פרשת אילן גרפל, שעוד רחוקה מסיומה, צריכה להדאיג אותנו ועימה עתיד יחסינו עם מצרים. אם הייתה לחלקנו אשליה כי "רוח החירות והדמוקרטיה המפעמת בליבם של הצעירים" שפרצו לכיכר התחריר תוביל למזרח תיכון חדש של קבלת האחר, כולל ישראל, הבטחת זכויות האדם וחופש הביטוי ושוויון לנשים ולמיעוטים הלאומים והדתיים, הרי בשלב זה לפחות המציאות מאכזבת. התברר שמעט מאד השתנה – אם בכלל – בזירה הפוליטית ובדרכי החשיבה המצרית.
מה שצריך להדליק נורה אדומה בישראל וגם במערב הוא שכל התקשורת המצרית ללא יוצא מן הכלל פרסמה את ההאשמות הדמיוניות והבלתי אפשריות נגד אילן גרפל ללא הנד עפעף. התקשורת המצרית מתגאה בימים אלה כי היא חופשית לחלוטין ויכולה לפרסם את כל העולה על רוחה. אז מתברר שלהד"ם. אפילו עיתון אחד לא העז לפקפק בסיפורים על אילן גרפל. כולם ללא יוצא מן הכלל קבלו את הנחיות שרותי הביטחון והתביעה הכללית (שהיא, להזכירכם, עדיין מינוי של המשטר הקודם) להעצים את "סיפור הריגול" של ישראל ולהשמיצה. כמה עיתונים אף יצאו מיד בקריאה להפסיק את הספקת הגז לישראל. האם יתכן ש"באווירה הדמוקרטית" החדשה והמרטיטה לא ימצא צדיק אחד שיאמר כי המלך הוא ערום? ובכן, בשבועות האחרונים התברר כי התקשורת המצרית לא השתחררה מן העבר. הדעות הקדומות כלפי ישראל והיהודים לא נגוזו והשלטון החדש ממשיך לשלוט בתקשורת ולכוונה לפחות בנושאים שבהם הוא מעוניין. עד כמה שידוע, מספר לא קטן של עיתונאים ולפחות שלושה שופטים נמצאים כיום בחקירה לאחר שפרסמו דברי ביקורת על הצבא.
אולם לא רק התקשורת הכזיבה, אלא גם ממשלת מצרים. סגן ראש הממשלה, יחיא אלגמל, הכריז כי ישראל שלחה מרגל למצרים כדי שיפעל לקיום "פתנה" (יצירת איבה ומלחמת אחים) בין מוסלמים וקופטים. דהיינו ממשלת מצרים החדשה המהפכנית והדמוקרטית נותנת את ידה לפרסום דברי בלע מטופשים נגד ישראל.
התנהגות זו של המצרים היא סימפטום של מדיניותו של השלטון החדש כלפי ישראל. מדיניות זו מתבטאת בנתק מתמשך בין מנהיגי ישראל ומצרים. מאז שהנשיא מבארק התפטר מתפקידו ב-11 בפברואר, מתנהלים הקשרים ביו שתי המדינות בדרגי עבודה של משרד החוץ ומשרד הביטחון. פגישה סודית שהתקיימה כביכול בין סגן שר החוץ דני איילון לשר החוץ המצרי נביל אלערבי הוכחשה על ידי שני הצדדים וכנראה שהיא פרי הדמיון של התקשורת. אגב מדוע הייתה זו צריכה להיות פגישה סודית? הרי יש שלום, לא? מדובר איפוא במצב מסוכן. בין ישראל למצרים יש בעיות הרות גורל לדיון: תהליך השלום, הנושא הפלסטיני על צדדיו השונים כולל פתיחת מעבר רפיח ומעמדו של חמאס, הברחות הנשק והמחבלים דרך סיני, מעבר המסתננים האפריקאים דרך סיני, הספקת הגז ונושאים כלכליים אחרים, שת"פ בתחום התיירות ועוד נושאים מגוונים כנדרש בין שתי מדינות בעלות גבול משותף ארוך. נושאים אלה מחייבים גם דיון בדרגים של ראש ממשלה ושרים כדי לקבל החלטות וזה לא קורה. המשמעות היא הידרדרות ביחסים.
