נראה שלעימותים החמורים במזרח התיכון עומד להתווסף משבר חדש, העלול להחריף את היחסים המעורערים בלאו הכי בין מדינות האזור. מסעוד ברזאני, נשיא האזור הכורדי האוטונומי בעיראק, שהכריז ב-7 ביוני על עריכת משאל עם על עצמאות החבל הכורדי ב- 25 בספטמבר, נחוש בדעתו לקיימו, למרות התנגדות גורפת של מדינות האסלאם והמערב. הבעיה נובעת מכך כי הכורדים פרוסים על שטחן של ארבע מדינות: עיראק, טורקיה, סוריה ואיראן בה הם מהווים מיעוט בעל תחושה לאומית עמוקה וחותרים לעצמאות או לפחות לשלטון אוטונומי במסגרת פדרטיבית. יציאה לעצמאות של אחד מן המרכיבים האלה תעודד את שלושת המרכיבים האחרים לקדם את תביעותיהם.
הכורדים משתייכים על פי שפתם לקבוצת העמים האיראניים. הם מוכרים משחר ההיסטוריה כשבטים בעלי מאפיינים תרבותיים ייחודים. התגבשותם כיישות לאומית התבצעה בהדרגה במהלך ימי הביניים המוקדמים, שבמהלכם הקימו מספר נסיכויות שחרבו במלחמות הרבות ששטפו את האזור ולבסוף נבלעו באימפריה העותומנית. הבעיה הכורדית עלתה מחדש אחרי מלחמת העולם הראשונה במסגרת התנועה להגדרה עצמית של העמים שהיו נתונים תחת עול מעצמות מרכז אירופה והאימפריה העותומנית. בהסכם סבר (Sevres), שנחתם ב- 1920 ושנועד לממש את הסכם סייקס-פיקו לחלוקת המזרח התיכון בין המעצמות דאז, הוחלט גם להקים טריטוריה אוטונומית כורדית בדרום מזרח אנטוליה. אלא שההסכם לא מומש בעקבות ההתעוררות הלאומית הטורקית בראשות כמאל אתא טורק, שכבש מחדש את כל השטחים של אסיה הקטנה, המהווים את טורקיה של היום. על רקע זה וללא תמיכת המעצמות הכורדים מצאו את עצמם כמיעוטים בארבע המדינות הללו. הם לא נכנעו לגורלם והמשיכו בשנים 1920-1940 להיאבק ללא הרף לעצמאותם. היו מרידות בטורקיה, איראן ועיראק, אך אלה דוכאו ביד קשה. הניסיון האחרון היה בשנת 1945 כאשר הכורדים הקימו בצפון מערב איראן שהיה כבוש בידי הסובייטים את מה שכונה "הרפובליקה של מאהבאד", אך גם זו נפלה לאחר שהאיראנים השתלטו מחדש על האזור.
השטח בו מרוכזים הכורדים בין איראן, טורקיה, עיראק וסוריה נאמד בכ-200 אלף קמ"ר. הם מונים בין 30-40 מיליון איש. בהיותם מוסלמים ברובם סונים אך לא ערבים הם נחשבים כנטע זר והיו קורבן לאפליה בצורות שונות. נאסר עליהם לדבר בשפתם וללמוד את ההיסטוריה שלהם. בסוריה אף נשללה מחלק מהם האזרחות והם נותרו ללא אפשרות לקבל את שרותי המדינה. במשך הזמן הוטבו התנאים בעקבות מרידות ולחצים בינלאומיים.
אחרי מלחמת העולם השנייה התחיל גל חדש של מרידות. באיראן שם מונה המיעוט הכורדי כ- 6 מיליון אנשים, התקיים עימות צבאי מתמשך בשנות ה-70 וה- 80 של המאה הקודמת על ידי המפלגה הכורדית הדמוקרטית. העימות דוכא באכזריות והסתיים ללא הצלחה אחרי שהותיר עשרות אלפי הרוגים. כיום קיימת באיראן תנועה כורדית המבצעת לעיתים פעולות גרילה, בעוצמה נמוכה. נראה שהאוכלוסייה הכורדית עדיין לא התאוששה מן המאבק הקודם ומולה נמצא שלטון איראני קיצוני השולט ביד ברזל במיעוטים, אינו מוכן לשמוע על אוטונומיה כלשהי, אם כי הוא מתיר לכורדים לדבר ולפרסם עיתונים בשפתם.
