התכיפות הגוברת לאחרונה של הפיגועים בירושלים וביהודה ושומרון מחייבת הבחנה בין שתי מגמות מקבילות העומדות בבסיסה. האחת היא ההסתה המתמשכת, שתכליתה ליצור תודעת מאבק בציבור הרחב, ובפרט בקרב הנוער הפלסטיני. השנייה היא עניינה של חמאס להגביר את הטרור מיהודה ושומרון. החיבור בין הביטויים בפועל של שתי מגמות אלה גורם לריבוי פיגועים ולחשש שבפנינו גל פיגועים נוסף.
הצטרפו עכשיו לקבוצת הטלגרם שלנו – לחץ כאן
המרכיב הראשון, קרי ההסתה וההטפה לשנאה שתכליתה ליצור תודעת מאבק בציונות, מתקיים באופן שוטף. הוא מיועד להנחיל לציבור הפלסטיני את שבעת העיקרים של הנרטיב הפלסטיני, ולפיהם:
-
- אין עם יהודי, כך שאין ליהודים זכות להגדרה עצמית ולמדינה משל עצמם.
- ליהודים לא הייתה היסטוריה ריבונית בארץ ישראל/פלסטין, לעומת הפלסטינים שהם העם הילידי בחבל ארץ זה בהיותם צאצאי הכנענים. בהקשר זה על הפלסטינים להאמין שלא היה קיים בית מקדש על הר הבית. מסר זה מקדמים הפלסטינים גם במערכת הבין-לאומית, באמצעות מוסדות בינלאומיים כמו העצרת הכללית של האו"ם, אונסק"ו ועוד.
- היהודים, ובפרט הציונים וביתר שאת המתנחלים, הם יצורים בלתי נסבלים על פי טבעם. הדבר בא לידי ביטוי גם בהתייחסותם לפלסטינים המתוארת כאפרטהייד, טיהור אתני וכיוצא בזה. הקולוניאסליסטים, שביקשו להיפטר מהיהודים ולמנוע את התפשטות האיסלאם, כפו את הציונות על היהודים והקימו את מדינת ישראל תוך התעלמות מזכויות תושביה הערביים של הארץ על כל שטחה.
- זהותו של הפלסטיני מתבססת בראש ובראשונה על מחויבותו מאבק בציונות עד להיעלמותה. כל סוגי המאבק הם לגיטימיים (לכן הרשות הפלסטינית משלמת משכורות נאות לכל המחבלים המרצים מאסר בכלא הישראלי, בראותה בהם, על פי החוק הפלסטיני, את המגזר הלוחם של העם הפלסטיני). הרשות הפלסטינית סבורה שמשיקולי עלות-תועלת יש להתמקד כיום, מעבר למאבק מדיני, כלכלי ותרבותי, ב"התנגדות עממית" (לעיתים מוסיפה למונח זה את התווית "בדרכי שלום"), שפירושה הימנעות משימוש בנשק חם ובחומרי נפץ. במקום, הם מתמקדים בהפגנות, יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה ולעתים גם פיגועי דקירה ודריסה. חמאס ושאר הארגונים הקיצוניים סבורים שנכון להשתמש גם בנשק חם ובחומרי נפץ בפיגועים מיהודה ושומרון, כולל מהשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית, ומירושלים, אך מעזה יש להפעיל אלימות מכל סוג שהוא רק בשעת הצורך.
- הפלסטינים הם הקורבנות היחידים של הסכסוך, וככאלה עליהם להנציח ולמנף את קורבנותיהם עד שתבוטל הסיבה לקורבנות זו, קרי ישראל תחדל להתקיים כמדינת לאום של העם היהודי. כקורבנות הכיבוש, לפלסטינים יש זכות להפעיל את כל סוגי ההתנגדות ולמי שאחראי למצבם, ובראשם ישראל והמערב, אין זכות לבקר אותם.
- המאבק הפלסטיני הוא לאומי ואיסלאמי בעת ובעונה אחת. הצבת ההגנה על אל-אקצא מול הניסיונות, לכאורה, של ישראל לפגוע בו כצידוק האולטימטיבי למערכה היא ביטוי מובהק לכך.
- המחויבות הפלסטינית לכל פלסטין היא בלתי ניתנת לערעור, גם אם על פי "תורת השלבים" של אש"ף (מ-1974) ניתן לבצע עצירת ביניים בדרך אל היעד הסופי. לפיכך, אין להעלות על הדעת הסכמה לקיומה של מדינת לאום יהודית, אפילו אם היא דמוקרטית ומבטיחה את זכויות האזרח של כל תושביה, ולו על גרגר של אדמת ארץ ישראל.
תודעת המאבק מוטמעת בשלל דרכים ובכלל זה הצהרות של בכירים פלסטיניים, חומרי לימוד, מסרים דתיים והמדיה החברתית החדשה שעבור הנוער הפלסטיני היא כלי אפקטיבי מאוד בהקשר הזה.
