מה יקרה באזור עטרות, הנקודה הכי צפונית של ירושלים, נקודת ההתיישבות היהודית שהייתה לשם דבר בהיסטוריה של ראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, בתחילת המאה העשרים?
האם – על פי "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ, עטרות ואדמות היהודים שנרכשו שם בשנת 1912 על ידי חברת הכשרת היישוב, ושעליהן הוקם ב-1919 היישוב עטרות (שפונה במלחמת העצמאות) ישארו בפועל בידי ישראל? ומה יעשה עתה – בעקבות 'עסקת המאה' עם הקרקעות שלאחר מלחמת ששת הימים 'סופחו' בפועל לירושלים, והוקצו לטובת שדה התעופה שפעל בעטרות עד האינתיפאדה השנייה, לצד איזור התעשייה הגדול של עטרות שפועל ומשגשג שם עד היום?
על כל השאלות הללו אין בינתיים תשובות, אך הן מתבקשות על רקע מה שמצטייר כסתירה בין 'עסקת המאה' וסעיף עטרות שהאמריקנים שזרו בה, לבין תוכנית אחרת מעט פחות ידועה – התוכנית לבניית 9000 יח"ד עבור יהודים בעטרות, שכבר 'מתגלגלת' במסדרונות מוסדות התכנון בירושלים
'עסקת המאה' קובעת, כי בעטרות, שאמנם תשאר בריבונות ישראלית, ישראל תעניק לפלסטינים איזור תיירות משלהם, שאותו יפתחו לטובת 'תיירות מוסלמית לירושלים ולאתריה הקדושים'. התוכנית אינה מרחיבה בפרטים היכן בדיוק בעטרות יקום איזור זה? כמה שטח יכלול ואיזה סוג של משטר יהיה נהוג שם.
תוכנית הבנייה ליהודים בעטרות, שטרם עברה את כל מסלול האישורים התכנוני, קובעת לעומת זאת, שבעטרות תוקם שכונה גדולה עבור יהודים, על השטחים של שדה התעופה הישן, שטחים בבעלות יהודית כאמור. מדובר בעתודת הבנייה הגדולה ביותר לבנייה עבור יהודים בירושלים. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה הייתה אמורה לדון בתוכנית הזאת זה מכבר ולאשר אותה להפקדה, אולם בשל הנחייה מדינית של רה"מ בנימין נתניהו הדיון התעכב חודשים ארוכים.
האם איזור התיירות שתוכנית המאה מייעדת עבור הפלסטינים 'קובר' את תוכנית הבנייה ליהודים? ואולי לא? האם מדובר באותן קרקעות? והאם יכולים איזור תיירות פלסטיני משמעותי ושכונה יהודית בסדר גודל שכזה לדור יחדיו זה לצד זה ולממש את דו-הקיום שאליו חותרת 'תוכנית המאה'?
רגע אחרי פרסום "עסקת המאה", ורגע לפני הבחירות יש יותר שאלות מתשובות וגם נסיון אחד אחרון, שלא ברור אם יצלח, להביא את תוכנית הבנייה ליהודים בעטרות לדיון דחוף בועדה המחוזית לתכנון ובנייה של איזור ירושלים, כדי שהועדה תחליט להפקידה להתנגדויות הציבור, שלב חיוני בדרך לאישורה המלא במסלול התכנוני המקובל.
ה'אצבע' הצפונית של ירושלים
יהיו אשר יהיו התשובות לסדרת סימני השאלה הללו סיפור עטרות הוא סיפור היסטורי מרתק. שילובה של עטרות ב'עסקת המאה' מספק הזדמנות לספרו מחדש. הנה אפוא בקצרה תקציר הפרקים הקודמים בקורותיה של עטרות:
ב-1967 ישראל משחררת את ירושלים, ו'מספחת' גם את איזור עטרות לשטחה. גבול השיפוט של ירושלים מצפון משורטט כאצבע מוארכת, הכוללת את אדמות עטרות שבתחום העיר. תחילה משמש השדה לתעופה צבאית ולטיסות אימון בלבד, אך בתחילת שנות ה – 70 נחנך אולם נוסעים והמסלולים מוארכים לקליטת מטוסים גדולים יותר. אלא ששדה התעופה עטרות, מושם כמעט עם הפעלתו, במצור מדיני. העולם מסרב להכיר בעטרות כשדה תעופה בינלאומי, והניסיונות ליזום קווי תעופה בינלאומיים מירושלים ואליה נכשלים פעם אחר פעם.
כך קורה למשל עם םהקווי מאיטליה וממזרח אירופה. מרבית מדינות העולם מגדירות את הנקודה הצפונית ביותר בתוך גבולות השיפוט של ירושלים כ'שטח כבוש'. עטרות נותרת עם טיסות האימונים של התעופה הצבאית והאזרחית ועם טיסות פרטיות וטיסות פנים ארציות. עם פרוץ האינתיפאדה השניה דועכות גם הטיסות הללו. הנוסעים מאילת לירושלים, חוששים להגיע לעטרות, וארקיע מפסיקה גם את הטיסות הללו, שהיו מקור החיות הכמעט אחרון של השדה.
