הסכנות שבנסיגה ישראלית חד-צדדית מהגדה המערבית וממזרח ירושלים

תקציר מנהלים:

• מפלגת העבודה אימצה את הנסיגה החד-צדדית מהגדה המערבית כאבן היסוד במצעה בחודש פברואר 2016.
• כיום, שתי המפלגות הגדולות בישראל תמימות דעים שמשא ומתן להסכם שלום עם הפלסטינים, המבוסס על העיקרון של שתי מדינות לשני עמים ואשר כרוך בוויתור על שטחים תמורת שלום, אינו בר-השגה בשלב זה.
• זאת, לנוכח ההכרה בכך שהפלסטינים בחרו ב"תכנית חלופית" (Plan B), שבמסגרתה יעשו הכול כדי להימנע מהכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ובמקביל יתמקדו בדה-לגיטימציה של ישראל ובבידודה הבינלאומי.
• מדיניות ה"חד-צדדיות הקונסטרוקטיבית" של מפלגת העבודה כרוכה בנסיגה משטחים המהווים 80-85 אחוז מהגדה המערבית, לרבות עשרות שכונות במזרח ירושלים; מתן תמריצים ל-80 עד 100 אלף תושבים ישראלים לעזוב את בתיהם באזורים המיועדים לפינוי והתכנסות לתוך ישראל בגבולות 1967 או לגושי ההתנחלויות; השלמת בנייתה של גדר הביטחון; ונוכחות צבאית על נהר הירדן.
• עד כה נסוגה ישראל באופן חד-צדדי פעמיים: מלבנון בשנת 2000 ומעזה ב-2005. לנסיגות אלה היו תוצאות, שחרגו בהרבה מהנחות העבודה ומהתחזיות שנעשו בשעתן, אשר לא צפו מראש את מידת הנזק שנגרם בעטיין. תוצאות אלה כללו ארבע מלחמות, אלפי תקריות גבול והפיכתן של בעיות טקטיקות לבעיות אסטרטגיות. כל אלה הותירו בישראל חותם עמוק של צלקות וטראומות.
• חסידי החד-צדדיות טוענים כי נסיגה כזאת תאפשר לישראל לקחת את עתידה בידה ותשים קץ ל"וטו הפלסטיני" על חיי תושביה. אך ההפך הוא הנכון. ישראל שניצבת איתנה ואינה מתקפלת בפני מתקפות היא מדינה השולטת בגורלה, מחזקת את הביטחון ומחזיקה באופן מלא בקלפים היחידים שיש בידה כדי לנהל באמצעותם משא ומתן עתידי.
• הדרך לעשיית שלום אינה באמצעות ויתור על נכסים, אלא בשמירה עליהם עד אשר יגיע לשולחן המשא ומתן פרטנר, בהתאם לתנאים שהפלסטינים מחויבים להם לפי ההסכמים הקיימים עם ישראל.
• בנייר עמדה שפרסם המרכז למחקרי ביטחון לאומי, שכותרתו "האסטרטגיה הישראלית לנסיגה חד-צדדית", כותב המחבר, ד"ר שמואל אבן: "בסופו של דבר, אסטרטגיית הנסיגה החד-צדדית הסבה לישראל נזק משמעותי… [היא] לא עמדה בציפיות ממנה בגלל כמה הנחות יסוד שגויות, הערכות ותפישות המונחות בלב הגישה הזאת". מדובר בדיוק באותן טעויות שעתידים לחזור עליהן אלו המקדמים כיום את רעיון הנסיגה החד-צדדית מהגדה המערבית.
• "כאשר עומדים על קצה הצוק, חכם יותר לעמוד במקום מאשר ללכת צעד קדימה", כתב בחודש יוני 2016 אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, "נבון יותר להשהות פעולה מאשר לעשות צעדים חד-צדדיים המאיימים להחמיר עוד יותר את המצב הנוכחי שהוא רע ממילא".

הקדמה

בתחילת שנת 2016 חלה תפנית מפתיעה בשיח הפוליטי בישראל: באחת הפעמים הבודדות בהיסטוריה, מצאו עצמן מפלגות הליכוד והעבודה באותו צד של המתרס, כאשר הודו בגלוי כי בנקודת הזמן הנוכחית, היעד של השגת פתרון במשא ומתן עם הפלסטינים בהתבסס על הנוסחה של שתי מדינות לשני עמים הוא חזיון תעתועים בלתי ניתן להשגה.

