תהליך השלום עם הפלסטינים, המוכר כתהליך אוסלו, שונה מאוד משני הסכמי השלום שעשתה ישראל עם ירדן ועם מצרים: שלא כהסכמי השלום עם מדינות ערב ועם הפלסטינים, הסכם זה לא היה כן, ומבחינת אש"ף היה מדובר בהונאה.
מקובל על הכול שאש"ף הפר את ההתחייבויות שקיבל עליו בהסכמי אוסלו,1 אבל חשוב גם לדעת מדוע.
בעוד מצרים וירדן רצו באמת ובתמים לכונן שלום עם ישראל כדי לשפר את מצבן הכלכלי ואת מעמדן הבינלאומי ולייצב את הגבולות המשותפים, לאש"ף הייתה חשיבה אחרת לגמרי, ובמבט לאחור, החידוש של ערפאת היה להפוך "תהליך שלום" לכלי להמשך המאבק, ובכלל זה המאבק המזוין.
אש"ף הוא ארגון של פליטים שמקורם בישראל, ולפיכך גזרת הסכסוך של אש"ף איננה בתחום קווי 1967 אלא בתחום קווי 1948. מכאן, שמטרת ישראל להגיע לסופיות הסכסוך על קווי 1967 לא היה לה על מה לסמוך, כי הפליטים ראו את סוף הסכסוך בזכות השיבה, ולא בשום דבר אחר.
היו אלה גורמי שמאל ישראליים כגון מרצ ואורי אבנרי שראו בקווי 1967 את הגבול העתידי בין ישראל למדינה הפלסטינית,2 אבל כאשר נדרש אבו מאזן להכרה הבינלאומית במדינה פלסטינית, הוא ראה בה מטרת ביניים בלבד שנועדה לקדם את העמדת ישראל לדין בטריבונלים הבינלאומיים ולפגוע בלגיטימיות של קיומה, ובסיס להגעה לגבולות החלוקה של 1947 בדרך לביטול מלא של ריבונות יהודית בארץ ישראל. משום כך קבע אבו מאזן בנאומו האחרון באו"ם את גבולותיה בקווי תוכנית החלוקה של 19473 – כלומר קבר את עקרון גבולות 1967.
בנאומו קרא אבו מאזן ליישם את החלטת העצרת הכללית מספר 181 משנת 1947, אשר מהווה בסיס לפתרון שתי המדינות, לצד החלטה 194 הקוראת לזכות השיבה.
נוסף על כך הדגיש אבו מאזן כי התחייבותה של ישראל ליישם את שתי ההחלטות הייתה תנאי לקבלתה לאו"ם, ומכאן יש להבין כי מכיוון שישראל לא יישמה אותן נשמט הבסיס לחברותה באו"ם. כאן, למעשה, שיקף אבו מאזן את הנרטיב המוטמע בנאומי ערפאת ולפיו הפלסטינים הם בעלי הזכות על ארץ ישראל כולה.
ומדוע הוא נדרש לחזור לקווי החלוקה משנת1947? כדי ליישב את הפליטים באותו שטח ארץ שיועד למדינה הערבית על פי אותה חלוקה, כלומר ליישבם בבתיהם המקוריים.
כמו מרצ, גם ציפי לבני, כאשר ניהלה את המו"מ מול הפלסטינים, ראתה בקווי 1967 בסיס לגבול עתידי, אבל בתוספת חילופי שטחים שבמסגרתם יועברו לרשות הפלסטינית חלקי הכפרים שנחצו בקווי 1967, כגון בית צפאפא וברטעה. אולם אבו עלאא, מקבילהּ מהצד הפלסטיני, דחה מייד את הצעתה.4 הוא אמר שתושבי הכפרים לא יקבלו זאת, וכי בכלל הרשות לא תקבל לתוכה כפרים ערביים של ישראל.
אחר כך, כאמור, סרטט אבו מאזן את קווי 1947 כקווי הגבול של מדינת פלסטין, ונשאלת השאלה מה ההבדל בין הצעתה של ציפי לבני לבין דבריו של אבו מאזן בנאומו.
