המלחמה הקוגניטיבית של איראן מסוכנת יותר מטילים וכלי טיס עוינים

למרות הרטוריקה המרגיעה, כי המצב הביטחוני הוא מהטובים בעשורים האחרונים, בפועל כבר בנובמבר 2024 חזבאללה הפר את הסכם הפסקת האש. "אני חושב שזו הרגעה, אם אתה קורא לעומק את דבריו של אלוף פיקוד הצפון", מסביר, אל"מ (במיל') ד"ר ז'ק נריה, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, בראיון לחדשות 13.

החוקר מדגיש כי "הגבול בין סוריה ללבנון הוא פרוץ – יש 136 מעברים בלתי חוקיים, שחלקם נשלטים בשלט רחוק בידי כוחות עוינים". באמצעות אותם מעברים זורמות סחורות אסורות, ודרכם מצליחה איראן להעביר אמצעי לחימה לחזבאללה. כך הארגון מתחזק ומתחמש מחדש, למרות המאמצים לבלום אותו.

חזבאללה מסרב להתפרק מנשקו, וממשלת לבנון מתקשה או אינה מעוניינת לפעול נגדו. ההתעצמות הזו, בצד הגבול הצפוני של ישראל, מחייבת בחינה מחודשת של האיום ושל ההיערכות מולו. לדבריו, "השליח האמריקאי עצמו הודיע שנכשל בכפיית פירוק חזבאללה מנשקו".

אל"מ (מיל') ד"ר ז'ק נריה, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון: "מי שחשב שסיימנו עם חיזבאללה, פשוט טעה וזה יתפוצץ לו בפרצוף. את המידע סיפק השליח האמריקאי שאמר שנכשל במאמציו לגרום לארגון להתפרק מנשקו".

לדבריו, "איראן מנצלת את הגבול הפרוץ בין סוריה ללבנון כדי להעביר נשק וכספים והוא משלים את ההיערכות שלו לקראת עימות מול ישראל". נריה מסביר כי כעת, ישראל עוקבת ב-7 עיניים ומחסלת פעילים בדרום לבנון. "אני נזכר במשפט שרבין היה אומר תמיד שהעולם ישפוט אותנו לפי המעשים ולא על פי הדיבורים. מה שחסר זה מעשה, לקחת אחריות, לקחת יוזמה ולהחליט על התארגנות מחדש", הוא מסכם.

מאות אזרחים דרוזים נטבחו לאחרונה בסווידא, כולל נשים וילדים, בפשיטה אכזרית של כוחות הביטחון במדינה – שמורכבים בפועל ממיליציות סלפיות-ג'יהאדיסטיות. משטר א-שרע, שמיתג את עצמו כ"ממשל סורי חדש", הוא למעשה גלגול מודרני של דאע"ש, בשיתוף פעולה עם לוחמים זרים ובחסות סעודיה וארה"ב.

דליה זיאדה, חוקרת במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, כותבת כי הטיהור האתני נגד הדרוזים והעלווים נעשה בגלוי, והמערב לא רק שותק – הוא משתף פעולה. "מאות מיליוני דולרים מוזרמים להשקעות במשטר הדמים הזה, שמבצע הוצאות להורג, ביזה והשמדת קהילות שלמות בשם הסדר. השלטון הג'יהאדיסטי הזה הוא איום עולמי".

אל"מ (במיל') ד"ר ז'ק נריה, חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מזהיר כי חיזבאללה בלבנון אינו עוצר, אלא נערך למלחמה. "המצב בלבנון חוצה את קו הסכנה", הוא אומר. לדבריו, הארגון לא רק שמסרב להתפרק מנשקו, אלא אף "מגביר את אחיזתו במוסדות המדינה, בעוד וושינגטון מתעסקת בטקטיקות דיפלומטיות חסרות שיניים".

נריה טוען כי אין עוד זמן למשחקים: "חיזבאללה לא משחק על זמן – הוא מנצל אותו". לדבריו, בזמן ששליחים אמריקאים ממשיכים לקרוא להידברות, חיזבאללה משלים מהלכים לקראת עימות עתידי. "ישראל תיאלץ להגיב", הוא מעריך, "ובמוקדם או במאוחר, המזרח התיכון יתלקח שוב".