אחת הסיבות לכך הייתה ששתי המפלגות זיהו כי הפלסטינים אימצו את מה שידוע כ"תכנית ב'" – מדיניות המבוססת על ההנחה שהדרך הטובה ביותר לקדם את היעדים והאינטרסים הפלסטיניים היא באמצעות פעילות חד-צדדית מואצת בזירה הבינלאומית  והנצחת המציאות, הכוללת: פעולות התשה אלימות, פיגועים, דה-לגיטימציה וחרם. לטעמם של הפלסטינים, פעולות אלה יחלישו את ישראל בזירה הבינלאומית ויותירו את הסכסוך הטריטוריאלי על סדר היום, במטרה לגרום לפיצול פנימי ולהחלשה של החברה בישראל.

מדיניות זו גם מסייעת לפלסטינים להסתיר את הליקויים שלהם עצמם, ובכלל זה מנהיגות מפוצלת ללא תקנה, שחיתות, דיכוי של זכויות-אדם והעדר סממני דמוקרטיה פנימיים. כל זאת בעת שהם עצמם מצביעים על הכיבוש הישראלי כצד התוקפן ועל עצמם כקרבן.

שתי המפלגות העיקריות בישראל מסכימות עתה כי היעד האמיתי של הפלסטינים אינו עוד שתי מדינות לשני עמים, על בסיס של שטחים תמורת שלום. שני ניסיונות להגיע להסכם כזה – אחד של אהוד ברק בשנת 2000 והשני של אהוד אולמרט ב-2008, שהציע בין היתר לוותר על ריבונות ישראל באגן הקדוש בירושלים – נחלו כישלון חרוץ, שכן, כפי שהתברר, הפלסטינים תובעים את כל השטח ויעשו כל שביכולתם להימנע מהכרה בישראל כמדינתו הלגיטימית של העם היהודי. הפלסטינים מעוניינים לראות בסוף התהליך מציאות של מדינה אחת, שבה יהפכו הם לרוב וישראל תחדל להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית.

 אשר על כן, טוענים אלה המצדדים בחד-צדדיות, ישראל צריכה לקחת את גורלה בידה באמצעות יצירת מציאות חדשה בשטח ושינוי הסטטוס קוו למה שהם תופסים כיתרון לישראל. "חד-צדדיות קונסטרוקטיבית", כפי שהיא מכונה, כרוכה בנסיגה חד-צדדית משטח שגודלו נע בין 80% ל-85% מהגדה המערבית, לרבות עשרות שכונות במזרח ירושלים; פינוי, באמצעות תמריצים וחקיקה, של 80 עד 100 אלף תושבים ישראלים מבתיהם בשטחים והעברתם לישראל שבתחומי הקו הירוק או לגושי ההתנחלויות; סיום בנייתה של גדר הביטחון; וקיום נוכחות צבאית על נהר הירדן.

מצדדי הנסיגה החד-צדדית מאמינים שהסטטוס קוו אינו יכול להימשך: הגידול באוכלוסייה הישראלית בשטחים יביא ליצירת מצב שבו כל פתרון עתידי המתבסס על שטחים-תמורת-שלום יהיה בלתי ניתן ליישום, וכתוצאה מכך תיווצר מדינה אחת דה-פקטו, בעלת רוב ערבי, וזה יהיה סופה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

חד-צדדיות, כמו ה'ברקזיט' בבריטניה, הוא מונח שיש לו השלכות עמוקות בהרבה מכפי שמשתמע מהלוגיקה ומהפשטנות שהוא מציע. עד כה נסוגה ישראל באופן חד-צדדי פעמיים: מלבנון בשנת 2000 ומעזה ב-2005. בשני המקרים התבצעה הנסיגה משטחים שלא היו שנויים במחלוקת ושעליהם לא היתה לישראל כל תביעה. במקרה של עזה, לא היה מדובר כלל בשטח שהוא רלוונטי בהקשר של הסכם עתידי כלשהו בין הצדדים.

לשתי הנסיגות הללו היו תוצאות שלא נצפו מראש, והן חרגו בהרבה מההנחות ומהתחזיות שהיו בשעתן. השלכות אלה כללו ארבע מלחמות, אלפי תקריות גבול, והפיכתן של בעיות טקטיקות לאסטרטגיות. כל אלה הותירו בישראל חותם עמוק ובל יימחה של צלקות.

עתה עומדת בפנינו הצעה לנסיגה ישראלית חד-צדדית ללא תנאי משטח, שישראל תובעת לעצמה, אשר גודלו נע בין 80 ל-85% מהגדה המערבית, והתכנסות אל קו גבול שרק היא מכירה בו.

