וליד ג'נבלאט הפתיע את המערכת הפוליטית
וליד ג'נבלאט, המנהיג הדרוזי הלבנוני שרק לפני חודשים מעטים חצה את הקווים מהקואליציה הפרו-מערבית לחיקה של סוריה, ממשיך במסעו להעמקת חילוקי הדעות והסכסוכים בזירה הלבנונית. ב-19/6 הפתיע את המערכת הפוליטית, כאשר הגיש לפרלמנט ארבע הצעות חוק הכוללות דרישה להעניק לפליטים הפלסטינים בלבנון זכויות אזרחיות וסוציאליות. מדובר בעיקר בזכות לקנות בית למגורים מחוץ למחנות הפליטים, לאפשר תעסוקה חופשית בכל המקצועות וליהנות מן הזכויות הכרוכות בכך, כגון ביטוח סוציאלי, בריאות ופנסיה. היה ברור מלכתחילה שנושא זה יביא להגברת העימות בין המוסלמים לנוצרים. ואכן זה מה שהתרחש בפרלמנט. כל מפלגות הנוצרים, כולל זו של מישל עאון, הגנרל הנוצרי שהצטרף למחנה האופוזיציה בראשות חיזבאללה, הביעו את התנגדותם ושלחו את הצעות החוק לדיון בוועדות הפרלמנט. המפלגות של המוסלמים, כולל חיזבאללה, הגיבו במתינות והודיעו כי הם פתוחים לכל דיון בנושא. בשורש הבעיה נמצא החשש של כל הכוחות הפוליטיים, כי מתן זכויות אזרחיות לפליטים הפלסטינים עלול להוביל ליישובם בלבנון, מה שיגרום לפגיעה באיזון העדין בין העדות בלבנון, הנמצא בלאו הכי על סף שבירה, וגם יעמיד אותה במצב של עימות עם העמדה הערבית הנחרצת כי הפליטים לא ייושבו בארצות לשם גלו, אלא יחזרו לפלסטין.
מצבם של הפליטים בלבנון בכי רע
מצבם של הפליטים הוא בכי רע. על פי רישומי אונר"א מתגוררים כיום בלבנון 425,000 פליטי 1948 ו/או צאציהם ב-12 מחנות הפזורים בכל רחבי המדינה (נראה שהמספר האמיתי של הפליטים קטן יותר, שכן רבים מהם הגרו למדינות ערב האחרות ו/או למערב בחיפוש אחרי תעסוקה הולמת). בהתאם להסכם קהיר מ-1969 וההבנות שהתגבשו לאורך הזמן בין הממשל הלבנוני לבין אש"פ/פת"ח, עוד בתקופתו של ערפאת, הפליטים מתגוררים אך ורק במחנות, שם הם נהנים מאוטונומיה ניהולית, מחזיקים בנשק לביטחונם וגם "מתאמנים לקראת שחרור פלסטין". שלטונות הביטחון הלבנונים אינם נכנסים למחנות, אלא מוצבים סביבם. סוכנות האו"ם לפליטים, אונר"א, שהוקמה ב-1949, דואגת לרווחתם של תושבי המחנות ומספקת שרותי חינוך, בריאות ומזון, אבל תקציביה הולכים ואוזלים. הפליטים חיים במחנות שאומנם הפכו לשכונות מגורים של בניינים, אך חוסר האפשרות לצאת לעבוד ולרכוש בית הפכו אותן לאזורי עוני, שתושביהם מנוצלים על ידי הארגונים הפלסטינים לקדם את האינטרסים שלהם. המחנות נשלטים בעיקר על ידי פתח, אך גם לחמאס ולחזית העממית ושאר הפלגים יש דריסת רגל. בשנים האחרונות חדרו למחנות גם הארגונים הג'האדיסטים הפועלים בהשראת אלקאעידה. מפעם לפעם פורצים במחנות סכסוכים בין הפלגים, לפעמים על רקע אישי, המדרדרים לתקריות אש. במחנות אלה גם מתכננים הארגונים הג'יהאדיסטים ירי רקטות על ישראל, כפי שכבר קרה מספר פעמים.
