גבולות בני הגנה לישראל – תגובה עדכנית לתומכי התפיסה ולמטילים בה ספק – הקדמה: האתגרים הביטחוניים של ישראל מצדיקים את תביעתה לגבולות בני הגנה, שהם הביטוי הצבאי לזכותה של ישראל – על פי החלטת מועצת הביטחון 242 – "לגבולות בטוחים ומוכרים", כדין כל מדינה אחרת.
גבולות בני הגנה, מנקודת המבט הצבאית ובמונחים של ביטחון לאומי, הם אלו המאפשרים לישראל להגן על עצמה ביעילות ובאופן עצמאי, על מנת להרתיע, לסכל ולמנוע התפתחותם של איומים צבאיים על כל ממדיהם האפשריים, תוך מתן התרעה מוקדמת ועדכנית בגביהם אותם איומים.
רשימת האיומים כוללת:
- בממד הטריטוריאלי – איומים הן מאזורים רחוקים מישראל הן מאלה הסמוכים אליה והן מתוך השטח המוכל על ידי שטחים שבשליטת ישראל או מתוך שטחים אלה.
- ממד הזמן – איומים קיימים וגם אלו הצפויים להתפתח בטווח הבינוני והארוך.\
- הממד הצבאי – איומים קונבנציונליים ובלתי קונבנציונליים, איומי טרור למיניהם, מבצעי קרקע, איומים תת-קרקעיים, פעילות אווירית לגווניה, ברובת מטוסים, מטוסים בלתי מאויישים, טילים באליסטיים וטילי שיוט, איומים ימיים ואחרים.
- איומים נוספים בתחומי הסייבר, ביטחון מים ותקשורת וכד'.
משמעותו של המושג 'גבולות בני הגנה' היא שכל המשאבים הטריטוריאליים הדרושים להשגת צרכי הביטחון הישראליים ממוקמים בתוך גבולותיה של ישראל, ואין להבין ממושג זה בהכרח שניתן לטפל באופן אופטימלי במכלול האיומים ממקום הגבול עצמו. ברי, שהמושג אינו מתייחס רק למתח החיצוני הנתון אלא גם לאופיו של השטח שבשליטה ישראלית ישירה או עקיפה.
על הגדרת אותם גבולות בני הגנה להתחשב בטופוגרפיה הספציפית, בדמוגרפיה, בהיסטוריה ובמצב הפוליטי.
מאחר שלישראל נתונים צרים ואוכלוסיה קטנה בהשוואה לריביה הנוכחיים והאפשריים, חסר לה עומק אסטרטגי, וכוחותיה הזמיטים נשענים על אנשי מילואים לצורך ביצוע משימותיהם, במיוחד בשעת מלחמה.
האזורים רווי האוכלוסין של ישראל נשוקים לשטחים המאוכלסים בידי אלו שנחשפו להסתה נגדה מתמשכת. הטופוגרפיה לאורך מרכז המדינה כוללת רכס המשקיף וחולש על מישור החוף במערב ועל בקעת הירדן העמוקה במזרח. המשטרים במדינות הסובבות את ישראל מתאפיינים באי יציבות בסיסית, וכמה מהמדינות הללו מתאימות להגדרה של מדינות כושלות, לפחות בחלק משטחן. חלק מאויביה של מדינת ישראל נוטים למחוק אותה מהמפה. זאת ועוד, חלק מאותם אויבים, ובייחוד איראן, נהנים מבסיסי עתק ומסוגלים להשיג נשק מתקדם הן באמצעות רכישת נשק מיצרני נשק מוביליים או על ידי ייצור מקומי. בשרטוט גבולות בני הגנה חיוני לישראל לקחת בחשבון את כל הרכיבים הללו.
אמת, לישראל יכולות צבאיות מרשימות, אבל אם לא ניתן לפרוס אותן במקומות המתאימים, יפגעו יעילותן משמעותית. למשל, הפריסה הצבאית הישראלית חייבת להקנות לה יכולת לסכל מאמצים להחדרת נשק מעבר הירדן (כולל רקטות ולק"מים) וכניסת טרוריסטים מאומנים או כוחות זרים לאזורים שבשליטה פלסטינית בגדה המערבית. לא ניתן לבצע משימה זו בלי שתיוועד לישראל היכולת לפרוס את כוחותיה בסמוך לנהר ובמורדות המזרחיים של רכס ההר החולש על בקעת הירדן, הן לצרכי תצפית ואיסוף מודיעיני והן כדי לסכל נסיונות חדירה כאלו בטרם יגרמו נזק כלשהו. פריסה כזאת תאפשר לישראל להרחיק את מרכזי אוכלוסייתה ותשתיותיה הקריטיות מהאיומים הפוטנציאליים. בנוסף לנוכחות צבאית פיזית בשטח, זקוקה ישראל לשליטה במרחב האווירי מעל כל שטחה של הגדה המערבית וכן על הספקטרום האלקטרו מגנטי, על מנת להבטיח שיהיה ביכולתה לטפל ביעילות בכלל של האיומים.