השלטון החדש (והזמני) רוצה להוכיח לציבור המצרי כי "מצרים המהפכנית" מנהלת מדיניות חוץ עצמאית משוחררת מכל לחצים זרים ובעיקר מהשפעותיהן של ארה"ב וישראל. התקשורת המצרים חוזרת על מנטרה זו ללא הרף: מצרים היא מדינה ריבונית ואינה כפופה יותר לארה"ב וישראל. אלה מילים נעלות שאין להן שום קשר למציאות. מצרים חופשית לעשות ככל העולה על רוחה וכך גם היה בתקופת מבארק. על מצרים לפעול בהתאם לאינטרסים האמיתיים שלה ולא לשקוע בהזיות על מזימות ישראליות נגדה. מצרים זקוקה להשקעות ולטכנולוגיה של ארה"ב וגם לשלום וליחסים טובים עם ישראל, שכנתה, שכבר סייעה לה רבות בתחום החקלאות. ישראל היא גם הלקוח הטוב ביותר שיש למצרים בתחום הגז והתקפות התקשורת המצרית על מחיר הגז אינה מונעת אלא מחוסר ידע ושנאה.
יש גם לשים לב לזירה הפוליטית המצרית, שם גוברים הקולות של הזרמים הקיצוניים נגד ישראל. עם נפילת המשטר הקודם, שוחררו מדיכויים כוחות פוליטיים דתיים ולאומנים קיצוניים. אין במצרים כוחות ליברלים או מסורת ליברלית של המרכז הפוליטי, להוציא את הניסיון הבלתי מוצלח של מפלגת הוופד במחצית המאה הקודמת שהסתיים בהפיכת הקצינים ב-1952. מדובר באחים המוסלמים וקבוצות דתיות קיצוניות אחרות או מפלגות לאומניות קיצוניות כמו המפלגה הנצריסטית, כראמה (כבוד) ועוד גופים מסוג זה המדברים על ביטול הסכמי קמפ דייוויד או הקפאתם, או על הפסקת הספקת הגז לישראל. בשבועות האחרונים נודע על הכוונה להקים מפלגה נאצית מצרית ועל הקמתה מחדש של המפלגה הקומוניסטית המצרית. השבוע גם נודע שמפלגת הוופד המתגאה בשורשיה למפלגת הוופד של המאה הקודמת חתמה על רשימה משותפת עם האחים המוסלמים. המשתמע מכל זאת כי בבחירות לפרלמנט האמורות להתקיים בספטמבר עשויות להגיע לשלטון מפלגות דתיות ולאומניות קיצוניות שייחסן לישראל, הוא בלשון המעטה, בעייתי והן עלולות להצעיד אתמצרים לעבר תקופה של עימותים פנימיים ועימותים עם ישראל והמערב.
בשלב זה המהפכה המצרית "תקועה" ואינה הולכת לשום מקום. קיימים חילוקי דעות מהותיים בין הקואליציה של צעירי המהפכה והמפלגות החילוניות ובין הצבא. הללו דורשים ניסוח חוקה לפני קיום הבחירות לפרלמנט כפי שנקבע על ידי הוועדה הצבאית העליונה. הם גם מאשימים את הצבא בסחבת לגבי העמדתם למשפט של מבארק ואנשי המשטר הישן ואי קיום רפורמות בתחומי החברה והכלכלה. התברר כי הצבא עצר מאז שתפס את השלטון 7000 אזרחים בעוון הפרעה לסדר הציבורי ורבים מהם כבר נשפטו ונידונו לתקופות מאסר. המפלגות החילוניות גם מפוצלות ונראה שאינן מציבות אתגר רציני לאחים המוסלמים התומכים במהלכי הצבא. בתנאים אלה יש צורך בשעיר לעזאזל וישראל לצערנו היא הקורבן המיועד.
