יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) ומנהיג חמאס, ח'אלד משעל, חתמו ביום שני (6.2.12) על "הצהרת דוחא" בחסות אמיר קטר השיח' חמד בן ח'ליפה אאל אל-ת'אני. "הצהרת דוחא" כוללת את הסעיפים הבאים:
- המשך הצעדים להפעלת אש"ף באמצעות הקמת המועצה הלאומית הפלסטינית במקביל לבחירות לנשיאות ולפרלמנט.
- כינוס ישיבה שנייה של הוועדה להפעלת אש"ף ב-18 בפברואר בקהיר.
- הקמת ממשלת הסכמה לאומית שתבסס על טכנוקרטים בראשות "הנשיא" (מחמוד עבאס), ואשר משימתה תהיה להוציא לפועל את הבחירות לנשיאות ולפרלמנט ולהתחיל בשיקום עזה.
- המשך פעילות הוועדות עליהן הוסכם במסמך הפיוס שנחתם בין הצדדים בדצמבר בקהיר, והן: ועדת החירויות הכלליות המוסמכת לטפל בנושא שחרור העצורים, פתיחת מוסדות שנסגרו בתקופת העוינות בין הצדדים, שיבת פעילי פתח לעזה, הסדרת סוגיית דרכונים, וחופש עבודה וועדת הפיוס החברתית המופקדת לטפל בפיצוי למשפחות ההרוגים בעימותים האלימים בין פתח לחמאס.
- על רקע חתימת ההסכם הודיע אבו מאזן כצעד בונה אמון על שחרור 64 עצורים מבתי הכלא של הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. לפי שעה לא נמסרה זהותם של העצורים המשוחררים, אך סביר כי מרביתם נמנים על תנועת חמאס, לאור דרישתה התקיפה של זו לשחרר את כל "העצורים הפוליטיים", כתנאי מהותי לפיוס בין הצדדים.
משמעויות ראשוניות
ההסכם הופך את אבו מאזן לסמכות העליונה של כל מוסדות הרשות הפלסטינית. לצד היותו ראש ארגון פתח, אבו מאזן משמש מנהיג אש"ף, יו"ר הרשות הפלסטינית ובקרוב גם ראש הממשלה הפלסטיני. מינוי "הנשיא" לראש ממשלה מנוגד לחוק היסוד הפלסטיני, אך הוא שימש פשרה על רקע אי ההסכמה בין פתח לחמאס בעניין זה.
התארים רבים, אך משמעותם המעשית קטנה, שכן הצהרת דוחא, בדומה להסכם הפיוס בקהיר שקדם לה, אינם מבטאים הכרה כנה של חמאס במנהיגותו של אבו מאזן או בסמכויותיו כמנהיג של העם הפלסטיני. זו הכרה מן הפה ולחוץ שסיבותיה טקטיות, והיא נועדה לאפשר את כניסתה הרשמית של תנועת חמאס לאש"ף במסגרת בחירות חדשות למועצה הלאומית הפלסטינית ולסלול את הדרך לבחירות לנשיאות ולפרלמנט.
מנהיגי חמאס מנסים ליישם את האסטרטגיה של האביב הערבי בזירה הפלסטינית, מתוך הנחה שביכולתם לזכות ברוב מוחלט בבחירות למוסדות הפלסטיניים הייצוגים, ובכך להשלים את ההשתלטות ההיסטורית על התנועה הלאומית הפלסטינית. במילים אחרות, אבו מאזן נתפס בהקשר זה כשומר הסף הפותח שערים בפני הסוס הטרויאני.
חמאס אינו רואה כל משמעות מדינית בממשלת המעבר הצפויה בראשותו של אבו מאזן, והדבר ניכר בהגבלת הסמכויות של הממשלה להוציא לפועל את הבחירות לנשיאות ולפרלמנט ולפעול לשיקום עזה. מבחינתו של אבו מאזן, מינויו גם לתפקיד ראש הממשלה יאפשר לו לשמור על ההכרה הבינלאומית בממשלה הפלסטינית למרות ההסכם עם חמאס ויעניק מרחב תמרון במגעים עם הקהילה הבינלאומית הן במישור המדיני והן לצורך המשך קבלת כספי הסיוע.
"הצהרת דוחא", בדומה להסכמים קודמים בין פתח לחמאס, חוזרת ומדגישה את הצורך ליישם את ההסכמים בין הצדדים, וסוגיה זו ממחישה פעם נוספת את הקושי ליישם את האחדות הממסדית בזירה הפלסטינית לאור חתירתה המוצהרת של חמאס לתפוס את עמדת הבכורה בייצוגו של העם הפלסטיני. שני הצדדים יצטרכו לנהוג ביצירתיות רבה כדי להתגבר על המכשולים הרבים העומדים בפני עריכת הבחירות, החל מהצורך לאחד את המוסדות האזרחיים והביטחוניים הנפרדים בגדה המערבית וברצועת עזה וכלה בחלוקת התקציב.
לשני הצדדים אינטרס מהותי לחבור יחדיו. חמאס רואה, כאמור, במהלך הזדמנות להשיג את הבכורה ולחזק מחדש את תשתיותיה בגדה המערבית, ואילו פתח נגרר לפיוס מתוך כורח הנסיבות והפנמת לקחי ומשמעויות האביב הערבי, שהביא לאבדן המשענת המצרית ולעליית כוחה של תנועת האחים המוסלמים, תנועת האם של חמאס. נראה, כי ראשי פתח מעדיפים לשחות עם הזרם תחת להישחק תחתיו. בדרך זו קונה אבו מאזן שקט תעשייתי לתקופת ביניים, אך בסופה הוא עשוי למצוא עצמו ללא נכסים ובמיעוט במוסדות הייצוגיים של התנועה הלאומית הפלסטינית.
ההליכה יד ביד עם מנהיג חמאס ח'אלד משעל, והסירוב העיקש לפגוש את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ממחישה את הבחירה האסטרטגית שקיבל אבו מאזן. דרך ההסדר המדיני אינו המועדפת בעיניו, אלא החבירה לחמאס ולכוחות האזוריים המתגבשים בעקבות האביב הערבי על מנת לנצלם כמכפיל כוח מול ישראל מבלי שיידרש להציג ויתורים מדיניים. שחרור 64 העצורים אינו רק בבחינת מחווה לחמאס, אלא אף מסר משתמע כי התיאום הביטחוני עם ישראל משני בעיני אבו מאזן לעומת הברית החדשה ישנה עם חמאס.