ההצעה מעניקה לשטחים שיפונו הכרה דה-פקטו כשייכים באופן לגיטימי לפלסטינים, בעוד שבמציאות הם ממשיכים להיות שטחים שנויים במחלוקת המוחזקים בידי ישראל בהתאם למוסכמות ולנורמות בינלאומיות, בהמתנה להסדר בין הצדדים. ההצעה אף מוותרת באופן חד-צדדי על אחדותה של ירושלים כבירת ישראל, בניגוד לקונצנזוס בינלאומי רחב וללא תמורה כלשהי.

ללא נוכחות ביטחונית ישראלית, תשגשג תעשיית הנשק הפלסטיני הבלתי חוקי בגדה המערבית, והטרור יקבל לגיטימציה ועידוד. מטרות ישראליות אסטרטגיות, דוגמת שכונות ירושלמיות או כפר-סבא ואזור המרכז כולו (כולל נתב"ג), עלולות להיות תחת איום מתמיד מרקטה פרימיטיבית שתשוגר מגבעה במרחק קילומטרים ספורים או מטיל-כתף נגד מטוסים. כיבוש מחדש של שטחים אלה יהיה בעייתי, וכינונה מחדש של הרשות הפלסטינית יהיה בלתי אפשרי.

מצב זה יפיח רוח במפרשיהם של אלה התומכים במאבק המזוין הפלסטיני ומתנגדים לפשרה. הטענה שנסיגה חד-צדדית מהגדה המערבית וממזרח ירושלים תשכך את הטרור עומדת בסתירה למציאות שהתהוותה לאחר שישראל נסוגה מלבנון ומעזה. ללא נוכחות ישראלית בגדה, המחזקת את שליטת הפת"ח ברשות הפלסטינית, חמאס יתפוס את השלטון עד מהרה, הממשלה המרכזית תתפרק, והכאוס והאלימות בין הפלגים הפלסטינים ילכו ויגברו, תוך איום על היציבות האזורית בכלל ועל ירדן בפרט (כפי שהשפיעה הנסיגה מעזה על מצרים).

שוב, כמו בלבנון ובעזה, ההצעה מקרינה חולשה ישראלית אל מול פני סביבה עוינת, וכן – בהיפוך לוגי – תומכת בהקמת גדר בין העמים בתקווה שדווקא היא תקרב אותם יותר אל השלום.

יש גם ממד ישראלי פנימי שחשוב להתייחס אליו. ניתן לדמיין את ההשלכות הפוליטיות והחברתיות שיהיו לעקירה וליישוב מחדש באופן חד-צדדי – קרוב לוודאי בכפייה – של מאה אלף אזרחים ישראלים מבתיהם. אם הפינוי מרצועת עזה גרם לזעזוע, הפינוי מהגדה המערבית יחולל רעידת אדמה. ממשלת שרון ניסתה במשך קרוב לשנה להניע את המתיישבים היהודים בחבל קטיף לעזוב מרצונם – והתוצאות היו קשות ביותר. כאן מדובר בקנה מידה גדול פי כמה. הצורך לוותר על הבית בהקשר של הסדר, שהשיגה ממשלה נבחרת בתום משא ומתן, הוא דבר אחד; אבל לעשות זאת ללא תמורה הוא דבר בלתי נתפס.

ההתנגדות לאופן כזה של חשיבה חוצה את הגבולות הפוליטיים המקובלים בישראל. מדובר בקשת שבקצה האחד שלה אלה שאינם יכולים להבין מדוע ישראל צריכה לוותר על קלפי המיקוח שבידה בתמורה ללא כלום, ובקצה השני אלה הסבורים כי לישראל זכות על השטחים כולם.

ייתכן שהבוחר הישראלי יתבקש להצביע על סוגיה זו בעתיד הלא-רחוק. בימים אלה מתנהל קמפיין שמטרתו לקדם משאל-עם בנושא. עם זאת, רק מעטים – משני קצוות הקשת הפוליטית – מבינים במלואה את הסוגיה שתובא להכרעתם, או את התוצאות הצפויות מאופן הצבעתם. מחקר זה מבקש להציג את הסוגיה על כל משמעויותיה.

מפלגת העבודה ונסיגה חד-צדדית מהגדה המערבית

ועידת מפלגת העבודה הצביעה פה אחד בחודש פברואר 2016 בעד הפיכת היפרדות חד-צדדית מהפלסטינים לנדבך מרכזי במצעה – השינוי הראשון במצע מאז שנת 2002. מאחורי ההחלטה עומדים שני מוטיבים: האחד, אובדן התקווה מהאפשרות שפתרון שתי המדינות המתבסס על פשרה טריטוריאלית הוא בר-השגה בשלב זה; השני, הנחה שהמשך הסטטוס קוו בגדה המערבית אינו בר-קיימא.