אחד המקרים הבודדים שבהם 'חגגו' בעטרות של אותן שנים טיסה בינלאומית, התרחש כאשר מטוס בוינג של אל על שהיה בטיסה מורשה, התקשה לנחות בנתב"ג בגלל ערפל והופנה לעבר השדה הקטן שבצפון ירושלים. 24 עובדי השדה הסתערו על המטוס, כמעט בחדווה, אבל הרגעים הללו בעטרות היו נדירים והתבררו כשירת הברבור של השדה. הפלסטינים חתכו את גדרות המסלולים שוב ושוב. מדי פעם היו יריות, ובאיזור התעשיה הסמוך נרצחו בשנות במהלך האינתיפאדה השניה, ארבעה אנשים במהלך פיגועי טרור.
"שבוי שמחכה לשיבה הפלסטינית"
עם השבתת השדה גאו כמעט במקביל תקוות הפלסטינים לקבלו לידיהם. הפלסטינים ראו מאז ומתמיד בעטרות ובשדה התעופה שלה, שטח כבוש, שעתיד לעבור לשליטתם בהסדר הקבע. עד כדי כך היו הפלסטינים בטוחים שזאת תהיה השורה התחתונה של פרשת עטרות, שהם דחו בעבר הצעה לניהול משותף של המקום. (במהלך שיחות קמפ דיויד 2000). גם בתקופת ממשלת אולמרט הוצע שדה התעופה עטרות לפלסטינים. בטאון הרשות , אל חיאת אל גדידה כתב באותם ימים כי "שדה התעופה קלנדיה – ירושלים, הוא שבוי המחכה לשיבה הפלסטינית', ואילו תא"ל פאיז זיידאן, לשעבר ראש מנהלת התעופה האזרחית ברש"פ, הודיע כי ארגון התעופה העולמי השייך לאו"ם , יטיל חרם על כל חברת תעופה שתשתמש ב'שדה הכבוש', להמראות או לנחיתות בינלאומיות.
האינתיפדה השניה שינתה את המציאות בעטרות. בימים טובים יותר לישראל שם, הקפיד רהמ"ש לשעבר מנחם בגין, כי כל טיסותיו למצרים ( אחרי חתימת הסכם השלום עימה) תצאנה משדה התעופה שבצפון ירושלים. בגין ייחס חשיבות מדינית וסמלית לעובדה שהוא יוצא לביקורים ממלכתיים במצרים משדה תעופה הממוקם בירושלים המאוחדת, גם אם מדובר בשכונת קצה שלה, אלא שעם פרוץ האינתיפאדה השניה, חדל למעשה שדה התעופה מלהתקיים.
המצור על עטרות
ההיסטוריה של עטרות, לא החלה ב – 1967. ב – 10 למאי 1948 הודיע שאול לוזינסקי באמצעות קשר האלחוט, למפקדת ההגנה בירושלים, כי הוא ועשרות מחבריו, אנשי מושב עטרות הסמוך, השתלטו על שדה התעופה עטרות, והם מחזיקים בו. חודשים ספורים קודם לכן, החזיקו אנשי עטרות מעמד אך בקושי, מול גל המתקפות והמצור שהטילו הערבים על הנקודה המבודדת מצפון לירושלים. העובדה שהצליחו להשתלט על שדה התעופה, רק הגבירה עוד את גאוותם. רבה הייתה איפוא תדהמתם של לוזינסקי וחבריו, לנוכח התגובה הצוננת של המפקדה הראשית. מפקד מחוז ירושלים של ההגנה דוד שאלתיאל, הודיע ללוחמים כי עליהם לפנות את שדה התעופה ואת הישוב ולסגת לנווה יעקב הסמוכה. בחירוק שיניים הם נאלצו לציית להוראה, וצפו במשקפת כיצד הערבים בוזזים את ישובם ומעלים אותו באש. הלגיון הערבי הסתער על הנקודה הריקה ואחר כך תקף גם את נווה יעקב, אליה פונו מגיני עטרות. גם נווה יעקב נפלה. אנשי עטרות עברו לוילהלמה, מושבת הטמפלרים ליד נתב"ג של ימינו וייסדו בה את בני עטרות.
AN ARKIA PASSENGER PLANE FROM TEL AVIV, AFTER ITS LANDING IN FRONT OF THE JERUSALEM AIRPORT TERMINAL AT ATAROT.
