החלטתו של ראש ממשלת צרפת, מנואל ואלס, לבקר בישראל בעת הזו מעוררת עניין, אך אינה מפתיעה את מי שמכיר את עמדותיו. מדובר בידיד מובהק של ישראל ושל הקהילה היהודית בצרפת, אשר חזר שוב ושוב על מחויבותו להיאבק באנטישמיות, באנטי-ישראליות ובתנועת החרם BDS. נאומיו בפרלמנט הצרפתי ומפגשיו עם הקהילה היהודית מעידים על כך בבירור.
מדיניותו מבחינה בין התחום הבילטרלי – שבו שוררים יחסים חמים עם ישראל – לבין הזירה המולטילטרלית, שבה ממשיכה צרפת לדגול בקו מסורתי יותר. מבחינה דו-צדדית, שיתוף הפעולה בין המדינות מצוין: בתחומי הכלכלה, המודיעין, הביטחון והטכנולוגיה. הקשרים הולכים ומתהדקים.
עם זאת, בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית, ממשלת צרפת ממשיכה את קו מדיניותו של הנשיא הסוציאליסטי לשעבר פרנסואה מיטראן. היא אמנם מכירה בצורך להבטיח את ביטחונה של ישראל, אך בו בזמן דוגלת בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל – גישה שאינה מתיישבת עם המציאות הביטחונית המורכבת.
בהקשר זה, צרפת גם מקדמת את כנס פריז המתוכנן ל-3 ביוני, שמטרתו לחדש את השיח הבינלאומי סביב הסוגיה הפלסטינית. אולם בשלב זה, הכינוס הבינלאומי מתעכב, ואין ודאות שיתקיים בפורמט משמעותי. גם אם יתקיים, צרפת אינה נתפסת בעיני ישראל כמתווך הוגן, במיוחד לאחר שהצביעה בעד החלטות אנטי-ישראליות באונסק"ו, ובהן שלילת הקשר ההיסטורי של העם היהודי להר הבית ולירושלים.
ישראל הבהירה לראש ממשלת צרפת במהלך הביקור בישראל ולמנהיגים אחרים לאורך הזמן: פתרון יושג רק באמצעות משא ומתן ישיר, ולא בכפייה בינלאומית. ראש הממשלה בנימין נתניהו אף הציע להיפגש עם יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס בפריז – ללא תנאים מוקדמים – כדי לדון בכל הסוגיות, לרבות ההתנחלויות. אך כל עוד נמשכת המדיניות הצרפתית הכפולה – חמה כלפי ישראל אך סובלנית כלפי דה-לגיטימציה בזירה הרב-צדדית – הקושי המדיני נותר בעינו.