על פי ציפי לבני, גבולות הקבע יתבססו על קווי 1967 שפירושם שהמדינה הפלסטינית ויתרה על הכפרים הנטושים בישראל, וזכות השיבה, אם תקוים, תהיה לתוך קווי 1967. לעומת זאת, על פי הצעתו של אבו מאזן, קווי 1967 הם הבסיס למדינה הפלסטינית אבל אינם סופיות הסכסוך, וקווי 1947 פירושם זכות שיבה גם לבתים הישנים שבתחומי ישראל עצמה, או ששטחי כפרים אלו יהיו חלק מהמדינה הפלסטינית.
כלומר: בניגוד למה שיכלו לחשוב בישראל, וגם באירופה, שקווי 1967 הם הבסיס להסכם השלום – בישראל ובמערב האמינו שהפלסטינים רוצים מדינה בקווי 1967 – הפלסטינים שמו להם מטרה אחרת, ועיקרה מימוש זכות השיבה לישראל עצמה.
את כל הדברים האלה היה אפשר ללמוד מן הרטוריקה של ערפאת וממטבעות הלשון שהטמיע בחברה הפלסטינית.
כאשר בוחנים את אמירותיו חייבים להגיע למסקנה כי לא רק שמלכתחילה לא התכוון לעשות שלום עם ישראל, אלא אף הציב מטרה ולפיה העם הפלסטיני יירש את הלגיטימיות של ישראל ויחליף אותה. כל תשומת לבו לא הייתה מופנית ליריחו, שכם ורמאללה, אלא לירושלים ולישראל עצמה.
ערפאת היה מוסלמי מאמין. ההוויה הקוראנית מילאה אותו, והוא בחר היטב את פסוקי הקוראן שהתקשט בהם. פסוק שהוא מרבה לצטט בפתח נאומיו הוא על הנביאים המוסלמים שהם נכס פלסטיני:
הרי אנו נעזור לשליחינו ואלה שהאמינו ביום הזה וביום שהשהידים יקומו לתחייה. (סורת ע'אפר פסוק 51)
זה נראה פסוק תמים, אבל כל הנביאים הם יהודים. אלה נביאי ישראל. ערפאת אִסלם אותם כדי לדרוש את הלגיטימיות על ארץ הנביאים מידי היהודים.
כולנו זוכרים את "ישו הפלסטיני".5 מתברר כי לא רק ישו, אלא כל נביאי ישראל היו מוסלמים פלסטינים, מכאן שהארץ הקדושה שייכת לפלסטינים.
גם הערך הדתי של זכות השיבה הוטמע בציטוטים של ערפאת בנאומיו. למשל:
ניתנת הרשות לאלה הנלחמים כי הם נעשקו, ואללה יכול לסייע להם, אשר הוצאו מארצם ללא צדק, תוך שהם אומרים אלוהינו הוא אללה. (סורת אלחג' פסוק 39)
כלומר, עניין הנכבה אינו אסון פלסטיני, אלא מכה לאסלאם. יצוין שפסוק זה מובא בדרך כלל כהצדקה לג'יהאד, וגם אבו מאזן השתמש בו במשתמע בהקשר זה.
מכאן, שגִזרת הסכסוך מבחינתו של ערפאת אינה קווי 1967, אלא ישראל כולה, והיהדות עצמה. הסכסוך אינו לאומי בלבד אלא גם דתי.
החשיב עצמו חלק מן הפן-ערביות, וחזונו היה להקים אימפריה מוסלמית. הוא לא ראה לנגד עיניו מימוש של ממלכתיות פלסטינית ספציפית. עד היום לא מצוינת כלל באמנה הפלסטינית הקמת מדינה כמטרה, אלא "שחרור פלסטין".
אם כך, מדוע בכל זאת קיבל ערפאת את הצעתו של אורי אבנרי? לא בשל הכרה עמוקה מצדו כי חלוקת הארץ על פי קווי 1967 היא הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא הייתה זו דרכו להתקבל במערב כמנהיג לגיטימי, כעצתו של אבנרי, וליצור פילוג בחברה הישראלית.
על פי דברי שקור, מטרת הפגישה הייתה להציג את ערפאת כדמות חביבה, "פרטנר", אשר יתקבל על דעת הקהל בישראל.
