ארה"ב: מאבדת את בעלי בריתה והשפעתה במזה"ת
מאז פרוץ האירועים, שכונו "האביב הערבי" בתחילת 2011, נקטה ארה"ב בסדרת מהלכים שהרחיקו אותה מבעלי בריתה במזה"ת והותירו אותה עם מעט השפעה, אם בכלל, על המתרחש באזור. מצב חמור זה של המדינה הנחשבת כמנהיגת העולם החופשי קבל ביטוי מוחשי וטרגי בשבועות האחרונים, כאשר ארגון הטרור הג'האדי "המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה" (דאעש), השתלט על חלקים נרחבים בעיראק וחיבר אותם לאזורים שכבש קודם לכן בצפון מזרח סוריה. כך הצליח ארגון קיצוני ואכזרי להקים מדינת הלכה הזויה במרכז המזה"ת. נראה כי לא זאת בלבד שארה"ב לא צפתה מהלך כה דרמטי, אלא היא מצאה את עצמה במחנה אחד עם איראן, שהיא אויבתה ובעלת אינטרסים שונים לחלוטין. כמובן, שמצב זה, בו מדינות ערב עצמן לא היו מסוגלות להתגבר על ארגון טרור המונה כמה אלפי מחבלים בלבד, הינו בו עגום וחמור ביותר, אך אין בכך רבותא, שהרי מאז מלחמת העולם השנייה הקדישו מדינות ערב את מרצן ועושרן למלחמות אחים, לסכסוכי דמים ביניהן ולמאבק נגד ישראל, בעודן מסתמכות על כך שארה"ב – ובעבר גם על בריה"מ – יבואו להגנתן.
מכל פנים, המעצמה מספר אחת בעולמנו מוצאת את עצמה ללא אפשרות ריאלית לפעול בעיראק ובעיקר ללא בני ברית שיחד עימם אולי היתה יכולה לתכנן מספר מהלכי הכלה.
ארה"ב: ממשיכה בהפגנת מדיניות מנוכרת כלפי בעלות בריתה בעולם הערבי
ייתכן מאד כי המודעות הפתאומית לחולשתה באזור הביאה את וושינגטון השבוע לשגר את שר החוץ ג'ון קרי לכמה מדינות ערביות, כדי לבדוק האם ניתן במצב הנוכחי לקדם קואליציה כלשהי מול האירועים בעיראק ובסוריה. הביקור המעניין ביותר היה במצרים, שם הבטיח קרי לסיסי לשגר במהירות את עשרת מסוקי האפאצ'י, שמצרים כה זקוקה להם במלחמתה נגד ארגוני הטרור האסלאמי בסיני. שיגור המסוקים הוקפא מיד אחרי הדחתו של מורסי, במסגרת הקפאת מרבית הסיוע הצבאי כ"עונש" למצרים – לעם ולצבא המצרי – על ש"העזו" להדיח "נשיא נבחר", שבעיני הממשל האמריקני הוא ביטוי אציל לדמוקרטיה.
נראה כי בארה"ב עדיין לא הבינו כי בחירות הן דמוקרטיות אך ורק אם הן תוצאה של שינוי תרבותי, המקדש את זכויות הפרט, השוויון המגדרי ואת הסובלנות כלפי מיעוטים. תהליך זה עוד טרם קרה במדינות ערב וארה"ב לא תוכל ל"חנך מחדש" את מצרים.
קרי הוסיף גם כי יפעל לביטול מלא של הקפאת הסיוע, אך עם זאת רמז כי יש צורך לראות התקדמות לקראת דמוקרטיה אמיתית. על רקע זה ניתן להבין את הקרע ביחסי מצרים וארה"ב ורגשות העלבון המציפים לא רק את מנהיגיה של מצרים אלא גם את מרבית הציבור, שרצה בסילוק האחים המוסלמים וציפה אף לתגמול מצד ארה"ב על מהלך זה. מכל מקום, נראה כי ארה"ב מתחילה להבין את חשיבותה של מצרים כאשר יש צורך בפעולה מייצבת במזה"ת.
מדיניות מנוכרת זו לבעלת ברית כה חשובה כמצרים הינה חלק ממהלכים דומים שנעשו כלפי בעלות ברית אחרות. במיוחד אמור הדבר לגבי סעודיה, המקיימת יחסי ידידות עם ארה"ב מאז שנות ה-40 של המאה הקודמת והנסמכת על ארה"ב מול האיום האיראני. סעודיה עדיין לא התאוששה ממעשה הבגידה של ארה"ב, שניהלה שיחות סודיות עם איראן בעומאן לקראת המו"מ על ההסכם הגרעיני. ניתן גם להוסיף את מדיניותה המפותלת של ארה"ב מול סוריה, שלא תרמה מאומה להפלת אסד, התעלמה מן האלמנטים הסונים המתונים שנאבקו באסד בתחילת המרד ובסופו של דבר עודדה – על ידי אי פעולתה – את התעצמותו של דאעש. גם בלוב אבדה ארה"ב את השפעתה, לאחר שפעלה בצורה בלתי ישירה להפלתו של קדאפי באמצעות מדינות אירופה, והיא צופה כיום בחוסר אונים באנדרלמוסיה המתחוללת שם. שוב, לא מדובר במדינות דמוקרטיות ובכולן יש שנאה לא קטנה למערב ובמיוחד לארה"ב, אבל מעצמת על אמורה לפעול בהתאם לאינטרסים ולא על בסיס אידאולגיה צדקנית.