במפלגת העבודה טוענים כי אם ישראל לא תיקח את גורלה בידה כדי לשנות את הדינמיקה הנוכחית, הסטטוס קוו יוביל בסופו של דבר למדינה אחת דו-לאומית, שבה יהפכו הפלסטינים לרוב ואילו ישראל תחדל להיות מדינה דמוקרטית ויהודית. החשש הוא כי מדיניותה הנוכחית של ממשלת ישראל, המתירה הרחבת התנחלויות בהתאם לקצב הגידול הטבעי, תוביל למצב בלתי הפיך בגדה המערבית ולא תותיר דבר לדון עליו אם יחליטו הפלסטינים לחזור אי-פעם לשולחן המשא ומתן.

 בניסוחו של יצחק הרצוג, מנהיג המפלגה, שהסביר את הרציונל שמאחורי שינוי המצע:

"היפרדות ומניעת מציאות של מדינה דו-לאומית היא בעדיפות עליונה עבור מדינת ישראל… מטרת ההיפרדות משכנינו הפלסטינים היא בעלת חשיבות אסטרטגית כה עליונה, שאם השיחות ייכשלו – נצטרך לבחון יוזמה משלנו.

אנחנו יכולים להמשיך להגיד שתי מדינות, שתי מדינות, בעוד שבשטח המצב הולך לקראת מדינה אחת, ושום דבר לא נעשה בקשר לכך".

 מקורה של תכנית ההיפרדות החד-צדדית מהפלסטינים מבית מדרשה של מפלגת העבודה הוא בהכרה בכישלון, לא באידאולוגיה; בתסכול ולא בחזון. כפי שהסביר אלוף (מיל.) עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן והמועמד בבחירות 2015 לתפקיד שר הביטחון מטעם מפלגת העבודה, במאמר שכתב ב-2015 למכון ברוקינגס:

• "הגעה להסכם (עם הפלסטינים) קשה יותר היום מכפי שהיתה ב-2000 וב-2008. אפילו המתונים בקרב הפלסטינים מסרבים לוותר על זכות השיבה, להכיר ב"סיום הסכסוך וקץ התביעות", להכיר בישראל כמדינה יהודית, או לאפשר סידורי ביטחון בסיסיים אשר יהוו מענה הולם לחששותיה המוצדקים של ישראל".

• נראה כי ב-2016 הפלסטינים אינם רואים ברעיון שתי המדינות, לפי מתווה קלינטון, את התוצאה המועדפת עליהם. תחת זאת, השיח שלהם מושרש ב"זכות השיבה" לפלסטין ההיסטורית ככלל (ישראל כולה), בהתאם לאמנות החמאס והפת"ח כאחד.

• עבור ההנהגה הפלסטינית, כל הדרכים מובילות לאותו יעד: ישראל צריכה לקבל את תנאיהם (אשר יובילו לכך שתחדל להתקיים כמדינה יהודית לנוכח הצפתה בפליטים), או שהסטטוס קוו יימשך, ובכך יבוא עליה הקץ^[1].

 רעיון הנסיגה החד-צדדית אינו חדש לישראל. בחודש מאי 2000, עוד בטרם מלאה שנה לכהונתו כראש ממשלה, הסיג מנהיג מפלגת העבודה, אהוד ברק, את כל כוחות צה"ל מלבנון לאחר ששהו בה עשרים שנה. באוגוסט 2005 הסיג אריאל שרון, ראש הממשלה דאז, את כוחות צה"ל והמתיישבים מרצועת עזה באופן חד-צדדי בתהליך שקרע לגזרים את החברה הישראלית והוביל לפינוים של 8,000 מתיישבים מבתיהם ולהרס 21 יישובים.