ד"ר פיאמה נירנשטיין, חוקרת ב-JCFA, מתארת תמונה עגומה של המתרחש בעזה: "כל משלוח סיוע מגיע לידי חמאס – לא לידי האזרחים". לדבריה, מדובר באסטרטגיה ברורה של הארגון: שימוש במזון ובתרופות כמנוף לשליטה, כפייה ויצירת נאמנות. "הסיוע ההומניטרי הפך לנשק", היא כותבת, ומבהירה כי "זו לא תוצאה שולית של המלחמה, אלא לב שלטונו של חמאס".

אבירם בלאיש, סגן נשיא המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, מזהיר מהמהלכים האחרונים של טורקיה בזירה הלובית, שמצביעים על שינוי אסטרטגי במדיניות אנקרה. לדבריו, טורקיה שעד כה הסתמכה על קשרים בלעדיים עם ממשלת טריפולי, בוחנת כעת שיתוף פעולה גם עם הגורמים המזרחיים בלוב – בראשותו של ח'ליפה חפטר. "היעד הוא להבטיח לעצמה נתח נאה מתקציבי השיקום של לוב", הסביר.

"הגענו לנקודה שצריך פשוט לסיים את העבודה", מסביר קולונל ג'ון ספנסר, חוקר לוחמה אורבנית ועמית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. במילים חדות וברורות, הוא טוען כי הפסקת אש לפני תבוסה מוחלטת של חמאס תהיה לא פחות ממתכון לעוד טבח: "כל פתרון שמותיר את חמאס בעמדת כוח – אפילו חלקית – יבטיח רק סבב דמים נוסף", כותב ספנסר במאמר מיוחד. לדבריו, אין טעם בדיונים הומניטריים אם הטרור ממשיך להחזיק בגרון של מיליוני אזרחים.

הכרזתו של נשיא צרפת עמנואל מקרון על הכרה במדינה פלסטינית עוררה תגובות חריפות. השגריר לשעבר עו"ד אלן בייקר וסא"ל (במיל') מוריס הירש מהמרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, טוענים כי המהלך מנוגד למשפט הבינלאומי ולחתימות ההסכמים בין ישראל לאש"ף. "ההנהגה הפלסטינית לא עומדת באף אחד מהקריטריונים הבסיסיים להכרה במדינה", כתבו בדו"ח משפטי, "ביניהם גבולות מוגדרים, שלטון מתפקד ויכולת לקיים יחסים דיפלומטיים". הם גם מזכירים כי ההכרה במדינה פלסטינית מחוץ למו"מ ישיר פוגעת בתוקף של הסכמי אוסלו.

הירש לא חסך ביקורת גם כלפי ישראל: "אנחנו יכולים להתלונן על מקרון, אבל קודם כל נדרשת הצהרה ברורה מהממשלה – יהודה ושומרון הם שלנו, ולא תקום לעולם מדינת טרור ממערב לירדן". לדבריו, סירובה של ישראל לנקוט בצעדים משמעותיים בשטח הוא זה שמאפשר למהלכים החד-צדדיים לפרוח. השניים מזהירים כי גם אם למהלך אין תוקף משפטי מיידי, הוא יעניק רוח גבית לחמאס, יפגע בסיכוי לעסקת חטופים, ועלול להביא להפסקת מימון אונר”א – שכן "מדינה אינה זכאית לסיוע לפליטים". לדבריהם, מדובר בהצגה דיפלומטית ריקה, שמאיימת על יציבות האזור.

בעוד עזה מתפוררת מבפנים ומסעירה את הזירה הבינלאומית, מצרים שומרת על שקט מתוח בגבול הדרומי. דליה זיאדה, חוקרת מצרית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, חושפת כי מאחורי התמיכה הפומבית של קהיר בפלסטינים, שולט פחד עמוק מהצפת סיני בפליטים, או גרוע מכך, בלוחמים חמושים מחמאס. לדבריה, "מצרים רואה בעזה איום ביטחוני ממשי, לא מתוך חמלה אלא מתוך אסטרטגיה קרה שמעדיפה יציבות פנימית על סולידריות ערבית".

בישראל גוברת הדאגה מהתמרונים המצריים, במיוחד על רקע הדיווחים על התחמשות מצרית מוגברת ותיאום עם סין ורוסיה. זיאדה מצביעה על שינוי אסטרטגי עמוק: "קהיר מתרחקת מהבריתות המערביות, ובראשן ארה״ב, ומתקרבת לגוש המזרחי. זה כבר לא רק איום אזורי, אלא שינוי כללי המשחק בזירה הדיפלומטית של המזרח התיכון".