גיליתי את האמת על אמונתו המוצקה בזכויות הלגיטימיות של עמנו הפלסטיני, ואבנרי היה הראשון ששמעתי ממנו את המונח 'מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל' וכי זה הפתרון היחיד והוא יוגשם בוודאות גמורה במאוחר או במוקדם. הוא אמר כי הוא רוצה להתעמת עם הגזענים הישראלים וממשלת מנחם בגין על ידי הצגת דמותו של ערפאת כאיש עדין ורגיל שאוהב ילדים ומקדש את החיים.6
יצירת פילוג בחברה הישראלית סביב "תהליך השלום" הוא גם לקח שלמדו הפלסטינים מן הניסיון של הגוש המזרחי. בכיר פלסטיני, בוגר אקדמיה צבאית בגוש המזרחי, אמר לנו כי אחד הנושאים הנלמדים באקדמיות הצבאיות שם הוא הלקח ממלחמת וייטנאם, מלחמה שלא הוכרעה בשדה הקרב אלא בהפגנות הענקיות בארצות הברית.
אחד הביטויים השגורים בנאומיו של ערפאת הוא תיאור העם הפלסטיני כעם גיבור. לכאורה מובן מאליו שמנהיג של מהפכה יתייחס כך לעמו, אבל כאשר בודקים את ההקשר האסלאמי, הקוראני, צוללים לרבדים עמוקים יותר. ההקשר מתייחס למרגלים ששלח משה רבנו לתור את ארץ כנען. הם חזרו עם מסר ולפיו אי-אפשר לכבוש את הארץ, או בלשון הקוראן:
אמרו הוי מוסא הרי בה עם של גיבורים, ולא ניכנס אליה (אל הארץ) עד אשר הם ייצאו ממנה, וכאשר הם ייצאו – אנחנו נכנסים. (סורת אלמאאדה, פסוק 22)
העם הגיבור הם הפלסטינים הכנענים7, שקדמו לבני ישראל, ומכאן שהבעלות הלגיטימית על הארץ כולה – לא רק על יהודה ושמרון – היא של הפלסטינים. מוטיב זה שהכנעניות הפלסטינית פּוּתח אחר כך אף יותר בימיו של אבו מאזן.8
כאשר אנו בודקים את הכרזת העצמאות הפלסטינית באלג'יריה, ב-15 בנובמבר 1988, אנו מוצאים בה הד להכרזת העצמאות של ישראל:
"על ארץ השליחות השמיימית לאדם נולד העם הערבי הפלסטיני, צמח והתפתח… ויצר את קיומו האנושי בקשר שלא ינותק… בין העם, הארץ וההיסטוריה" וכו'.9
כלומר: הכרזת העצמאות הפלסטינית מייחסת את כל הערכים של ישראל, כפי שפורטו במגילת העצמאות, לפלסטיניוּת.
יש לציין כי עד מהרה זנח ערפאת את הכרזת אלג'יריה לטובת הנכבה וזכות השיבה.
כשם שערפאת קיבל את הצעת אבנרי כתכסיס טקטי, כך גם יורשו אבו מאזן קבע כמה כללים טקטיים, בעיקר להצניע את המאבק המזוין10 ולהמירו במאבק עממי, שעיקרו ויתור על שימוש בנשק חם – אך כל זה בלי לוותר על האסטרטגיה.
ומהי האסטרטגיה? להעביר את המאבק המזוין לדור הבא, כי הדור הזה נכשל במשימתו11 וכל תפקידו היום הוא לשמר את רוח הקרב, כדי שהדור הבא, המחונך על ערכי המאבק על כל צורותיו, יניף את הלפיד בהגיע תורו. קשה לבסס זאת בכתובים, אבל מעשי הרשות הפלסטינית מדברים בעד עצמם. ההתעקשות לממן את משפחות השהידים12 ולרומם את שמם האסירים הביטחוניים13 נועדה להשיג שתי מטרות: האחת – להפעיל את המאבק המזוין, ולו בהיקף מוגבל, גם כאשר המדיניות הרשמית היא להימנע מכך, והשנייה – לבסס את ערך המאבק המזוין בתודעתו של הדור הבא, ובעיקר במחנות הפליטים, שמתוכם הפליטים אמורים לממש את זכות השיבה אל תוך ישראל.
