קיימת מידה רבה של בלבול ביחס לפעולה האחרונה של המנהל האזרחי, שהכריז על 4000 דונם בשטח גוש-עציון כאדמות מדינה. באופן כללי, ניתן לחלק את שטחי יהודה ושומרון לשלוש קטגוריות משפטיות: אדמות מדינה, אדמות פרטיות וקרקעות שמעמדן יקבע בעתיד. השטח המדובר שייך לקטגוריה השלישית. לפני ההכרזה על השטח כאדמת מדינה, ערך המנהל האזרחי מחקר מקיף, במשך מספר שנים, במטרה להגדיר את מעמדו המדויק של השטח.
לרשות אלו המתנגדים להכרזה עומדים 45 ימים להגשת ערר. בעבר, כאשר פלסטינים סיפקו הוכחות לבעלות על שטחים שנויים במחלוקת לבתי משפט הישראלים, ובכלל זה גם בית המשפט העליון, היו פעמים בהן בתי המשפט הכריעו שעל ממשלת ישראל להחזיר את השטח המדובר לתובע הפלסטיני, גם כאשר הדבר הצריך הריסת בתים פרטיים של אזרחים ישראליים. הכרזה על השטח כאדמת מדינה, הינה צעד הכרחי המסייע למניעת טעויות בעתיד, כשאזורים אלו יהיו כבר מפותחים.
אבל אם נסתכל על הכרזת המנהל האזרחי בהקשר מדיני רחב יותר, יש לזכור כי בהסכם אוסלו ב', עליו חתמו יצחק רבין ויאסר ערפאת בבית הלבן ב-1995 (הסכם עליו חתום האיחוד האירופי כעד), קבע כי שטחי הגדה המערבית יחולקו לשלושה אזורים: שטחי A, שטחים בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית; שטחי B, שטחים בהם התקיימה שליטה ביטחונית ישראלית ופלסטינית, ושליטה אזרחית פלסטינית מלאה; ושטחי C, שטחים בשליטה ביטחונית ואזרחית מלאה של ישראל. אחריותה של ישראל על שטחי C כללה בתוכה גם תכנון ובנייה. השטח עליו הכריזה ישראל כאדמת מדינה נמצא בתוך שטחי C.
יש להדגיש שכתוצאה מכך היה ברור לאדריכלי הסכמי אוסלו הבינו, כי הפלסטינים יפתחו את האזורים שנמצאים תחת תחום השיפוט שלהם, בעוד ישראל תפתח את האזורים שנמצאים בשליטתה. זו הסיבה בגינה לא נכללה הקפאת בנייה בהתנחלויות בהסכמי אוסלו המקוריים. במשך השנים הבינו הפלסטינים כי מה שיקבע את גבולות מדינת ישראל הוא מו"מ ולא בנייה, הרי בסופו של דבר ישראל הרסה את כל יישוביה בסיני במסגרת הסכם שלום עם מצרים ב-1979 ובנסיגה מרצועת עזה בתוכנית ההתנתקות ב-2005.
יתרה מכך, במבט לעתיד השטח הנדון מהווה כיום חלק מגוש התיישבות מדרום לירושלים. אזור זה היה מיושב ביהודים קודם ל-1948 ונלקח ממנה במהלך המלחמה. במהלך סבבי מו"מ קודמים, הובהר לישראלים ולפלסטינים כאחד כי בסופו של דבר, כאשר תושג פשרה טריטוריאלית, ישראל תמשיך להחזיק בגושי ההתיישבות (החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שנוסחה אחרי מלחמת ששת הימים, מעולם לא כללה נסיגה ישראלית מלאה בכל סיטואציה שהיא, לקווים שלפני 1967).
הקביעה לפיה ישראל תמשיך להחזיק בגושי ההתיישבות באה לידי ביטוי במסרים דיפלומטיים בין ארה"ב לישראל, כמו לדוגמה במכתב של הנשיא ג'ורג' בוש לרה"מ אריאל שרון ב-2004 ובהתבטאויותיו של הנשיא ברק אובמה ב-2011 ביחס לשינויים דמוגרפיים בשטח ושינויים בקווי 1967. למעשה, גוש ההתיישבות הכי פחות שנוי במחלוקת במו"מ בעבר הינו גוש עציון.
נקודת התייחסות אחרונה, היא שאלת החוקיות, שמזה שנים מהווה נקודת מחלוקת. שאלת החוקיות נובעת מסעיף 49 של אמנת ז'נבה הרביעית מ-1949, האוסר על העברת תושבים בכל שטח כבוש אל מחוץ לשטח הכבוש. החלק האחרון של סעיף 49 אוסר גם על העברת אוכלוסייה של הכוח הכובש לתוך השטח הכבוש. להשקפתם של משפטנים ישראלים ומשפטנים אמריקנים בכירים (ביניהם יוג'ין רוסטוב, מי שהיה דיקן הפקולטה ללימודי משפטים באוניברסיטת ייל), סעיף זה מתייחס להעברה בכפייה של אוכלוסיית כובש לשטח כבוש. מינוח זה נוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, כתגובה להעברות הכפויות שביצעה גרמניה הנאצית של יהודים גרמנים, למחנות ההשמדה בפולין. אין זה פלא אפוא, שבית המשפט העליון הישראלי מעולם לא פסק כי התנחלויות הן בלתי חוקיות, למרות הצהרותיהם של מספר משרדי חוץ בעולם.