 אלה הם ראשי הפרקים העדכניים והמקיפים ביותר בהצעת מפלגת העבודה:

• על ישראל לצאת ביוזמה להסכם קבע עם הפלסטינים, המתבסס על מתווה קלינטון: מדינה פלסטינית עתידית בגבולות נדיבים, מפורזת וללא כל פשרות על ביטחון ישראל, התחייבות לקץ הסכסוך והעדר תביעות נוספות, וויתור של הפלסטינים על יישום "זכות השיבה".
• אם הערוץ הדו-צדדי (שהוא המועדף) ייכשל, על ישראל לעבור לערוץ אזורי הכולל את מדינות ערב המתונות בהנהגת מצרים, ערב הסעודית וירדן, במאמץ להגיע להסכם קבע.
• אם מדינות ערב המתונות יסרבו (או שלא יצליחו) לתרום לכינונו של הסדר, ישראל יכולה לכוון להסכמי ביניים עם הפלסטינים.
• הסכמי ביניים יחייבו לנטוש את העיקרון של "לא מסכימים של שום דבר עד שלא מסכימים על הכול" ולשנות את הפרדיגמה לקראת יישום הדרגתי של כל תחום שניתן להגיע להסכמה עליו, תוך דחיית הנושאים השנויים במחלוקת למועד מאוחר יותר.
• רק אם כל הערוצים הללו ייכשלו, על ישראל לצאת באסטרטגיה עצמאית וארוכת טווח לקביעת גבולותיה.
• אסטרטגיה זו צריכה להיות חדשנית ויצירתית ולהסיר את הווטו האפקטיבי שיש לפלסטינים באשר לעתיד
  ישראל.
• היא תצריך תיאום גדול ככל האפשר עם ארה"ב והקהילייה הבינלאומית.
• היא תותיר אופציה פתוחה לחזרה לשולחן המשא ומתן ולהשגת הסדר בתום המשא ומתן, ותחזק את הפרדיגמה של פתרון מוסכם של שתי מדינות.
• כמו-כן, המסלול הזה מונע את התוצאות הבעייתיות ביותר, כלומר המשך הסטטוס קוו או הסכם קבע ללא סיום הסכסוך והסדרי ביטחון, והצפת ישראל בפליטים^[2].

 אשר על כן, אסטרטגיה ישראלית עצמאית תכלול את המרכיבים הבאים:

• נכונות ישראלית למסור בין 80 ל-85 אחוז משטחי הגדה המערבית – שתבוא לידי ביטוי בצעדים מעשיים של ישראל בשטח.
• ישראל תצטרך ליזום נסיגות נוספות מהגדה המערבית, לא כולל עמק הירדן, "גוש היישובים" ומזרח ירושלים.
• העברת שטחי B וחלק ניכר משטחי C לאחריות פלסטינית מלאה.
• השלמתה הסופית של גדר המערכת באזורים שאינה קיימת בהם, במטרה לספק לישראל גבול רציף ובר-הגנה.
• הפסקה מוחלטת של בניית התנחלויות מעבר לקווים שייקבעו.
• תכנית (ורצוי בהסכמה) ליישובם מחדש של ישראלים המתגוררים ממזרח לקווים אלה בתוך ישראל ה'מוסכמת', עם עדיפות לגליל, לנגב ולגושי ההתיישבות הגדולים.
• האחריות לביטחון ישראל נותרת בידי צה"ל וכוחות הביטחון האחרים.
• ישראל חייבת לשמר את יכולתה לקיים פעילות מנע, מרדפים חמים, שליטה על הגבולות וביטחון אווירי. עם זאת, צה"ל חייב לנסות לצמצם פעולות אלה בשטחים מהם ייסוג.עמוס ידלין, האדריכל הראשי של התכנית, כתב ב-2016:
  

  "אסטרטגיה עצמאית זו תאפשר לישראל לחתור אחר פתרון ממקום של עוצמה, במקום לקבל תכתיבים מבחוץ או כתוצאה מגלי טרור. אסטרטגיה זו מייצגת אופציה ארוכת טווח של שינוי פרדיגמה אשר תשמר את פתרון שתי המדינות ובמקביל תסיר כמה מהמכשולים הרציניים ביותר העומדים בפני פתרון כזה^[3].

עם זאת, נראה שניסיון העבר מוכיח כי הערכה זאת לוקה באופטימיות יתר. בנסיגה מלבנון ומעזה היה אמנם היגיון פנימי מסוים, אך בשני המקרים הציפיות לא התגשמו במציאות. במקום זאת, בשני המקרים – כפי שמובא באריכות בהמשך – התוצאות הבלתי צפויות גברו על הכוונות המקוריות, כמו שיהיה המקרה גם כאן, אך להבדיל – תוך גרימת נזק קבוע חמור הרבה יותר לישראל ולעתידה.

