לקראת ביקור הנשיא אובאמה: סיפור דרמטי בעמוד הראשון של ה"ניו יורק טיימס" מ־8 בינואר 2013 סיפק הצצה נדירה לרמת שיתוף הפעולה המודיעיני בין ארה"ב לישראל. שני כתבים הידועים במהימנותם, דיוויד סנגר ואריק שמידט, סיפרו שלפני כמה חודשים התקבל בצה"ל דיווח מודיעיני מלוויין, ולפיו כוחות סוריים התחילו למלא פצצות בחומרים כימיים. הפצצות הועמסו על כלי רכב ליד בסיסי חיל האוויר הסורי, ולפי הערכות הן היו יכולות להיות מבצעיות בתוך שעתיים מרגע מתן פקודה של הנשיא אסד.
ישראל, כך דווח, העבירה את המידע המודיעיני שהיה ברשותה לפנטגון. על בסיס מידע זה, החל הנשיא אובאמה בהרכבת קואליציה בינלאומית שמטרתה היתה למנוע מאסד שימוש בנשק הכימי במלחמת האזרחים בסוריה. ארה"ב פנתה לרוסיה, לסין, לטורקיה ואפילו לכמה מדינות ערביות, שללא ספק היו מודאגות מהתנהגותו של אסד. כתבת ה"ניו יורק טיימס" הדגימה את אופיים המיוחד של הקשרים הביטחוניים בין ישראל לארה"ב, דבר שראוי לזכור ערב ביקורו של הנשיא אובאמה בישראל.
המקרה שלעיל אינו יוצא דופן. במהלך המלחמה הקרה ישראל סיפקה לארה"ב נתונים לגבי ביצועיהן של מערכות נשק סובייטיות שתפסה במחסני הנשק הסוריים במצרים. כבר ב־1966 ישראל סיפקה לארה"ב מיג 21, שאותו הטיס המוסד מעיראק. כלי טיס זה הפך ל"סוס העבודה" של חיל האוויר בצפון וייטנאם.
בשנים שלאחר מכן סיפקה ישראל לוושינגטון מערכת מכ"ם סובייטית שלמה. הערתו הידועה של ראש מודיעין חיל האוויר האמריקני לשעבר, הגנרל ג'ורג' קיגן, ולפיה ארה"ב לא היתה מצליחה להשיג מידע מודיעיני באותה הרמה "גם עם חמש סוכנויות CIA", הביעה את ההערכה העצומה לתרומתה של ישראל לביטחונה של ארה"ב.
אך לא כולם שותפים להערכה נלהבת מסוג זה של מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל. יש אסכולה קטנה אך קולנית, בהובלת פרופ' ג'ון מירשהיימר מאוניברסיטת שיקגו ופרופ' סטפן וולט מאוניברסיטת הרווארד, שלטענתה גם אילו ישראל היתה "בעלת ברית חשובה בתקופת המלחמה הקרה", אין לכך כל משמעות לאחר התמוטטותה של ברית המועצות. מאז, להערכתם, ישראל אינה בבחינת נכס אלא נטל אסטרטגי, והיחסים בין שתי המדינות מתקיימים רק בזכות הלובי הפרו־ישראלי בוושינגטון. למרות פגמיו הרבים, ספרם מ־2007, "הלובי הישראלי ומדיניות החוץ של ארה"ב", עדיין משפיע על הדיון הציבורי בנושא הישראלי בקרב אליטות בוושינגטון.
עם זאת, מאז 11 בספטמבר היחסים הביטחוניים בין ארה"ב לישראל נראים קרובים מתמיד, בייחוד לאור האיום החדש של הטרור העולמי. המפתח לניצחון במלחמה בטרור הוא קבלת מידע מודיעיני מדויק על הארגונים ועל מנהיגיהם. הדבר מצריך שיתוף פעולה מודיעיני שמדינות רבות בעבר, ובהן גם ישראל, סירבו לקיים.