'הקבוצה' של אשכול וברל כצנלסון
את אדמת עטרות רכש הד"ר רופין בשמה של 'הכשרת הישוב'. בקבוצת העבודה הראשונה של הנקודה הכמעט נשכחת הזאת היו חברים לוי שקולניק (אשכול, לימים ראש ממשלת ישראל), מאיר רוטנברג, ברל כצנלסון, יעקב פת ואחרים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נטשה הקבוצה את המקום, אבל האדמות המשיכו להיות מעובדות. רק ב – 1919, עלתה קבוצת העבודה לעטרות בפעם השניה, והקימה במקום מושב עובדים. הבריטים הפקיעו חלק מאדמות המטעים של המושב הצעיר, והקימו עליהם שדה תעופה. אנשי עטרות ניסו להיאבק בהפקעה, אבל השדה צמח בהדרגה על חשבון מכסות הקרקע של עטרות. במשך 15 שנה קנה מושב העובדים את המים שלו, מי מעיינות ובורות מערביי הסביבה. רק בתרפ"ט, עם פרוץ מאורעות הדמים בארץ ישראל, והידרדרות הקשר עם ערביי האיזור, חובר עטרות לקו המים ירקון – ירושלים.
מאורעות תרפ"ט לא פסחו גם על עטרות. הישוב כבר היה על סף חורבן. הנשים והילדים פונו, אבל מגיני עטרות שלעזרתם נחלצו מתנדבים מירושלים וסטודנטים יהודיים אנגלים ששהו באותה תקופה בארץ ('האוקספורדים'), הצליחו במאמצים רבים להדוף את המתקפה. שנים אחדות לאחר מכן, במהלך מאורעות 36-39 (תקופת המרד הערבי הגדול) התמקד עיקר הקושי של אנשי עטרות בתנאי התעבורה אל הנקודה הזעירה, שהפכו קשים וכמעט בלתי אפשריים. הכנופיות באיזור ריכזו את התקפותיהם על התחבורה לעטרות. קווי המים חובלו שוב ושוב, והמושב עטרות שמנה אז 24 משפחות, שכל חמישה מחבריו. במלחמת השחרור, כבר היה המצור על עטרות מלא. שיירת משוריינים של ההגנה, שניסתה להגיע לישוב הותקפה, ו – 14 מאנשיה נהרגו. בעטרות עוד הספיקו לחגוג חצי יובל לקיומם, ולהציג בגאווה את עדר הפרות ההולנדיות המשובח בארץ, אבל זה כבר היה כמעט הסוף. הישוב עוד ניסה להצניח לעטרות מזון ונשק קל ממטוסים, אך הבריטים קטעו זאת בטענה שהדבר מפריע לעבודת שדה התעופה הסמוך. הבריטים, הם שהציעו ראשונים לאנשי עטרות להתפנות לירושלים, אך נענו בסירוב נעלב.
כשעזבו הבריטים מיהר כאמור קומץ מגיני עטרות התשוש לתפוס את שדה התעופה הסמוך, אבל קיבלו כאמור את פקודת הפינוי. עטרות הועלתה באש, והנקודה נבזזה ונהרסה.
עד לפני שנים אחדות עוד הפעילו ותיקי הישוב אתר אינטרנט (עמותת מורשת עטרות), שממנו בקעו צלילי מילות השיר הישן 'עטרות הקטנטנה". את המילים התמימות, שהיו לפני למעלה מ-70 שנה המנון הישוב, שרה יעל גולדברגר, שסבה נפל בשיירת ה – 14 לעטרות, חודשים אחדים לפני פינוי הישוב במאי 1948. השיר נכתב על ידי המורה לאה גולוביצקי, שלימדה את הילדים בישוב המבודד את "'היי שלום עטרות. זכרך ינעם לנו מאד, ועוד נשוב להתראות".
מטוס ושמו ירושלים
לעטרות יש גם מורשת של תעופה, ולא רק מורשת של גבורה. בארכיונים מצהיבים משנות השלושים של המאה הקודמת, מתועד הטקס המרשים, שהתקיים בעטרות לפני כ-90 שנה, בערב חג הפורים תרפ"ז. הבריטים ערכו אז בשדה התעופה עטרות טקס רב רושם, שבו הוענק שם לאחד המטוסים שפעלו באותם ימים בקו לונדון הודו. את חניית הביניים שלו, ביצע אותו מטוס בשדה התעופה עטרות, והשם שניתן למטוס, היה יחודי וסמלי: "העיר ירושלים". העיתונות העברית של אותם הימים ניסחה את השם מעט אחרת: "קרית ירושלים". בטקס השתתפו אז הנציב העליון סר הרברט סמואל, ראשי ההנהלה הציונית, נציגי עיריית ירושלים, חברי הועד הלאומי, ואנשי המועצה המוסלמית העליונה. להקת יונים צחורות הופרחה מתוך המטוס, שחג מספר פעמים בשמי העיר. העיתונאי והחוקר חגי הוברמן פרסם לפני עשר שנים ב'קובץ יהודה ושומרון כרך שני', פרק שלם על קורותיו של השדה. הוברמן מרחיב בו על הטקס שבו הוענק לאחד המטוסים שמה של ירושלים.