הפגמים וההשלכות של נסיגה חד-צדדית מהגדה המערבית

ביסוד החשיבה של אלה המציעים נסיגה חד-צדדית מחלק גדול משטחי הגדה המערבית עומדת הטענה כי המשך הסטטוס קוו הוא בלתי נסבל, ובוודאי לא רצוי; כי התיישבות ישראלית זוחלת תיצור מצב בלתי הפיך, אשר יהפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי, אם וכאשר הפלסטינים ירצו לחזור לשולחן המשא ומתן. לטענתם, הדבר יוביל באופן חד-משמעי לסופה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

תומכי החד-צדדיות קובעים שיש לסיים את "הווטו הפלסטיני" על עתיד ישראל, וכי הגיע הזמן שישראל תיקח את גורלה בידה ותנקוט יוזמה להגן על קיומה, אופיה וערכיה. הם מודים כי בעבר היו לצעדים חד-צדדיים השלכות בלתי נמנעות, אך טוענים כי האשמה בכך נעוצה בביצוע כושל ולא בפגמים ברעיון עצמו, שעליו הם רוצים לחזור שוב, למרות שהפעם מדובר בסביבה מורכבת הרבה יותר ועם סיכונים גדולים מבעבר.

הפגמים בהנחת היסוד:

• הסטטוס קוו הוא אכן בר-קיימא, ופועל בהתאם לנורמות מקובלות של החוק הבינלאומי, מערכת המשפט הישראלית ועקרונות שהתפתחו מהסכמי אוסלו, שעודם בתוקף.

• אם המצדדים בהיפרדות חד-צדדית יזכו בבחירות ויובילו את המדינה, לא יהיה כל צורך בנסיגה, שכן הם יוכלו לעצור את המשך הבנייה בהתנחלויות ובכך להותיר את אופציית שתי המדינות על השולחן.
• ישראל התחייבה באופן רשמי בהסכמי אוסלו שלא לשנות את הסטטוס של השטחים שבמחלוקת. לכן ההנחה לפיה סטטוס זה ישתנה והם ייטמעו בישראל – שגויה.
• על כן, ללא קשר לשאלה איזו ממשלה אוחזת בהגה השלטון, הסטטוס קוו נותר פתוח וניתן להמשיך לקיימו, ללא איום דמוגרפי או דמוקרטי על ישראל לטווח קצר או ארוך.
• לרשות הפלסטינית בגדה המערבית יש שליטה וסמכות על השטחים שבשליטתה, בהתאם להסכמי אוסלו, גם מבחינה מנהלית וחוקית.
• בהתאם לבקשתו, הוכרז אש"ף "מדינה שאינה-חברה במעמד משקיפה" על-ידי העצרת הכללית של האו"ם ב-14 בנובמבר 2012.
• קיימת סבירות נמוכה מאוד שישראל תספח את השטחים הללו, ולכן הם אינם מהווים איום על צביונה היהודי או הדמוקרטי.
• לפיכך, הנושא שנותר שנוי במחלוקת אינו האם קיימת ישות פלסטינית אחת המייצגת את הפלסטינים, אלא מהן גבולותיה הסופיים והמבנה הפוליטי הפנימי שלה – ואלה הן סוגיות שישראל אינה יכולה לתת להם מענה באופן חד-צדדי.
• אמנם התומכים בנסיגה חד-צדדית מניחים שיוכלו לגייס הכרה ושיתוף פעולה בינלאומי ופלסטיני לצעד זה, אך בפועל הוא יתפרש כפעולה ישראלית חד-צדדית של תפיסת שטח שגודלו 20 אחוז מהגדה המערבית, תוך הפרה של התחייבויות ישראל בהסכמי אוסלו וכלפי הקהילייה הבינלאומית, וכפרובוקציה כלפי הפלסטינים.

תומכי הנסיגה החד-צדדית טוענים שהיא תבסס את המציאות של שתי מדינות לשני עמים בעתיד, אך שינוי הסטטוס קוו יחבל במאמצים אלה וישכנע את הפלסטינים שישראל מעוניינת בהקמת גדר בין הצדדים ולא בשלום.

ההשלכות של נסיגה חד-צדדית

המצב הנוכחי בגדה המערבית אכן איננו אידאלי. מערכת יחסים עכורה בין שכנים היא מצב בעייתי תמיד, אך הפתרון לא יימצא בתבוסתנות או בפניקה.

"כאשר עומדים על קצה הצוק, חכם יותר לשמור על עמידה יציבה מאשר ללכת צעד קדימה", כתב בחודש יוני 2016 אלוף (מיל.) יעקב עמידרור, לשעבר ראש המועצה לביטחון לאומי, "נבון יותר להשהות פעולה מאשר לעשות צעדים חד-צדדיים העלולים להחמיר עוד יותר את המצב הנוכחי, שהוא רע ממילא"^[4].