בטורקיה מונים הכורדים כ- 25 מיליון איש. מרד הכורדים הנמשך שם בעוצמה משתנית התחיל ב-1984 בהנהגת מפלגת הפועלים הכורדית פ.ק.ק במטרה המוצהרת להשיג עצמאות. מספר האבדות בשני הצדדים מוערך בכ-40 אלף איש. המשטר הטורקי הסכים אומנם להקמת מפלגה כורדית המיוצגת בפרלמנט, אך אינו מוכן לדון באוטונומיה ובוודאי שלא בעצמאות.
הכורדים בסוריה המונים כשנים או שלושה מיליון אנשים היו נתונים לדיכוי קשה בתקופת אסד האב, אך התקשו לפתוח בהתקוממות משמעותית על רקע חילוקי דעות בין האירגוניים השונים. המצב השתנה עם פרוץ המרד נגד שילטונו של בשאר אלאסד ב- 2011. הארגונים הכורדים התאגדו הקימו את "היחידות להגנת העם" (YPG), מיליציה להגנה על האזורים הכורדים ובהדרגה אזור אוטונומי, בחלקו לאורך הגבול עם טורקיה. הם פתחו במאבק נגד המדינה האסלאמית שאיימה להשתלט על שטחים באזוריהם. כזכור הצליחו במאבק הירואי לשחרר את העיר כובאני על גבול סוריה עם טורקיה. מעודדים מהצלחתם הם הקימו כוח צבאי מרשים "הכוחות הדמוקרטים הסורים" (SDF) בשיתוף עם כוחות של מורדים סורים מתונים בתמיכת ארה"ב. כיום הם הכוח המרכזי הפועל לשחרור אלרקה מידי המדינה האסלאמית. טורקיה מתקשה להשלים עם הקמת אזור כורדי לאורך גבולה העלול להתחבר עם מפלגת ה- P.K.K. בשלב ראשון היא דחקה את הכוחות הכורדים מעבר לנהר הפרת ולוחצת על ארה"ב להפסיק את תמיכתה בהם.
בעיראק, שם הם מונים 5-6 מיליון איש, יזמו הכורדים שלוש מרידות עקובות מדם בשנות הששים, השבעים והשמונים בראשות מנהיגם המיתולוגי מצטפא בראזני שהלך לעולמו ב-1979 והוחלף על ידי בנו מסעוד. מנהיגי עיראק הגיבו בחריפות. סדאם חוסיין לא היסס לדכא את המרידה בהפצצת כפריהם בגז – מה שגרם לכ- 10,000 הרוגים – ואף נקט במדינות של ערביזציה של אזוריהם. רק בעקבות מלחמת המפרץ לאחר שהכוחות הכורדיים – הפשמרגה – הצליחו לגרש מאזוריהם את צבאו של סדאם חוסיין – שנחלש במלחמה נגד ארה"ב – ובלחץ מעצמות המערב הם זכו ב- 1991 להקמת אזור אוטונומי בצפון עיראק שהוכרז גם כאזור אסור לטיסה ( No fly zone ) לצבא העיראקי. לאחר מלחמת עיראק והדחתו של סדאם חוסיין – ב- 2003 הורחבה האוטונומיה במסגרת החוקה העיראקית החדשה שעל בסיסה חולקו תפקיד השלטון הבכירים בין העדות: הנשיא כורדי, ראש הממשלה שיעי ויו"ר הפרלמנט סוני. נוצר גם דיאלוג בין שני הצדדים ולאזור האוטונומי הכורדי הוקצב אחוז מסוים מן התקציב. בהתאם לחוקה הצבא העיראקי מנוע מכניסה לאזור הכורדי המוגן רק על ידי הפשמרגה.
