בשנים האחרונות גוברת בישראל ההכרה כי הסיכוי להגיע להסדר קבע מלא עם הפלסטינים הוא מזערי. כבר לא מדובר בעמדה אידיאולוגית המגיעה מחוגים מסוימים בישראל, אלא גם בעמדתם של אנשי מקצוע שהיו מעורבים בתהליך המדיני עצמו.
פרופ' איתמר רבינוביץ', שכיהן כשגריר ישראל בוושינגטון והיה ראש צוות המו"מ עם סוריה, הגיע למסקנה זו בדיוק, ונתן לה פומבי בחודש יוני האחרון בראיון לעיתון "הארץ". כהוכחה לדבריו, הוא ציין את ההתעלמות הפלסטינית מ"ההצעות הנועזות", לדבריו, של ראשי הממשלה לשעבר, אהוד ברק ואהוד אולמרט. כזכור, סירובו של אבו מאזן להצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט, שעליו דווח ב"וושינגטון פוסט" ב-29 במאי 2009, נבע מכך שלדבריו, הפערים בין הצדדים היו גדולים מדי.
האירועים שהתרחשו מאז לא העלו את הסיכויים לשינוי מדיני. האביב הערבי הוביל, בין השאר, להדחתו של הנשיא מובארק, המשענת האזורית העיקרית של אבו מאזן, ובו בזמן חיזק את יריבו – חמאס. לנוכח המציאות האזורית החדשה, אפילו רבינוביץ' הזהיר ב"הארץ": "לא הייתי מציע להיכנס לוויתורים טריטוריאליים מפליגים במצב של חוסר ודאות". ועדיין, יש גורמים בינלאומיים שדוחפים למו"מ מחודש בין ישראל לפלסטינים כדי להגיע להסדר קבע בתקופה הקרובה. למשל, שר החוץ הבריטי, וויליאם הייג, נפגש לאחרונה בוושינגטון עם מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, וקרא לממשל אובאמה "לתת זריקת מרץ בעניין זה".
בדצמבר הודה הייג בפני הפרלמנט הבריטי כי התייעץ עם צרפת ועם גרמניה בשאלה כיצד להפעיל לחץ על ארה"ב כדי שזו תכריז על יוזמה חדשה. בחודש ינואר היתה שמועה, שלפיה אירופה מעוניינת שקרי יקבע פרמטרים להסדר הקבע בין ישראל לפלסטינים, שמתבססים על נסיגה ישראלית לקווי 67'.
וכך מוצאת את עצמה ישראל במצב פרדוקסלי, שבו הלחץ הבינלאומי לבצע ויתורים חדשים לטובת התהליך המדיני מגיע בדיוק בזמן שגוברת בה ההכרה כי כל הסכם קבע מהסוג שהקהילה הבינלאומית מקווה לו, רחוק ממימוש. גם הצד הפלסטיני יודע זאת היטב.
יתרה מזו, קיימת שאלה בסיסית יותר מבחינת ישראל בנוגע להתנהלותה בעידן של חוסר ודאות מוחלט לגבי הכיוון שאליו הולך המזה"ת. שמם של האחים המוסלמים, המרוויחים העיקריים מהאביב הערבי, נקשר לאחרונה לניסיונות לחתור תחת השלטון בכוויית ובאיחוד האמירויות הערביות. מגמה זו של ייצוא מהפכות איסלאמיות צפויה לצבור תנופה מחודשת אם כוחות אלו ישתלטו על סוריה.
כיצד בדיוק האביב הערבי משפיע על שיקוליה האסטרטגיים של ישראל? האם אפשר להצדיק כאן זהירות מצד ישראל? יש הטוענים שהאיומים הצבאיים הקלאסיים משתנים ומאפשרים לה לבצע את סוג הוויתורים שמדינות אירופה דורשות ממנה כעת. מאז 1948 ישראל ביססה את ביטחונה על צבא סדיר קטן, שצריך היה לנטרל את העליונות המספרית של שכנותיה הערביות. כדי להשיג מטרה זו התבסס צה"ל על עוצבות מילואים שיכולות להגיע לתפקוד מלא לאורך הגבולות בתוך 48 שעות.
