתה זאת שגיאה קשה. לא זו בלבד שישראל ויתרה על סממן ריבונות מובהק בגרעין ההיסטורי של זהותה היהודית, אלא שהדבר יצר תקדים בעייתי. כאשר כמה שנים לאחר מכן, התמוטטה סוללת המוגרבים – סוללת עפר ועליה שביל, שהובילה לשער המוגרבים – דרשה ירדן מישראל לטפל בעניין. היא אף הטילה 'וטו' על החלפת גשר העץ הזמני, שישראל בנתה במקום הסוללה. שער המוגרבים, הוא כידוע שער הכניסה היחיד להר הבית, שדרכו נכנסים להר תיירים ויהודים. כל תשעת השערים האחרים של ההר הוקצו לשימוש מוסלמי בלבד. הטענה הירדנית הייתה, כי ברגע שישראל העניקה לירדן את הזכות לטפל בשניים מכותלי ההר, הרי שכל טיפול עתידי גם בכתלים אחרים, ובכלל זה בכותל המערבי, צריך להימסר לידי הירדנים. ישראל כמובן התנגדה לכך.
ישראל אמנם לא הפקידה בידי ירדן את הטיפול בהקמת גשר קבע שיוביל לשער המוגרבים, אך עד היום, גם לא פירקה את הגשר הזמני, שהחליף את סוללת העפר שקרסה. היא נענתה אמנם לדרישת ירדן שלא לבנות את גשר הקבע במקום, אך היא דחתה את דרישת ירדן, שינתן לה – לירדן – לטפל בעניין.
אירוע נוסף שנוגע לחומות הר הבית, שבו קיבלה ישראל את דרישת ירדן, נוגע ל'כותל הקטן', המשכו של הכותל המערבי, כ-180 מטרים צפונה מרחבת התפילה הפתוחה. הוא שוכן בתוך הרובע המוסלמי. אורכו של 'הכותל הקטן' כ-20 מטרים. לפני שנים רבות הוצמדו יריעות פח לחלקו הצפוני של 'הכותל הקטן' ומאחוריהם נותרה פסולת בניין ואשפה. הירדנים מתנגדים עד היום לכך שישראל תפרק את יריעות הפח הללו, תפנה את הפסולת, ותשמיש מחדש עוד כשני מטרים מסמטת 'הכותל הקטן' לתפילת יהודים במקום, ואכן – זה שנים ארוכות, שישראל נמנעת מכך.
נפילת האבן ההרודיאנית מחלקו הדרומי של הכותל המערבי, כבר העלתה שיח דומה. הוואקף דורש שוועדה מטעמו תבדוק מדוע האבן נשרה. לנשירת האבן יכולות להיות סיבות רבות: חלחול מי ביוב, משטר גשמים חריג בעונות חורף קשות במיוחד. בעיות ניקוז, בלאי טבעי של האבן, רעידות אדמה ועוד ועוד, אלא שהעניין שלו יש להעניק תשומת לב הוא דווקא הריבונות הישראלית במקום.
ישראל צריכה לקחת מחדש לידיה את הטיפול, הבקרה והתחזוקה של חומות הר הבית, ולא רק באזור רחבת התפילה המוכרת. זהו צעד שמתבקש מריבון בבירתו. אם חלילה יפלו עוד מאבני הכותל, ואם חלילה יתערער גם מתחם הר הבית והמסגדים שעליו, ישראל היא זו שתוחזק אחראית לדבר. לא הוואקף וגם לא ירדן שולטים בירושלים.
גם פורמלית, ישראל יכולה לנהוג הפעם בדרך שתבהיר מי בעל הבית, גם באזור הר הבית. הכותל המערבי, אתר התפילה המרכזי של יהודי ירושלים לאורך מאות בשנים, שלאורכו מתפלים יהודים כבר 1000 שנה ויותר, הוכרז זה מכבר על ידי מדינת ישראל, רשמית וסטטוטורית, כמקום קדוש ליהודים. חלק מהכותל המערבי באורך של 143.72 מ', ברוחב בסיסו של הכותל ( כ-4.5 מ') ולכל גובהו, הופקעו ונרשמו בטאבו כרכוש מדינת ישראל. מדובר באזור שבין הפינה הדרום מערבית של הכותל המערבי ובין המחכמה ( אתר החפירות הארכיאולוגית – 87.36 מ', ורחבת התפילה הפתוחה – 56.46 מ'). האבן שנשרה, והאזור שדורש מידית בדיקה הנדסית וטיפול כלול בתחום זה.
אם הוואקף ימנע בעתיד מישראל לפקח ולטפל בכתלים אחרים של ההר, או באזורים אחרים של הכותל המערבי, יהיה צורך לשקול בזהירות האם לא ראוי להפקיע אזורים נוספים. אין ספק שהוואקף יעדיף לאפשר טיפול בבטיחות כותלי הר הבית, ובלבד שישמור 'בבעלותו' את כתלי ההר האחרים.