שלטונות לבנון עומדים חסרי אונים מול המתרחש
שלטונות לבנון, המנועים מלהיכנס למחנות ולהטיל את מרותם, עומדים חסרי אונים מול המתרחש. ההתארגנות של אלמנטים קיצוניים בסיוע סורי במחנה הפליטים נהר אלבארד בצפון לבנון ליד העיר טריפולי ב-2007 היא דוגמא למה שיש לצפות העתיד. במחנה זה הקימו הסורים קבוצה של קיצונים, שהיו אמורים להפעיל טרור בצפון לבנון ולהגביר את אי היציבות במדינה. מטרת סוריה הייתה לגרום לכאוס וללחוץ על משלת לבנון, כדי שתעצור את פעולתו של בית הדין הבינלאומי שהוקם על ידי מועצת הביטחון בשיתוף עם ממשלת לבנון לחקור את רצח רה"מ לשעבר, רפיק אלחרירי, שדמשק נחשדה ועודנה נחשדת בביצועו. היה צורך בקרב עקוב מדם בין הצבא הלבנוני לבין הקיצוניים במשך שלושה חודשים, שמהלכו נהרגו 400 אנשים, ביניהם 168 חיילים, המחנה כולו נהרס ועשרות אלפים נותרו ללא גג, כדי להכניע את הקבוצה.
בנוסף, למחנות אלה הקימו פלגים פלסטינים פרו-סוריים כגון החזית העממית – המפקדה הכללית של אחמד ג'יבריל, עמדות מבוצרות מחוץ למחנות ובעיקר במזרחה של הבקעה לאורך הגבול עם סוריה. בעמדות אלה שאליהן לא נכנס הצבא הלבנוני, הקימו הסורים מחסני נשק גדולים ומאמנים את פעילי ארגונו של ג'יבריל, הנושאים את נשקם בפרהסיה, לפעולות חתרנות בלבנון.
המצב החמור הוא באשמת מדינות ערב
במצב חמור זה אשמות מדינות ערב, שמנעו את קליטת הפליטים הערביים אצלן במטרה למנוע את סיום הסכסוך ולהעמיד את ישראל כאשמה בטרגדיה הפלסטינית, שאינה אלא תוצאה של אי קבלת תוכנית החלוקה ופלישת צבאות ערב ב-1948 במטרה להשמיד את המדינה היהודית שזה עתה הוקמה.
לבנון היא הקורבן העיקרי של מצב בלתי אפשרי זה המאיים על עצם קיומה. הפתרון הזמני כביכול של סגירת הפליטים במחנות במשך 62 שנה עלול להתנפץ כל רגע אל המציאות הקשה של עוני וטרור, שהם מנת חלקם של תושבי המחנות. ממשלות לבנון לדורותיהן חוזרות על המנטרה שנוכחות הפלסטינים היא זמנית וכי הם לעולם לא ייושבו בלבנון, אלא יחזרו לפלסטין. קביעה זו מעוגנת בחוקה הלבנונית ובהסכם טאיפ מ-1989, שהביא לסיומה של מלחמת האזרחים. שם נקבע העיקרון של פירוק נשקן של המיליציות החמושות כגון חיזבאללה ואירגונו של ג'יבריל. כידוע, ממשלות לבנון לא הצליחו להביא לפירוקו של חיזבאללה וגם לא לפירוק הנשק של ארגונו של ג'יבריל מחוץ למחנות, מחשש של עימות עם סוריה. מחנות הפליטים הפלסטינים הם פצע פתוח בליבה של לבנון, היכול להביא עליה כאוס ואולי אף את התפרקותה לקנטונים כמספר העדות והארגונים הפלסטינים.
הכל יודעים כי מצב זה לא יכול להמשך וכי "צריך לעשות משהו". בינתיים מסתפקת לבנון בהצהרה, כי היא דבקה ביוזמה הסעודית/ערבית, שבה נאמר במפורש כי הפליטים לא ייושבו בשום אופן בארצות גלותם. אלא שזה לא פתרון, אלא התעלמות מן המציאות, גם אם מחוסר ברירה.
הפלסטינים לוחצים לקבלת זכויות אזרחיות
לתוך סבך עבות זה הטיל ג'נבלאט את הצעותיו, תוך ידיעה ברורה כי אין בכוחה של ארצו לפתור את הבעייה וכי הדיון עליה יעמיק את חלוקי הדעות ויחליש את הממשלה. הוועדה לעניינים משפטיים של הפרלמנט, שהייתה אמורה לדון במתן הזכויות האזרחיות לפליטים, דחתה את הדיון ולא ידוע מתי יתקיים. בינתיים הפלסטינים לוחצים וערכו השבוע הפגנה גדולה בביירות בדרישה לקבל זכויות אזרחיות "כדי שיוכלו לחיות בכבוד" ומסרו את דרישותיהם לנציגי הממשל. ח'אלד משעל, יו"ר חמאס, אמר במפגש עם סטודנטים פלסטינים בדמשק כי יש לתת לפלסטינים את מלוא הזכויות האזרחיות וכי הוא דוחה מכל וכל את הקביעה שהענקת הזכויות תוביל ליישובם של הפליטים בלבנון, שכן הפלסטינים לא יוותרו לעולם על זכות השיבה.