יש הטוענים שמכיוון שצבאותיהן של המדינות השכנות, למשל זה של סוריה, עסוקים במהומות פנימיות, האיום הקונבנציונלי על ישראל קטן יותר. אך האם משמעות הדבר היא שישראל יכולה לסגת משטחים שנחשבו בעבר לחיוניים בגלל תמורות אלו? האם אפשר להעלות על הדעת נסיגה ישראלית מבקעת הירדן?
מובן שזו תהיה מסקנה חסרת אחריות. ראשית, מדינות ערב צפויות בעתיד לשקם את היכולות הצבאיות הקונבנציונליות שלהן לאחר שייצבו את הסערות מבית. כבר היום מצרים אינה מהססת לבקש מארה"ב עוד 200 טנקי אברהמס כדי לחזק את כוחות השריון שלה. מדינות אחרות יבואו בעקבותיה. אחרי הכל, ההכרעה בשדה הקרב היא עדיין תוצאה של תמרון ותנועה של כוחות היבשה, ולא רק של עוצמת האש.
שנית, בטווח המיידי יש איום יבשתי חדש על ישראל מצד ארגוני הטרור, שמקבלים מאפיינים של צבאות סדירים. במאי 2011 ציין רוברט גייטס, מזכיר ההגנה האמריקני לשעבר, שלחיזבאללה יש יותר טילים ורקטות מאשר לרוב המדינות. יכולת ההרס של ארגוני הטרור גם גברה באופן דרמטי בעקבות רכישה של טילי כתף נגד מטוסים, טילי חוף-ים וחומרי נפץ מתקדמים בעלי עוצמה רבה יותר משהיתה להם מעולם.
ישראל חייבת חיץ גיאוגרפי מול האיום החדש של ארגוני הטרור כדי למנוע הברחת נשק מתקדם וחדירה למרכזי אוכלוסייה ישראליים. אם ארגוני הטרור "יעלו כיתה" וישיגו נשק להשמדה המונית, חשש הקיים כיום בצל המשבר בסוריה, אזי ישראל תצטרך לדאוג לאטום את גבולותיה יותר מתמיד.
היכולות החדשות של ארגוני טרור בינלאומיים במזה"ת הפכו לאתגר אפילו לצבאות הסדירים של מדינות האזור. בסיני הצבא המצרי לחם דרך קבע באל-קאעידה באזור ג'בל חילאל, שבו נהרג גנרל מצרי באחד הקרבות. הצבא הסורי הובס פעם אחר פעם על ידי השלוחה של אל-קאעידה בסוריה, המכונה "ג'בהת אל-נוסרה", שהצטיידה בנשק שהגיע דרך גבולותיה המחוררים של סוריה. בקיצור, הסביבה הביטחונית המשתנה במזה"ת לא פחות מאתגרת מבחינת ישראל, דבר שחייב להשפיע על האופן שבו תתייחס לשאלת גבולותיה העתידיים.
בהתחשב במציאות המדינית שבפניה, יש לישראל שתי אפשרויות: היא יכולה להרים ידיים ולהשלים עם הוויתורים שאירופה דורשת מממשל אובמה לכפות עליה, אבל צעד שכזה יציב את האוכלוסייה הישראלית בסכנה שאף ממשלה אחראית לא תוכל לקבל; היא יכולה גם לטעון כי לנוכח חוסר הוודאות השורר באזור, אין זה הזמן ליוזמות מדיניות כלשהן.
אבל ישראל יכולה גם להראות כי היא מוכנה לנקוט יוזמות שלום עם הפלסטינים, כל עוד הדבר לא מערער, אלא מחזק, את האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלה. על הצדדים לשאוף להגיע להסכמות במקום שבו הדבר אפשרי ולהשאיר סוגיות מורכבות יותר לאחר כך. אירופה תמלא תפקיד חיובי אם תעודד את הפלסטינים להגיע להסדרים מציאותיים יותר עם ישראל, במקום להתעקש שישראל תשלים עם אותם ויתורים שלא הובילו להסכם שלום עד כה, ושכישלונם הוכח כמתכון בדוק להגברת חוסר היציבות ולהרחקת כל סיכוי להסדר.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