האזור הכורדי כולל את מחוזות סולימניה, ארביל ודוהוק – סה"כ כ- 40,000 קמ"ר ומונה 5-6 מיליון תושבים רובם כורדים סונים, אך כולל גם מיעוטים טורקמנים, אשורים, יזידים ואחרים. בנוסף תובעים הכורדים את העיר כירכוך וסביבתה וחלקים במחוזות נינווה וסלאח אלדין שם יש כנראה עדיין רוב כורדי. טענתם היא כי אלה הם אזורים כורדים שעברו תהליך של ערביזציה על ידי סדאם חוסיין, אך שייכים להם. אזור כירכוך הוא בעייתי ביותר שכן מכיל מאגרי נפט גדולים ולממשלת עיראק יש אינטרס כלכלי חיוני לשלוט בו. המצב הסתבך לאחר שהפשמרגה מנעו את כיבוש כירכוך על ידי דעא"ש בעקבות התפוררותו של הצבא העירקאי וכיבוש מוסול. הם השתלטו על שדות הנפט של כירכוך והחלו לייצא את הנפט דרך טורקיה. זו האחרונה הקימה יחסי ידידות עם ממשלת האזור האוטונומי כנראה במטרה להיות נוכחת בשטח ולמנוע שיתוף פעולה בינה לבין מפלגת ה-PKK הכורדית הטורקית הנמצאת בעימות צבאי מתמשך עם השלטון באנקרה. אין זה מונע מכוחות ה-פ.ק.ק לחדור לאזור הכורדי העיראקי ולהתבצר שם – מה שגורם לתגובה טורקית ולמשברים חוזרים ונשנים עם ממשלת האזור האוטונומי.
לכוחות הפשמרגה יש חלק חשוב במלחמה נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה והם זכו להערכה גדולה במדינות המערב.
הפרלמנט של האזור האוטונומי הכריז כבר ב-2011 על זכותו של העם הכורדי להגדרה עצמית. מסעוד ברזני, הכוח המניע לעצמאות, התכוון לקיים את משאל העם על העצמאות עוד ב-2014 אך הסכים לדחותו כדי לא לפגוע במאמץ המלחמתי נגד המדינה האסלאמית. עם זאת הוא חזר והצהיר מספר פעמים בשנתיים האחרונות על הצורך בקיום משאל העם. נראה שעם תבוסתה המסתמנת של המדינה האסלאמית החליט ברזאני שהגיע הזמן לקיים צעד מוחשי בנדון. בשבעה ביוני ש"ז הוא כינס את נציגי כל המפלגות המיוצגות בפרלמנט, כולל את אלה של המיעוטים, והוחלט פה אחד לקיים את משאל העם ב-25 בספטמבר. התגובות השליליות לא איחרו לבוא.
דוברו של ראש ממשלת עיראק אמר שכל החלטה הנוגעת לגורלה של עיראק חייבת להתקבל על פי החוקה. נראה שהתכוון לכך כי יש לקיים משאל עם כללי בעיראק שהוא בלתי אפשרי כיום על רקע העימותים הפנימיים, הטרור והמלחמה נגד המדינה האסלאמית. ראש הממשלה חיידר אלעבדי אמר עוד באפריל כי רצונם של הכורדים להקים מדינה משלהם היא זכותם, אך על רקע המצב בעיראק זה לא הזמן לקיים משאל עם. ראש ממשלת טורקיה בינאלי ילדרים אמר שקיום משאל העם הוא בלתי אחראי וכי יש באזור מספיק בעיות. טורקיה העבירה גם איגרת על הנושא לממשלה הכורדית ולכל המדינות הנוגעות בדבר.
