הפסגה השנתית של מדינות הליגה הערבית נערכה הפעם בטוניסיה ב- 30 במרס. רק 13 ראשי מדינות הגיעו מתוך 22. בין המנהיגים הנעדרים ניתן היה למצוא את עומר אל בשיר ועבד אל עזיז בוטפליקה מנהיגי סודאן ואלג'יריה, הנמצאים בעיצומו של משבר המאיים להדיחם מן השלטון. לעומת זאת מלך סעודיה, סלמאן וא-סיסי נשיא מצרים הגיעו – מה שתרם בכל ליוקרתה של הוועידה שנתכנסה על רקע מלחמות אחים וסכסוכים חמורים בעולם הערבי.
הליגה הערבית בה חברים כל מדינות ערב הוקמה ב-1945 ע"י הבריטים, שהתכוונו לשמור, באמצעותה את השליטה וההשפעתה באזור וגם לסייע בפיתוח כלכלתן. אלא שבריטניה הגדולה ירדה מנכסיה ואיבדה את מקומה במזרח התיכון ומדינות ערב לא מצאו את דרכן לפיתוח ולדמוקרטיה אלא גלשו להפיכות צבאיות, דיכוי עמיהם ומלחמות אחים.
האחדות הערבית שהערבים כה מרבים לדבר עליה הפכה לחוכא ואטלולא. מגמה זו התעצמה בעקבות אירועי מה שכונה "האביב הערבי" ב- 2011 שהשאיר אחריו מלחמות אזרחים בסוריה, בלוב ובתימן והתגלגל בחזרה לשלטון צבאי במצרים. מדינות ערב לא השכילו לטפל בבעיות אלה והמשברים הלכו וגברו על רקע אינטרסים מנוגדים ותחרות בין השליטים. הן אפילו לא הצליחו להגיע לשיתוף פעולה כלכלי משמעותי שהן כה זקוקות לו.
פסגות מנהיגי ערב הפכו יותר ויותר לבלתי רלוונטיות והיו למעין מפגש של החלפת דעות מאחורי הקלעים או אפילו התנצחויות מגוחכות במליאה בין ראשי המדינות שהמפורסמת ביותר ביניהן הייתה החלפת עלבונות בין עבדאללה מלך סעודיה לקדאפי נשיא לוב במליאת הוועידה ב- 2009.
אומנם בסופה של כל פסגה מתפרסמת הודעה המציגה את עמדותיהם של המנהיגים על ענייני השעה, אבל אלה אינן אלא פשרות שנועדו למנוע פגיעות במנהיג זה או אחר ובכל מקרה אינן מלוות בהחלטות ובמנגנון לביצוע.
פסגת טוניס הנוכחית התכנסה ימים ספורים לאחר שהנשיא טראמפ הודיע על הכרתה של ארה"ב בריבונות ישראל בגולן וללא ספק היה בכך רמז עבה על דעתה של ארה"ב על הפסגות של מנהיגי ערב.
התנהגותם של ראשי מדינות ערב בפסגת טוניס הוכיחה, גם כן, כי לגביהם קודמים האינטרסים הלאומיים על פני האחדות וכי אינם מסוגלים להתאחד ולטפל במשברים החמורים המכים בהם. אמיר קטר, שהגעתו הפתיעה את המשתתפים על רקע המשבר עם סעודיה ומצרים, עזב את טקס פתיחת הפסגה וחזר לארצו, מבלי לשאת את נאומו המתוכנן, אחרי דבריו של מזכ"ל הליגה הערבית אחמד אבו אלע'ייט שגינה מפורשות את התערבותם של איראן וטורקיה במדינות ערב. הוא אף הזכיר וגינה את רצועת הביטחון שרוצה טורקיה להקים לאורך גבולה בתוך סוריה. נראה שהאמיר ראה בדברים אלה פגיעה ביוקרתו בהיותו בעל ברית קרוב של טורקיה וביחסים טובים עם איראן בניגוד למרבית מדינות ערב.
מלך סעודיה יצא מן האולם בטקס הפתיחה לפני נאומיהם של מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ושרת החוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגרני, שהיה ידוע, כי יתייחסו למצב ההומניטרי בתימן שהאחריות עליו מוטלת על סעודיה והאמירויות.
הפסגה נמשכה שעות ספורות בלבד אחרי שהמנהיגים הגיעו לטוניסיה עוד באותו יום. הכל חששו כי המשברים בעולם הערבי יפוצצו אותה. מלך סעודיה שהיה מודע היטב לסיכונים, הגיע לטוניס הבירה יומיים קודם לביקור רשמי, אבל נראה שכוונתו הייתה לשלוט על סדר היום של האירוע בתיאום עם נשיא טוניסיה כדי שהאינטרסים של ארצו לא יפגעו. נראה שגם לחץ על נשיא מצרים סיסי להגיע שכן זה האחרון חשש מהפגנות של ארגוני זכויות האדם נגדו. הוא השתכנע ובא והתרכז בנאומו בצורך להתלכד למאבק בטרור.
