- סבב הארועים בהר הבית שיקף את הפער בין השיח הישראלי-מערבי שהתמקד בבעיה הביטחונית לבין השיח הפלסטיני-אסלאמי הנטוע באמונה שישראל מבקשת להשתלט על ההר וראה את מהלכיה הביטחוניים כחלק ממזימה זו.
- פער בלתי ניתן לגישור זה מנע אפשרות לפשרה והחלטת ישראל להשיב את המצב לקדמותו התפרשה כהישג פלסטיני וכמבוכה ישראלית, המקבעת מציאות שבה ישראל איננה יכולה לנקוט צעדים ביטחוניים מהותיים בהר הבית, ללא תאום והסכמה עם הרשות ועם ירדן
- הפלסטינים בהובלת אבו מאזן, הזוקף לזכותו בצדק את ההצלחה, מנסים למנף את ההישג (בין השאר באמצעות המשך השעית שתה"פ הביטחוני) מול ישראל וארה"ב, ומבית מול חמא"ס והציבור הפלסטיני בשטחי הרשות.
- בזירה האזורית, הדרך בה הוסדרה המתיחות ביטאה הישג נוסף לגורמים הפרגמטיים בהובלת ירדן, בעוד מאמצי איראן, תורכיה והחמא"ס להביא להסלמה לא הניבו פירות.
- הפיגוע בהר הבית שגרם למסכת האירועים והפיגוע בחלמיש חשפו את עוצמת ההשפעה של העלילה בעניין אלאקצא על צעירים פלסטיניים.
- בשעה שהפלסטינים מתבשמים בהישגיהם והלחץ האמריקני עליהם פוחת, מתמעטים עוד יותר הסיכויים לנכונות פלסטינית לגלות גמישות שתאפשר הנעה של תהליך מדיני, העונה על צרכיה של ישראל.
ביקור מלך ירדן, עבדאללה, אצל יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, בראמאללה (7 אוגוסט) היה אקורד הסיום של הפרק הנוכחי בעימות סביב הר הבית. הביקור נועד לאפשר למלך ולמנהיג הפלסטיני להתפאר בהישגיהם ולתרגם אותם לנכסים פוליטיים מול יריביהם מבית ומחוץ. מסמך זה מציג את התובנות העיקריות העולות מהאירועים במבט לאחור.
(The Royal Hashemite Court / Twitter)
ההבדלים בין השיח הישראלי-מערבי לשיח הפלסטיני-מוסלמי
בשורש העימות האחרון בין ישראל לבין הפלסטינים והעולם האסלאמי עומד הפער בהגדרת הבעיה שהאירועים עסקו בה. מבחינת ישראל הבעיה שנחשפה בפיגוע בהר הבית (14 יולי), בו נרצחו שני שוטרים ישראלים על ידי שלושה מחבלים מאום אלפחם, היא בראש ובראשונה בעיה ביטחונית. אחת הדרכים להתמודד עמה היא שיפור האבטחה במקום, ובאופן טבעי נכללו בין האמצעים שיתרמו להשגת יעד זה גלאי המתכות ומצלמות האבטחה. השיח העוסק בסוגית האבטחה נשמע סביר גם לאוזניים מערביות, במיוחד אמריקניות, שהרי זו הדרך בה מתמודד העולם כולו עם בעיות מסוג זה בשדות התעופה ואפילו (כפי שהדגישה ההסברה הישראלית במהלך האירועים) במקומות קדושים לאסלאם ולנצרות בעולם הערבי.
דא עקא, שבשיח הפלסטיני והמוסלמי הנושא שעמד במרכז האירועים הוא הצורך לבלום את מה שהם מאמינים שמדריך את המדיניות הישראלית, קרי הניסיון היהודי (הציוני; המתנחלי) להשתלט על האזור הקדוש שבו נמצא מסגד אלאקצא, ולהרוס את המסגד ואת כיפת הסלע כדי להפוך את הר הבית למקום תפילה יהודי. הצבת גלאי המתכות לא נתפסה על ידי הפלסטינים והמוסלמים כצעד לשיפור הביטחון אלא כמהלך מובהק של הכשרת הקרקע לשינוי הסטטוס-קוו בדרך אל היעד שהם מייחסים ליהודים.