האו"ם מנציח את מצב הפליטות של הפלסטינים
מנכ"ל אונר"א, פיליפו גראנדי, שביקר השבוע בביירות, קרא גם הוא לממשלת לבנון להעניק לפליטים את זכויותיהם האזרחיות. לדבריו, האינטרס של לבנון הוא "להבטיח הקמתה של חברה פלסטינית יציבה". מנכ"ל אונר"א בא לביירות כדי לגייס כספים לבנייתו מחדש של מחנה נהר אלבארד שנהרס. במסיבת עיתונאים אמר, כי הוא זקוק ל-450 מיליון דולר! לבנות מחדש את המחנה ועד עכשיו הצליח לגייס רק את מחצית הסכום. המשמעות היא, כי למרות כל הבעיות שהוצגו לעיל, האו"ם חוזר ובונה מחנה פליטים שנהרס ומוסיף לפעול להנצחת מצב הפליטות של הפלסטינים.
וועדת הדיאלוג הלבנונית-פלסטינית: הפלסטינים ישארו אורחים בלבד בלבנון
מול לחצים אלה חוזרים נציגי המפלגות הנוצריות על התנגדותם למתן זכויות אזרחיות לפליטים. מישל עאון הצהיר השבוע בכינוס של מפלגתו, כי בשום אופן לא יסכים לאפשר רכישת נכסי דלא ניידי לפלסטינים. יש לציין שארגוני זכויות האדם בעולם לא מוצאים כל פסול במצבם של הפלסטינים בלבנון. גם מדינות ערב, הנבוכות מהשתלשלות האירועים שהן אחראיות להם בשל סירובן לפתור את בעיית הפליטים, מעדיפות שלא להתערב בעניין.
השבוע גם התקיים בביירות מפגש של וועדת הדיאלוג הלבנונית – פלסטינית. אבו מאזן שיגר לאירוע משלחת בראשות עזאם אלאחמד, חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח, שאליו הצטרפו נציגי אש"פ בלבנון. המשלחת נועדה עם נשיא לבנון, מישל סלימאן, ועם ראש ממשלת לבנון סעד אלחרירי וגם עם נציגי מפלגות הנוצרים אמין ג'ומייל ומישל עאון. לכולם הם הבטיחו שהפלסטינים ישארו אורחים בלבד בלבנון בהתאם לחוקי המדינה ולא יוותרו על זכות השיבה, אך דרשו מתן זכויות אזרחיות לפליטים כדי להבטיח שיחיו בכבוד.
ראש הממשלה חרירי היה הנואם המרכזי במפגש וועדת הדיאלוג ביום ג' השבוע, והייתה ציפיה גדולה למוצא פיו. אלא שהוא לא יכול היה לחדש. הוא אמר כי ממשלת לבנון תשא באחריות כלפי הפלסטינים המתגוררים בשטחה, אבל על הקהיליה הבינלאומית גם כן לשאת באחריות ולדאוג כי תמומש זכותם לחזור למולדתם פלסטין. הוא הבטיח כי הממשלה והפרלמנט יעשו את המוטל עליהם, אבל על העולם לעשות גם כן את חלקו.
חרירי במצוקה
לחרירי אין שום פתרון והוא במצוקה גדולה. מתן זכות לפלסטינים לרכוש נכסי דלא ניידי ברחבי לבנון והיתר להעסקתם בכל המקצועות תהווה פגיעה באוכלוסיה הצעירה של לבנון, המתקשה לרכוש דירות ולמצוא עבודה, ותהיה גם שלב ראשון בגלישה לעבר התיישבות של קבע בלבנון. כל המפלגות של העדה הנוצרית מתנגדות וגם המוסלמים אינם ששים לכך. הם יודעים היטב שמהלך כזה יעמיק הקרע עם הנוצרים ועלול להוביל למלחמת אזרחים והתפרקות המדינה.
מחנות הפלסטינים בלבנון הם פצצה מתקתקת
ג'נבלאט הניח מטען נפץ לפתחה של ממשלת לבנון ואיש אינו יודע כיצד לנטרלו. מטרתו להגביר את הפרוד בין נוצרים למוסלמים בשרותה של סוריה, הרוצה בלבנון חלשה, הצליחה, אך אין ספק כי זו אינה סופה של הפרשה אלא תחילתה וכל האופציות פתוחות. יתכן אומנם שימצא פתרון לבנוני קלאסי שלא להחליט, אך ברור גם שמחנות הפלסטינים בלבנון הם פצצה מתקתקת, העלולה להתפוצץ בכל רגע ולגרום לכאוס לא רק בלבנון, אלא במזרח התיכון כולו.
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