חזיתי בזה מו עיניי כאשר הייתי לפני שנתיים במחנה אל-עאאדה. בעודי משוחח עם פליטים, נסתיימו הלימודים, וראיתי את התלמידים יוצאים מבית הספר ורובי פלסטיק על כתפיהם.
המחשה נוספת לעובדה שהרשות הפלסטינית לא מתעניינת בקווי 1967 אלא במאבק בישראל היא טיב פעילותו של שר החוץ שלה, ריאד אל-מאלכי. כאשר בוחנים את מעשיו, הוא כמעט אינו עוסק בענייני הפלסטינים, כגון גיוס תקציבים ממדינות תורמות או קידום אינטרסים משותפים לרשות ולמדינות זרות, ובכללן מדינות ערב. רוב מדינות ערב, בעיקר סעודיה ומדינות המפרץ, לא מקבלות את פניו. דבר אחד בלבד מעסיק אותו, והוא מלחמה דיפלומטית בישראל. תחום העניין שלו הוא ישראל פנימה, ולא הרשות בקווי 1967. הוא מרבה להתראיין לרדיו פלסטין, ובריאיון מייצג, ב-8.1.23, הוא העלה את המוטיבים האופייניים לו: מאבק בישראל במסדרונות האו"ם ובסוכנויות האו"ם, החרמתה, הענשתה בידי הקהילה הבינלאומית והעמדתה לדין בטריבונלים הבינלאומיים.14
מטרה נוספת של "תהליך השלום" הייתה לקעקע את יחסי ישראל וארצות הברית.15
מי שחיברו בין אש"ף לארצות הברית היו הישראלים, ומי שהתפכח התפכחות כואבת הוא העורך לשעבר של העיתון "על המשמר", ואחר כך של "ניו אאוטלוק", חיים שור. הוא כתב דברים כואבים וסיפר כיצד הפלסטינים הונו אותו16, ובעיקר נביל שעת', שלפניו הוא פתח את שערי ארצות הברית:
הפלסטינים רימו אותי באופן אישי והם רימו את כל השמאל בישראל, הם שיקרו לנו, הם הונו אותנו, הם תמרנו אותנו, הם עשו איתנו מניפולציות. אני אישית לא אסלח להם על זה לעולם. וכשיוסי ביילין אומר שהוא הגיע כבר לנוסחה משותפת איתם על זכות השיבה17, אז חינו של יוסי ביילין יורד פלאים בעיניי, כי אם הוא עדיין לא מבין מה שקורה פה, אז הוא לא באמת איש שמאל. כי איש שמאל אמיתי זה אדם שצריך לראות את המציאות כפי שהיא, לא כפי שהיה רוצה לראות אותה. הפלסטינים לא בשלים כיום לשלום, ותפקידי כשמאל לראות את האמת. שמאל זו לא רמאות. נפגשתי בלי סוף עם פלסטינים. בכל השיחות אמרו שנמצא את המכנה המשותף בנושא זכות השיבה, ולא היו דברים מעולם. הם לא התכוונו לזה. כל דבריהם היו חלק מתוכנית השלבים. אני הייתי מאלה שפתחו לאש"ף את הדלת לאמריקה. אנחנו ארגַנו כנס של ישראלים ופלסטינים בוושינגטון ב-87', ומשרד המדינה האמריקני לא רצה לתת להם אשרות. אנחנו טיפלנו בזה שיקבלו אשרות, והם נכנסו ובעזרתנו כבשו את אמריקה. זה מה שהם רצו, זה היה היעד, לכבוש את רצונו הטוב של השמאל היהודי האמריקני. אני אישית הזמנתי אותם לחוגי בית של יהודים אמריקנים. הם הצליחו בזה בעזרתנו. בלעדינו הם לא היו מצליחים בזה לעולם. לא רק שזו הייתה טעות, אלא ששנתיים-שלוש אחרי זה אני רואה שנביל שעת' מופיע לפני הציבור שלו בעזה ומסביר שזו טקטיקה. שאנחנו נשיג קודם את זה, עד שנכבוש את כל ארץ ישראל. אותו נביל שעת', שהיה החבר הכי טוב שלי באמריקה ובא לחבק אותי ולנשק אותי אחרי שנאמתי נאום בעד השלום, מתברר לי שכל הנאומים שלו היו שווים כקליפת השום. הוא לא התכוון לזה.
דברים בשם אומרם.