 להלן כמה מההשלכות האפשריות של נסיגה חד-צדדית:

• צעד זה לא יחזק את ביטחון ישראל, כפי שטוענים המצדדים בנסיגה חד-צדדית, אלא יפגע בו.
• שיתוף הפעולה הביטחוני הקיים כיום בין ישראל לרשות הפלסטינית ייפסק.
• היתרונות הביטחוניים שמספקת פריסת צה"ל בשטחים ירדו לטמיון.
• תוגבל האפשרות להכיל, למנוע או להגיב לאיומים באופן אפקטיבי וממוקד.
• כניסה מחדש לאזורים אלה כדי להתמודד עם איומים תחשוף את ישראל לתביעות בזירה הבינלאומית ותגדיל את מספר הנפגעים בעת מהלכים צבאיים.
• היתרונות המודיעיניים שהתאפשרו בזכות שיתוף הפעולה והפריסה הנוכחית ייפגעו באופן חמור, ואיתם יכולתה של ישראל לסכל פיגועים.
• ישראל תיתפס פעם נוספת כמי שבורחת מהמערכה.
• צעד כזה יעודד את הקיצוניים, יחבל בהרתעה הישראלית וייתן זריקת עידוד לסרבנים.
• גדר הביטחון לא תוכל להכיל את הטרור הפלסטיני, שימצא דרך לעקוף אותה – מעליה, מתחתיה או מסביבה.
• יש לצפות להתגברות הטרור נוכח המציאות הכלכלית והפוליטית בעקבות נסיגה ישראלית חד-צדדית.
• נסיגה מ-80 אחוז מהגדה המערבית לא תסיר מעל ראשה של ישראל את התביעה שהיא עודנה כוח כובש.
• נסיגה כזו גם לא תביא להפחתת המאמצים הפלסטיניים והגופים והפרו-פלסטיניים לעשות דה-לגיטימציה לישראל ולקעקע את תביעותיה ההיסטוריות.
• נסיגה חד-צדדית לא תשים קץ לניסיונות להחרים את ישראל אלא אף תעצים אותם. היא תיתן רוח גבית לטענה שישראל יוצרת "בית כלא" בגדה המערבית המוקף מכל צדדיו בכוחות צבא, ועל כן ישראל תואשם גם בהפרת זכויות- אדם, ואף בטיהור אתני.
• האשמות אלה יקבלו תהודה גדולה כתוצאה מכך שעשרות אלפי פלסטינים ינותקו ממקומות עבודתם בישראל ומכך שזכויותיהם הנוכחיות של תושבים פלסטינים במזרח ירושלים וההטבות הכספיות שלהם כתושבי ישראל יישללו מהם באופן חד-צדדי.
• בהינתן אופי השטחים שיפונו, כל תגובת נגד ישראלית לפרובוקציות תוגדר באופן אוטומטי כמעט כ"הפעלה בלתי-מידתית של כוח".
• בניגוד לרושם שלפיו חד-צדדיות היא צעד זמני, נסיגה כזאת תיתפס כצעד ישראלי שמטרתו ליצור מציאות חדשה, גטו פלסטיני בגדה המערבית, וכל השיחות על הסכם עתידי ייתפסו כמס-שפתיים שאין מאחוריו כוונה אמתית.
• הצעד לא יעודד את הפלסטינים לחזור לשולחן המשא ומתן, כפי שמקווים המצדדים בנסיגה חד-צדדית, אלא ייתפס כהוכחה נוספת לכך שישראל מעוניינת להרחיב את אחיזתה בשטחים שאותם פלסטינים המצדדים בפתרון שתי המדינות תופסים כשלהם.

מפלגת העבודה עצמה מודה בכך שחד-צדדיות אינה מרמזת על חתירה לשלום, אלא על הכרה בכך ששלום מוסכם עם הפלסטינים במסגרת של שתי מדינות לשני עמים אינו אפשרי בשלב זה. משתמע ממנה הכרת היעד האמתי של הנהגת הפלסטינים, שרוצה את כל השטח ומאמינה שסבלנות ועוצמה ישתלמו ובסופו של דבר ישיגו את מטרתם, כפי שעשו זאת לפניהם חיזבאללה וחמאס.

המתנגדים לנסיגה חד-צדדית קובעים כנקודת המוצא למשא ומתן עתידי לא את גדר הביטחון אלא את ההכרה הפלסטינית החד-משמעית והבלתי הפיכה בישראל כמולדתו הלגיטימית של העם היהודי, ובלגיטימיות של הקשר ההיסטורי בין ישראל לירושלים.