מלך מרוקו לעומת זאת לא הגיע שכן קיים נתק בין סעודיה למרוקו על רק פרישתה של האחרונה מהקואליציה הערבית בהובלת סעודיה נגד תימן והצהרת סעודיה נגד מדיניות מרוקו לגבי סהרה המערבית. אכן המשברים החמורים לא הגיעו אפילו לכלל דיון. העימות בין סעודיה, לקטר לא היה על סדר היום כמו גם לא החזרת סוריה לליגה שמעמדה הוקפא על רקע מלחמת האזרחים וכסאה נשאר ריק.
מכל מקום ההודעה המסורתית של הפסגה כוללת 19 סעיפים שבראשם התייחסות ארוכה לישראל על כל חטאיה וגם נזיפה לארה"ב. ההודעה פותחת בגינוי חד משמעי להכרת ארה"ב בריבונותה של ישראל בגולן וקובעת שהיא בטלה ומבוטלת. כן היא מדגישה את מרכזיותה של הבעיה הפלסטינית ביחס לאומה הערבית.
השלום באזור מוצג כהחלטה אסטרטגית ערבית מבוססת על יוזמת השלום הערבית/סעודית ועל כל ההחלטות האו"ם למיניהן. השלום חייב לכלול הקמת מדינה עצמאית פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים. כל צעדי ישראל בשטחים בטלים ומבוטלים.
ההודעה מדגישה את זהותה הערבית של ירושלים המזרחית ומגנה חד משמעית "צעדי ישראל ליהוד ירושלים" כולל בהר הבית ואירועי שער הרחמים. קטע מיוחד מוקדש לגינוי הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל.
ההתעכבות הארוכה והמפורטת על הנושא הפלסטיני, שהייתה מקובלת בעבר, באה ללא ספק להתריס בפני הפרשנים למיניהם, בישראל ובמערב, שבשנים האחרונות חוזרים וטוענים כי הבעיה הפלסטינית חדלה מלהיות נושא מספר אחד בעולם הערבי. זאת בשל הצורך של מנהיגי ערב להתרכז בענייני פנים בעקבות ההתקוממויות ב- 2011.
איראן תופסת מקום שני בהודעה מיד אחרי הנושא הפלסטיני. היא מואשמת בהתערבות בענייניהם הפנימים של מדינות ערב ופגיעה בביטחונן, בהסתה בין עדתית (שיעים נגד סונים) ובחימוש מיליציות, שהן ארגוני טרור, הפועלות בכמה ממדינות ערב. פעולות אלה, קובעת ההודעה, נוגדות את השכנות הטובה ואת המשפט הבינלאומי ואיראן נדרשת להוציא את המיליציות ממדינות ערב. כמו כן ההודעה כוללת קטע מיוחד לגינוי איראן על שיגור טילים מייצור איראני לעבר סעודיה (הכוונה כמובן לירי של החות'ים).
לאחר מכן מכילה ההודעה התייחסויות לסדרה של נושאים שונים כגון הכיבוש ע"י איראן של שלושה איים במפרץ השייכים לאמירויות, הצורך בהסדרים בלוב ובסוריה, הצורך לשמור על שלמות עיראק ששטחים בצפונה נכבשו ע"י טורקיה. גם מוזכרת הדאגה לשלמותה של לבנון שחוות שבעה עדין לא הוחזרו לה ע"י ישראל. אפילו מוזכרת דאגה לסומליה שהפכה למדינה כושלת.
עוד בהודעה מגוון של נושאים כמו הדגש על כך שהאסלאם הוא דת של שלום ואין לקשר אותה עם טרור.
שיתוף הפעולה הכלכלי בין מדינות ערב שהיה נושא חשוב בעבר ולא התממש מוזכר בקצרה ונראה יותר כמס שפתים מאשר רצון לקדם בעיה מורכבת.
ההודעה היא למעשה אינוונטר קצר של חלק מן הבעיות שאיתן מתמודדות מדינות ערב ללא שום מאמץ או רצון להיכנס לעובי הקורה ולנסות להתמודד איתן.
יתרה מכך מה ערכם של הדברים החמורים שנאמרו על ישראל והבעיה הפלסטינית כאשר ישראל מקיימת קשרים בצורה זו או אחרת עם מרבית מדינות ערב, שלום חוזי עם מצרים וירדן, קשרי ביטחון הדוקים עם סעודיה ומדינות המפרץ, ביקורי משלחות ספורט ושרים באבו דאבי, ביקור רה"מ נתניהו בעומאן, קשרי תיירות עם מרוקו וטוניסיה. ללא ספק הגיע הזמן לבדיקה מחודשת של יחסי ישראל ערב. רק שר החוץ של האמירויות העז להתייחס לנושא.
המשתתפים מיהרו לחזור לארצם עוד באותו ערב. התקשורת הערבית סיקרה את האירוע בקצרה ויום אחד אחריה הפסגה נראתה כאילו לא הייתה. מנהיגי ערב אפילו לא היו מסוגלים לקבוע את מקום ומועד הפסגה השנתית הבאה.