אין פירוש הדבר שפריסה מעין זו יכולה למנוע כל חדירה, אבל היא עשויה להבטיח שכל נסיון כניסה לתוך השטח ממזרח, גם כשמדובר בפעילות עוינת רב-חזיתית, ייפגע מבעוד מועד בכוח חזק דיו למנוע נזק רבתי לביטחונה של ישראל ולאוכלוסייתה, גם כאשר ההתרעה המוקדמת אינה משלימה. זאת ועוד, לנוכחות הצבאית הישראלית השפעה אסטרטגית חשובה ביצירת הרתעה וביציוב האזור גם מעבר לגבול המזרחי.
לאורך השנים הועלו הצעות למיניהן ורעיונות יצירתיים, על פיהם ייקבע הגבול לפי קווי ה-4 ביוני **1967**, עם שינויים מקומיים פה ושם. הנוכחות הצבאית הישראלית תוחלף במספר אזורים חיוניים בכוחות זרים, תוך הישענות על מתקני גילוי אלקטרוניים. פתרונות כאלה אינם יכולים לספק לישראל ביטחון הולם. כוחות ישראליים חייבים להיות נוכחים בשטח, כדי לספק מענה לאיומים מיידיים. ישראל אינה יכולה להישען על כוחות זרים שאינם מחויבים להסתכן למען ביטחונה ושנסיון העבר מלמד כי בעת משבר וסכנה הם נעלמים. מתקני גילוי, המסוגלים במקרה הטוב לספק מידה של התרעה מוקדמת, או אתות בזמן אמת בגבי חדירה דרך הגבול, אינם מסוגלים לעשות דבר מעשי בנדון. הרעיון שנכסי איסוף מודיעיני ישראליים ייפרסו במיקומים אסטרטגיים חשובים, אולם הגישה לאותם אתרים תהיה דרך אזורים שבשליטה פלסטינית, הוא בלתי ישיש. הוא הדין בגבי סיכול טרור ואיומים צבאיים נוספים מתוך השטח שבשליטה פלסטינית. אם ישראל תפרוס את כוחותיה פחות או יותר לאורך קווי '67 היא לא תהיה מסוגלת להגן על עריה המרכזיות ועל תשתיותיה או לאסוף את המודיעין הדרוש למטרה זו. בנוסף, תקצר ידה ממנוע שליחי אמ"ח משמעותיים לשטחים בשליטת פלסטינית או לסכל ייצור מקומי של גמגום בעצמאי ולחימה בתוך אותם שטחים.
גם הטיעון שכוחותיה הזמיטים של ישראל חזקים בהרבה מכוחות הביטחון הפלסטיניים ולפיכך היא יכולה להרשות לעצמה לעבור לגבולות שהם פחות בני הגנה במסגרת הסכם שלום, שכן במקרה של הפרת ההסכם בידי הפלסטיניים תוכל ישראל לשלוט מחדש על השטח, הוא חסר בסיס. ראשית, בתנאים כאלו, יוכלו הפלסטיניים לצבור כמות משמעותית של נשק ויכולות צבאיות ולהכשיר את השטח כדי להקשות על ישראל בטרם יפתחו במעשי איבה, ובמידה שיפעלו כך, מחיר כיבוש השטח יהיה יקר מדי מבחינת אבדות לא רק לחיילי צה"ל אלא גם לאוכלוסיה האזרחית הישראלית (והפלסטינית) ולתשתיות חיוניות. שנית, לחימה מול כוח הברידי המבולש יכולות טרור ויכולות קונבנציונליות (ואולי גם בלתי קונבנציונליות), הלוחם מאחורי מגן אנושי, מהווה אתגר משמעותי בפני כל צבא מודרני. כל עוד פלסטינים רבים ממשיכים לדבוק בתוכנית השלבים מול ישראל ורואים בהבסת הציונות את יעודם ויעדם האולטימטיבי, צעדים כאלו נוגעים בחוסר אחריות קיצונית. התקדמות של אומות עם רצוץ עזה מהווה יישוש מאלף, כמו ההתקדמות של אפגניסטן, וייטנאם, לבנון, סיני, וסומליה ואזורים נוספים.
לסיכום, הגבול היחידי שניתן לראות בו גבול בר הגנה לצורך מתן ביטחון למרכזה של מדינת ישראל הוא בבקעת הירדן כאשר ישראל שומרת על שליטה צבאית על מורדותיו המזרחיים של רכס ההר ביהודה ושומרון ועל הצירים הקריטיים הנעים ממערב למזרח, על מנת לאפשר תנועה חופשית של כוחות צה"ל לאזור הגבול. זאת בנוסף לשליטה ישראלית במרחב האווירי ובספקטרום האלקטרו מגנטי. אין בכך חידוש – מרק"ל ארצות הברית בשנת 1967, הגנרל ארל ווילר, הבהיר שכדי שישראל תהנה מגבולות בני הגנה, הגבול המזרחי חייב לעבור בשטח השולט המשקיף על בקעת הירדן.