לאחר שסיים לכהן כראש חטיבת המחקר באמ"ן, כתב תא"ל יוסי קופרווסר ב־2007 מאמר עבור "מרכז סבן" שבמכון ברוקינגס על האופן שבו ישראל מיישמת רפורמות במודיעין. אחד התחומים הקריטיים של הרפורמה היה שיתוף פעולה מודיעיני בינלאומי, שבעבר היה מוגבל. למעשה, על פי קופרווסר, המודיעין הצבאי של ישראל אינו מתמקד כיום בצורכי המודיעין של ישראל בלבד, אלא גם אוסף ומנתח מידע שבמקרים רבים "הנהנית העיקרית ממנו היא ארה"ב".
שיתוף הפעולה בין שתי המדינות נוגע בתחומים רבים. שיגור טיל החץ 3 שבו נכחו פקידים אמריקנים הוא דוגמה מהשבוע האחרון. היקפם של תרגילים צבאיים משותפים עלה גם הוא, ואף הגיע לשיא. משלחות של מרכז האימונים ותורת הלחימה של הצבא האמריקני (TRADOC) לומדות באופן שוטף לקחים מפעולותיה האחרונות של ישראל בגדה המערבית, בדרום לבנון וברצועת עזה. אין זה מן הנמנע שיום אחד יתגלה כי חלק מהטקטיקות שבהן השתמשו בקרב על הפלוג'ה בעיראק ב־2004 מקורן בקרב בג'נין מ־2002.
ביקוריהם של יושבי ראש המטות המשולבים בישראל שהפכו לתדירים הרבה יותר בשנים האחרונות, מדגישים את חשיבות היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות. ב־2007 הגדיר ראש הפיקוד האירופי של ארה"ב (EUCOM), הגנרל בנץ קראדוק, את ישראל כ"בעלת הברית הקרובה ביותר" של ארה"ב במזרח התיכון, במהלך עדות בפני ועדת השירותים המזוינים של בית הנבחרים.
בנוסף, בנאום שנשא במכון וושינגטון באפריל 2010 ציין היועץ הראשון לביטחון לאומי של הנשיא אובאמה, הגנרל ג'יימס ג'ונס: "אני יכול לומר מניסיוני הרב כי היחסים הביטחוניים שלנו עם ישראל חשובים לארה"ב".
למרות הצהרות אלו למבקריה של ישראל יש יתרון מובנה כאשר הם דנים בתועלת שיש לארה"ב בקיום הקשרים הביטחוניים עם ישראל. מהותו של חלק גדול משיתוף הפעולה האסטרטגי בין ארה"ב לישראל היא מסווגת. הדבר נכון במיוחד בתחום שיתוף הפעולה המודיעיני. לכן, כיצד יכולה ישראל להגיב כשאקדמאים כגון וולט ומירשהיימר מטילים ספק בערכם של יחסי הביטחון? ברור שלא יודלף מידע רגיש, שמסווג כסודי בשתי המדינות, כדי לנצח במאבק על יחסי ציבור, שהרי אמינותו של שותף אסטרטגי נשענת על יכולתו להגן על מידע חשאי.
מומחי צבא אמריקנים הביעו בעבר את דאגתם מכך שפרסום מלא של שיתוף הפעולה הצבאי בין ארה"ב לישראל יגרום לניכור בין מנהיגים ערבים לוושינגטון. אך לאור התמקדותן של מדינות ערב הסוניות באיום האיראני, ספק אם הן יסרבו לביקור של ספינת מלחמה אמריקנית רק משום שעגנה בחיפה לפני כמה שבועות.
ממברקים דיפלומטיים אמריקניים, שפורסמו על ידי ויקיליקס, ושדיווחו על ביקוריהם של קצינים אמריקנים בבירות ערביות, מתברר כי דרגים בכירים במדינות המפרץ אינם עוסקים בישראל אלא בצורך לפעולות אמריקניות נחרצות לעצור את איראן. ברוב המאבקים החדשים באזור ישראל והמדינות הערביות נמצאות דווקא באותו הצד של המתרס. הפרשנים הכותבים על המתרחש במזרח התיכון חייבים להביא בחשבון את המציאות החדשה ולא להיות נעולים בסטריאוטיפים המיושנים של העולם הערבי, שכנראה לא היו נכונים מלכתחילה.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