קאסם סולימאני מפקד כוח אלקודס האיראני, שהקים את המיליציות השיעיות הפועלות בסוריה ובעיראק, ביקר בארביל בירת האוטונומיה באפריל והזהיר את ברזאני מקיום משאל העם. גם האיחוד האירופי אינו מרוצה וזיגמר גבריאל סגן הקנצלרית של גרמניה, הזהיר מפני החלטות חד צדדיות הנוגעות לאחדותה של עיראק. ארה"ב, בעלת בריתם הגדולה של הכורדים בעיראק ובסוריה, הגיבה בזהירות. דובר מחלקת המדינה אמר כי ארה"ב "מעריכה את השאיפות הלגיטימיות" של העם בכורדיסטאן העיראקית ותומכת בעיראק פדרלית, אך בכל מקרה זה לא הזמן לקיום משאל העם וכי למאבק במדינה האסלאמית יש עדיפות ראשונה. עמדתה הזהירה של ארה"ב מוכתבת גם מיחסיה המורכבים עם טורקיה חברת נאט"ו, המתנגדת לכל התפתחות היכולה להוות עידוד למפלגת ה-P.K.K. הנאבקת להשיג עצמאות.
ישראל היא בינתיים המדינה היחידה שהודיעה על תמיכתה בעצמאותו של האזור הכורדי בעיראק. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר זאת מפורשות למשלחת של סנטורים מארה"ב שביקרה בישראל בימים האחרונים. סגן השר בלשכת ראש הממשלה, מיכאל אורן, אמר כי הכורדים בעיראק הם פרו מערבים ופתוחים לדיאלוג עם ישראל ויכולים להיות שותפים לישראל במאבק נגד ההתפשטות האיראנית במזרח התיכון. הכורדים מעוניינים בתמיכתה המוצהרת של ישראל בתקווה שתשפיע גם על עמדת ארה"ב.
התגובות השליליות (למעט ישראל) לא הרתיעו את ראשי האוטונומיה. ראש ממשלת האוטונומיה נצ'ירוואן ברזאני אמר כי התגובות של המדינות השכנות ושל כמה מדינות אחרות הן נורמליות ואינן גורמות לדאגה. הנשיא מסעוד ברזאני חזר והדגיש כי "העם הכורדי יחליט על גורלו".
אין ספק כי ברזאני צפה את התגובות השליליות של המדינות השכנות ושל המערב אבל נראה שלא נסוג מעמדתו לקיים את המשאל במועדו. משלחת מטעמו תצא לבגדאד בקרוב לשיחות עם הממשל המרכזי. קיומו של המשאל אינו חייב להוביל מידית להכרזת עצמאות ולניתוק האזור הכורדי מעיראק. ברזני כבר רמז כי הוא מתכוון לקיים מו"מ כדי למצוא פתרון מוסכם. הבעיה היא שאיראן וטורקיה לא תסכמנה בשום אופן להקמת מדינה כורדית, וספק רב אם ברזני יכול להכריז על עצמאות נוכח עמדתן של שתי המעצמות האזוריות החשובות.
כפי שמוכיחה הסקירה ההיסטורית הקצרה הבעיה הכורדית נותרה על המדוכה מאז סוף מלחמת העולם הראשונה ולא מצאה את פיתרונה. הכורדים לא יוותרו על שאיפותיהם להשגת עצמאות או פתרון פדרטיבי שיעניק להם אוטונומיה מלאה אחרי שנים כה רבות של מאבק בו שילמו מחיר כבד של עשרות אלפי הרוגים. העם הכורדי המונה בין 30 ל- 40 מיליון איש הוא כנראה המיעוט הלאומי הגדול ביותר בעולם שלא הצליח לממש את עקרון ההגדרה העצמית. כאן טמונה בעיה מורכבת וחמורה שמדינות האסלאם והמערב לא יוכלו להתעלם ממנה. לעומת זאת המזרח התיכון, הנמצא בעיצומו של משבר רב ממדים, לא יוכל להתמודד עתה עם בעיה סבוכה נוספת. גם המעצמות הגדולות המעורבות באזור, כל אחת למען מימוש האינטרסים שלה לא תוכלנה כיום לטפל בנושא חדש – ישן כה מורכב. נראה אפוא כי אנו צפויים להתפתחויות בעייתיות בחודשים הקרובים, שכן הכורדים מתכוונים לנצל את המצב הכאותי באזור לטובתם, שהרי יש להניח כי לא יסכימו לפתרונות בסוריה ובעיראק מבלי שהאינטרסים שלהם יילקחו בחשבון. על כן יש לצפות להתגברות המאבק של הכורדים בטורקיה ובסוריה.
