מתחילת מבצע "צוק איתן" סיכלו כוחות צה"ל מספר ניסיונות פיגוע של חמאס, שבוצעו במתווה של מנהרות התקפיות, ובמקביל נחשפו ופוצצו עשרות מנהרות בשטח רצועת עזה לאורך הגבול עם ישראל.
חמאס צבר ניסיון רב בשימוש במנהרות לצרכים מבצעיים. משנת 2000 נחפרו מאות מנהרות לאורך הגבול בין רצועת עזה למצרים, ואלה היוו עורק חמצן חיוני עבור תהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס. המנהרות שימשו אפיק מרכזי לייבוא הפלסטיני ממצרים בהיקף של מיליארדי דולרים בשנה ולהברחת אמצעי לחימה – מתחמושת ועד טילים – וחומרי בנייה, הנדרשים להקמת מערכת המנהרות ההתקפיות ברצועת עזה. למצרים היה אינטרס מדיני שהייבוא הפלסטיני יתבצע תחת הכותרת של "הברחות".
הייבוא דרך המנהרות נשלט באופן מלא על ידי ממשלת חמאס, שגבתה מס על הסחורות וניצלה את רווחיה העצומים להאצת בניית כוחה הצבאי והיערכותה לעימות עם ישראל.
בתקופת אינתיפאדת אל-אקצה, שהחלה בספטמבר 2000, עשה חמאס שימוש במנהרות התקפיות, שנחפרו לעבר עמדות צה"ל לאורך ציר פילדלפי. המנהרות אפשרו לחמאס להטמין בחשאי מטעני נפץ רבי עוצמה סמוך לעמדות צה"ל בניסיון להשמידן. ב-25 ביוני 2006 חדרה חולית מחבלים מרצועת עזה לשטח ישראל דרך מנהרה, שפתח היציאה שלה היה כ-100 מטרים מהגבול בתוך השטח הישראלי, סמוך למעבר כרם שלום. בפיגוע זה נהרגו קצין וחייל ונחטף החייל גלעד שליט.
בהתבסס על ניסיון חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה, וככל הנראה בסיוע ובהדרכה של ארגון הטרור הלבנוני ופטרוניתו – איראן, עשה חמאס שימוש במנהרות גם לצורך בניית מערכת תת קרקעית של משגרי טילים. המנהרה נפתחת לזמן קצר בלבד לצורך שיגור הרקטות ומיד לאחר מכן נסגרת למניעת איתור מקום המשגרים על ידי צה"ל. מיקום משגרי הרקטות המוסתרים במנהרות בלב אוכלוסייה אזרחית ברצועת עזה מקשה מאוד על איתורן בזמן אמת ועל פגיעה בהן.
תקופת שלטון האחים המוסלמים במצרים בשנים 2012-2013, הייתה בבחינת תור הזהב של חמאס, השלוחה הפלסטינית של האחים המוסלמים. בפרק זמן זה, בעת כהונתו של הנשיא מוחמד מורסי ויועצו לענייני מדיניות חוץ ח'אלד אל-קזאז (תושב קנדה), התאפשרה העברת טילים ותחמושת רבה דרך המנהרות לרצועת עזה, וכן הציוד הנדרש להקמת מפעלים לייצור טילים.
נוסף לקבלת קרוב ממחצית התקציב של הרשות הפלסטינית, הסיוע הכלכלי שקיבלה ממשלת חמאס מגורמים בינלאומיים, ובהם מדינות אירופה, קטאר ואיחוד האמירויות, סייע להפניית משאבים להאצת ההתעצמות הצבאית ובניית המנהרות ההתקפיות.
כמו כן, סייעה לחמאס גם עמדתם של ארגוני זכויות אדם ישראליים ובינלאומיים, שלחצו באופן עקבי על ישראל להתיר הכנסת מלט וברזל לרצועת עזה לצורכי פיתוח אזרחי, בעוד שחומרי בנייה אלה שימשו בעיקר להקמת מערכת המנהרות ההתקפיות.
המנהרות ההתקפיות יוצרות משוואה חדשה ביחסי הכוחות בין ישראל לחמאס. הן מעניקות לחמאס יכולת חדירה חשאית לתוך שטח ישראל לצורך ביצוע פיגועים אסטרטגיים במתווה של הרג המוני, ובמקביל יכולת לשגר טילים מתוך מסתור במרכזים של אוכלוסייה אזרחית, המשמשים הלכה למעשה מגנים אנושיים. בנאום שנשא ב-23 במרץ 2014, התייחס ראש ממשלת חמאס דאז, איסמאעיל הנייה, למשמעותן האסטרטגית של המנהרות, בציינו כי בזכותן הצליח חמאס לשנות את מאזן הכוחות עם ישראל וליצור מצב בו רצועת עזה אינה נתונה עוד במצור, אלא היא מטילה מצור על ישראל.
שיטות הלחימה של חיזבאללה, בחסותה של איראן, משוכפלות ברצועת עזה ובמרכזן השימוש במנהרות, אשר מקנה יכולת "נשימה ארוכה" בניהול המערכה הצבאית, שיעדה להשיג פגיעה גדולה ככל האפשר באוכלוסייה אזרחית ולהחליש את ישראל באמצעות פגיעה בכלכלתה. בדומה לחיזבאללה, בסבב העימות הנוכחי, גם חמאס כיוון לפגוע ביעדים אסטרטגיים בישראל, שיכלו לגרום לאלפי אבדות בנפש, ובהם הכור הגרעיני בדימונה, המפעלים הכימיים בחיפה ושדה התעופה הבינלאומי בן גוריון.
דפוסי הלחימה של חמאס בסבב העימות הנוכחי ממחישים פעם נוספת את הקרבה האידאולוגית והמעשית בין חמאס לארגון האסלאמי הקיצוני והידוע לשמצה "המדינה האסלאמית" (ISIS, דאעש). חמאס ודאעש נבדלים בשני נושאים מרכזיים: בברית שכרת חמאס עם איראן השיעית, שקוממה עליה את מצרים וסעודיה, הרואות באיראן איום אסטרטגי, ובנכונות שלחמאס לשחק כלפי חוץ ובמגבלות הקווים האידיאולוגיים את המשחק המדיני. במסגרת זו, ובשונה מדאעש, חמאס נכון לשתף פעולה ולהפעיל לצרכיו ארגוני זכויות אדם על מנת להשיג את יעדיו, והחשוב בהם בשלב זה הוא כבילת ידיו של צה"ל בתקיפת יעדים בעזה, שמשמעותה המעשית היא מתן לחמאס "רישיון להרוג" ישראלים בחסות המגנים האנושיים.
למרות ההסכם על פיוס והקמת ממשלת אחדות עם ארגון "פתח", אחד ממטרות המלחמה של חמאס הינה להצית אינתיפאדה נוספת בשטחי הגדה המערבית, שתכליתה להביא בסופו של דבר להפלת שלטון הרשות הפלסטינית ולהשתלטות חמאס על התנועה הלאומית הפלסטינית. לקחי סבב העימות הנוכחי ממחישים את חשיבות המשך השליטה הביטחונית באזורים חיוניים בגדה המערבית למניעת השתלטות של חמאס על הרשות הפלסטינית ושמירה על גבולות הגנה מינימליים לאורך קו הגבול עם המדינה הפלסטינית העתידית.