עד אשר זה יקרה, הם מוכנים לשמור על הסטטוס קוו, תוך הרחבת ההתנחלויות הקיימות על קרקע שאינה פרטית, כפי שמכתיב הגידול הטבעי ובהתאם לחוק הישראלי. מבחינה הגיונית, ניתן היה להניח שבנייה ישראלית בהתנחלויות תספק תמריץ עצום לפלסטינים לבוא לשולחן המשא ומתן אם רצונם בפתרון המבוסס על שתי מדינות לשני עמים. אך עד אז, עדיפה הנוכחות הישראלית הצבאית בשטח על האמונה בכוחה של גדר הביטחון להגן על ישראל מפני טרור.

מסקנות

תומכי הנסיגה החד-צדדית לא הפנימו את לקחי העבר.

• ברגע שישראל תיסוג מהשטח, אין לאיש שליטה ישירה על האופן שבו יתמלא החלל שנוצר.
• דחיקת הפלסטינים לתוך גטו וירטואלי, ניתוקם ממקורות הכנסה והטבות כספיות, וצמצום חופש התנועה שלהם לא יעודד בגדה המערבית מתינות אלא יאוש והקצנה.
• במקום הסיכוי, קלוש ככל שיהיה, לשותף פוטנציאלי להסדר, ישראל תגלה שוב על גבולה אויב שעבר תהליך הקצנה, היושב על-גבי מאגרי הנשק הנוכחיים של הרשות הפלסטינית וחמאס. מאגרים אלה מסוגלים לפגוע קשות בלב הארץ, נזק שבסופו של דבר יחייב את ישראל להשתלט מחדש על השטחים עליהם ויתרה ללא תנאי.
• על-מנת שהפלסטינים יגיעו לשולחן המשא ומתן הם צריכים לראות מולם ישראל נחושה וחזקה. התמריץ צריך להיות עבורם עצם קיומן של ההתנחלויות, כמו גם גורל השטחים עליהם החל להשתלט האסלאם הרדיקלי.

על הפלסטינים להבין ולקבל את העובדה שישראל איננה פולש זר לאדמתם, אלא שמדובר בעם שיש לו כאן שורשים והיסטוריה ארוכה המוכיחה זאת.

חסידי החד-צדדיות טוענים כי נסיגה שכזאת פירושה שישראל תיקח את גורלה בידה ותשים קץ ל"וטו הפלסטיני" על חיי אזרחיה. אך ההפך הוא הנכון. על-ידי עמידה איתנה במקום התקפלות ובריחה, ישראל שולטת בגורלה, מגבירה את ביטחונה ומשמרת באופן מלא את הקלפים היחידים שברשותה לצורך ניהול משא ומתן על עתידה.

למרות חודשים ארוכים של הכנות ומאמצים, קריעתם של 8,000 מתנחלים ישראלים מבתיהם ומשדותיהם ברצועת עזה הותירה צלקות עמוקות בחברה הישראלית. היא שיסתה חיילים בבני משפחותיהם ואיש באחיו. היא היתה אחראית למחאה מהגדולות והאלימות בתולדות ישראל. אין לישראל קשר רגשי או היסטורי לרצועת עזה, אך בגדה המערבית, לעומת זאת, השטח שבמחלוקת חרוט עמוק בתודעתו של כל יהודי, לא רק בתודעת המתיישבים היהודים שם. סצנות מהפינוי הכפוי של שלוש התנחלויות בצפון השומרון, כחלק מהפינוי בעזה, היו יוצאות דופן בעומק הלהט והנחישות שהפגינו מתנגדי העקירה, ומהוות איתות גם לעתיד לבוא.

לכן:

• האמונה, שבמקרה של נסיגה ללא תנאי מהגדה המערבית וירושלים, יסכימו 100 אלף איש – ובהם התושבים המתגוררים בהתנחלויות ממניעים אידאולוגיים – לעזוב את בתיהם בתמורה לתמריצים אינה אלא חלום באספמיה.צעד זה יקרע לגזרים את החברה הישראלית ויהווה איום על משטרה הדמוקרטי.
• נסיגה חד-צדדית תגרום התנגדות בצבא ותסדוק את הלכידות הלאומית, ובכך תשחק לידיהם של אותם פלסטינים השואפים להחליש את ישראל.
• גבולות שישורטטו באופן חד-צדדי לא יזכו ללגיטימיות בינלאומית.
• הפלסטינים לא ישתפו פעולה עם מציאות שבה 20 אחוז מהשטח השייך להם, לשיטתם, יילקחו באופן חד-צדדי בידי ישראל, גם אם מדובר ככל הנראה בצעד זמני.

%