המלחמה בין הסונים לשיעים: ארה"ב ממשיכה להשקיף מהצד
התערבות ישירה של ארה"ב בעיראק כדי לסלק את דאעש אינה נראית סבירה. הפעולה תדרוש מאמץ מלחמתי רחב היקף, שישתרע על פני עיראק וסוריה, כולל מלחמת גרילה, שארה"ב אינה מוכנה לקחת על עצמה בנסיבות הנוכחיות, וזאת לא רק בגלל המחיר בנפש וההוצאות העצומות, אלא גם מכיוון שהסונים והשיעים אינם מוכנים לשום מאמץ של פיוס. כל השקעה צבאית אמריקנית לא תביא אלא להקלה זמנית שהממשל השיעי הנוכחי יפיק ממנה תועלת, אבל תגביר את שנאת הסונים לוושינגטון ובכל מקרה לא תוכל להחזיר לעיראק את אחדותה. כל מה שקרי יכול היה לומר השבוע לבני שיחו באזור הוא כי ארה"ב קוראת לראש הממשלה נורי אלמאליכי להקים ממשלת אחדות לאומית עם הסונים כדי לעצור את ההדרדרות. זו אינה אלא תרופת אקמול למחלה סופנית. ארה"ב, אחרי שכבשה את עיראק ב-2003, פרקה את הצבא העיראקי, פזרה את מסגרות שירות המדינה והעבירה את השלטון לשיעים מתוקף היותם הרוב במדינה. ללא ספק היה זה מעשה אווילי, המנותק מן הקונטקסט המקומי, וביטוי לחוסר הבנה בסיסי של האמריקנים לגבי המזה"ת. הסונים משלו במדינה מאז הקמתה, ובהענקת השלטון לשיעים היה ברור מראש כי הם ינקטו במדיניות אפליה נגד הסונים ויתקרבו לאיראן, אויבת המערב. הסונים הגיבו במעשי טרור נגד הכוחות האמריקנים והאוכלוסייה השיעית, וחלקם אף התחבר לארגון אלקאעידה.
במצב מסובך ולכאורה בלתי פתיר זה, לא נותר לעולם אלא להמשיך להשקיף על מלחמת שתי העדות עד שהן תמצאנה פתרון – אם בכלל. אמנם נכון הדבר כי הנשיא אובמה הוציא את חייליו מעיראק, לו היו נשארים ספק אם דאעש היה יכול להכביר כוחו בצורה מרשימה זו, אך צריך עם זאת לזכור שבמקרה זה מלא אובמה אחר ההתחייבות של קודמו, בוש. מאידך, גם איש לא יכול היה לצפות כי צבא, המונה מאות אלפי חיילים, שאומן וצויד על ידי האמריקנים, יתפורר מול כמה אלפי מחבלים, אפילו הם מאורגנים היטב. אף כי האשם המידי הוא ראש הממשלה אלמאליכי השיעי, שדחק את רגלי הסונים, סלק אותם מזרועות השלטון המרכזיים, הקים שלטון מונופליסטי שיעי והגביר את האיבה בין שתי העדות – הרי שבבסיס הבעיה נמצאת המדיניות האמריקנית הכושלת.
השלכות המדיניות האמריקנית הכושלת: מדינת הלכה אסלאמית קיצונית בלב המזה"ת
ארגון דאעש אינו פועל לבדו. כוחות סונים, שנפגעו ממדיניותו של אלמאליכי פועלים לצדו של ארגון המחבלים, ובכללם גם שבטים בדואים סונים, שבזמן הנוכחות האמריקנית גויסו לפעול נגד אלקאעידה ועשו זאת בהצלחה. אמנם לא כל הסונים והשיעים התגייסו להילחם אחד נגד השני ועדיין לא מדובר כאן במלחמת אזרחים מלאה, אך המצב בשטח מכתיב את חלוקתה של עיראק. המחוזות הסונים החשובים במרכז וצפון המדינה נשלטים כבר על ידי דאעש. ההנחה היא כי השיעים ילחמו ביתר עוז כאשר דאעש ינסה להתקדם לתוך מחוזותיהם בדרום המדינה. עם זאת, לא נראה שהממשל הנוכחי בעיראק יצליח לסלק את דאעש ולהשתלט מחדש השטחים שנכבשו על ידי הארגון הג'יהאדיסטי. המשמעות היא חמורה ביותר, הן לגבי המזה"ת והן לגבי המערב: דאעש מקים באין מפריע מדינת הלכה אסלאמית קיצונית בלב המזה"ת, שתשמש בסיס לטרור הן נגד מדינות אזור והן נגד אירופה וארה"ב.
מדינות ערב, שהוקמו על ידי המערב אחרי מלחמת העולם הראשונה, היו רובן ככולן מדינות מלאכותיות בעלות גבולות שרירותיים ובלתי הומוגניות, שם נאלצו לשכון יחדיו עדות ושבטים העוינים האחד למשנהו. כולן סבלו מחוסר יציבות ומפיגור כלכלי. נראה שעכשיו משלמות מדינות אלה את המחיר של הסכסוכים והיעדר הפיתוח. לוב, סומליה, סודאן, סוריה, עיראק ותימן (ונראה שגם לבנון בדרך) כבר כשלו, וספק רב אם יחזרו להיות מדינות מתפקדות. הן אינן מסוגלות יותר לספק ביטחון ושירותים החיוניים לאזרחיהן, שחלקם ברחו והפכו לפליטים. לא נראה כי מישהו מסוגל בשלב זה לעצור את ההדרדרות. המשמעות היא שיש לצפות להגברת הכאוס ברחבי המזה"ת, בעוד ארה"ב – אחרי שמלכדה את עצמה בסדרת מהלכים בלתי מובנת, פגעה בבנות בריתה והגבירה את עוצמתה של איראן – עכשיו כבר חסרת מנופים להתערבות אפקטיבית בהתפתחויות העלולות לפגוע בה.