כאשר ההנהגה הפלסטינית קוראת במפורש או במשתמע לציבור לבצע פיגועים, מספר הפלסטינים הפועלים בדרך זו גדל בצורה משמעותית, עד כדי היווצרות גל טרור (כך היה למשל בגל הפיגועים של אוקטובר 2015 – מרץ 2016). גם כשאין קריאה מפורשת כזו יימצאו תמיד פלסטינים שיחושו כי הגיע זמנם לפעול. רובם יסתפקו בהשתתפות בהפרות סדר, בהפגנות, ביידוי אבנים והשלכת בקבוקי תבערה. ואכן, מדי שבוע מתבצעים ברחבי יהודה ושומרון אירועים רבים במאפיינים אלה, שאינם זוכים לאיזכור בתקשורת הישראלית.
בכל עת יש כמה פלסטינים בודדים הרואים צורך להרחיק לכת מעבר לכך ולבצע פיגועים שהסיכויים לפגוע בהם ביהודים גבוה יותר, דוגמת פיגועי דקירה ודריסה, או אפילו ירי (בעיקר אם הם קשורים לחמאס, כמו המורה אבו שחידם, ולארגונים קיצוניים אחרים). בקרב פלסטינים אלה יש לא מעט כאלה הנתונים ללחץ נפשי. אך זו איננה הסיבה לביצוע הפיגוע, אלא הנסיבות שתרמו לכך שההסתה גרמה דווקא להם לפעול בדרך הזאת. יש בקרב מבצעי הפיגועים כאלה שאינם נתונים ללחץ, ויש פלסטינים רבים הנתונים במצוקה נפשית ואינם מבצעים פיגועים.
על השכיחות של תופעה זו ניתן ללמוד מהטבלה הבאה, הלקוחה מהסיכום השבועי של "חדשות הטרור והסכסוך הישראלי פלסטיני" שמפיק "מרכז המידע למודיעין וטרור על שם מאיר עמית". היא מתארת את מספר הפיגועים שבוצעו בשנתיים האחרונות לפי חדשים, אמנם מאז שפורסמה הטבלה התבצע עוד פיגוע, אבל עולה ממנה שאין באירועים האחרונים, לפי שעה משום סטיית תקן חריפה.
במקביל לתופעה המתמשכת של השפעת ההסתה ויצירת תודעת המאבק, המתורגמת לפיגועי הבודדים, אנו עדים למאמצי חמאס להקים תשתיות טרור מאורגנות המסוגלות לגרום למספר משמעותי יותר של נפגעים. לאחרונה סוכלו שלוש תשתיות כאלה, חלקן נרחבות. גם מאמץ זה איננו חדש והוא חלק קבוע ממדיניות חמאס שתכליתה לפגוע בכמה שיותר ציונים המטרה: לערער את החוסן הלאומי בישראל, להפגין את דבקות התנועה בדרך המאבק, דווקא כאשר היא נדרשת להימנע מפעולה מעזה, ואת יכולותיה בהקשר זה. זאת למרות מאמצי ישראל (והרשות הפלסטינית) לפגוע בה, ולחזק את מעמדו של חמאס ברחוב הפלסטיני כמוביל המאבק נגד ישראל ולמען ירושלים ואל-אקצא, וכך להביך ולהחליש את הרשות. נראה כי לאחרונה, נוכח תחושת ההישג בעימות בחודש מאי ועל רקע חולשתה הגוברת של הרשות, גברו מאמצי החמאס. הרשות פועלת אמנם להצרת חופש הפעולה של חמאס, אבל נגררת. אחריה להגברת ההסתה, מרעיפה שבחים כתמיד על מבצעי הפיגועים ומאשימה את ישראל בהוצאתם להורג של המחבלים שנהרגו במהלך ביצוע הפיגועים, ובכך היא מלבה את האש בעצמה וגורמת למפגעים בודדים נוספים להחליט כי הגיע שעתם לפעול.
הדרך לטפל בבעיה, מעבר לחיזוק המענה המודיעיני-ביטחוני, היא לא רק לדאוג לאיכות החיים של הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועת עזה, אלא לייצר מנגנוני הרתעה ולהחליש את התמריצים האידיאולוגיים והכלכליים המניעים את מבצעי הפיגועים. ההחלטה להעביר לרשות הלוואה שתפצה אותה על כך שישראל מקזזת מכספי הרשות את הכסף שהיא משלמת למשכורות למחבלים היא ההפך ממה שנדרש. לא רק שהיא הפכה את החוק הישראלי בעניין לחוכא ואיטלולא והציגה את ישראל כלחיצה, אלא שהיא השיגה בדיוק את ההפך ממטרתה – הטרור לא פחת אלא התגבר.
יש גם להבהיר לפלסטינים ולתומכיהם שיש להפסיק את הפצת השקרים העומדים בבסיס התודעתי של הפיגועים. ארצות הברית עשויה לשתף פעולה במאמץ כזה, אפילו האיחוד האירופי וכמה מחברותיו גילו לאחרונה נכונות ללכת בכיוון זה, למשל על ידי הפסקת המימון של ספרי הלימוד הפלסטיניים, שבמפות המופיעות בהם ישראל אינה קיימת. התופעה לא תיעלם כהרף עין, אבל ככל שהפלסטינים יבינו כי היא פוגעת בהם, תגבר היכולת לרסנה.
פורסם באתר N12