נוכח העדר כל ניסיון ישראלי מוקדם ליצור ממשק מגשר בין שני הנרטיבים אין תימה שהחלטת הממשלה גרמה להתנגשות שבאה בעקבותיה. אין שום וודאות שגם לו היה נעשה ניסיון כזה, ניתן היה אכן למצוא את הגשר המיוחל. פערי התפיסות בין ישראל לסביבה המוסלמית ולפלסטינים בעניין זה הם עצומים וההתייחסות המזימתית לישראל מושרשת כה עמוק בנרטיב הפלסטיני-מוסלמי מזה כמאה שנה, שיתכן שגם לו היה נעשה ניסיון שכזה, הוא היה נכשל. עם זאת, כישלון שכזה היה יכול לפחות לחייב חשיבה מחודשת על פריסת גלאי המתכות והמצלמות לפני ביצוע המהלך.
בכל מקרה, גם הסכמת ישראל בסופו של דבר לחזור בה מהחלטתה להציב את אמצעי האבטחה משקפת את הפערים התרבותיים והתפיסתיים בין הצדדים. מבחינת ישראל זהו צעד שנועד למנוע הסלמה ולאפשר חזרה לחיים נורמליים תוך התפשרות מסוימת בסוגיית הביטחון (שעשויה להיפתר בעתיד אם יאותרו אמצעים מתקדמים יותר). כך גם בעיניים האמריקניות, כפי שתיאר זאת ג'ארד קושנר בפני מתמחים מהקונגרס. לדבריו ההצלחה האמריקנית לשכנע את ישראל לחזור בה הייתה בבחינת הישג, משום שבדרך זו עלה בידי ארה"ב, הודות לקשריה עם שני הצדדים, לאפשר את שיכוך המתחים. אולם בעיניים פלסטיניות מוסלמיות ההתקפלות הישראלית הייתה בלתי נמנעת, שכן אין להעלות על הדעת התקפלות פלסטינית-מוסלמית בעניין רגיש שכזה, ומנגד היא מחזקת את הנראטיב הפלסטיני שכן עצם הנסיגה הישראלית משקפת נכונות ישראלית להתייחס ברצינות לנרטיב הפלסטיני-מוסלמי ומאשרת בראיית הפלסטינים את צדקת טענתם, כי מה שהניע את ישראל לא היו שיקולי ביטחון. בתמצית, מול הגישה המעשית הישראלית-מערבית מציגה התרבות המוסלמית גישה השוללת בעניינים מסוג זה כל פשרה ומפרשת את המציאות דרך תפיסה זו.
הר הבית והמאבק בעולם המוסלמי – מי ניצח ומי לא
האירועים בהר הבית התרחשו על רקע המשבר המעמיק בעולם האסלאמי והערבי בין הגורמים הפרגמטיים בהובלת סעודיה לבין הרדיקלים-הריאליסטיים הסונים, קרי קטאר, טורקיה, חמאס והאחים המוסלמים, והרדיקלים-השיעים בהובלת איראן וחזבאללה. התייצבותו של הנשיא טראמפ לצד הגורמים הפרגמטים חיזקה את מעמדם והובילה למשבר בינם לבין קטאר, שאירועי הר הבית פרצו בעיצומו.
המשבר השליך על האירועים בשני מעגלים – האזורי והפנים-פלסטיני.
במישור האזורי, ניסו ירדן וסעודיה למתן את המתיחות ולהגיע להסדר עם ישראל שיוביל להסרת אמצעי האבטחה וימנע הסלמה מתמשכת העלולה להיות מנוצלת על ידי יריביהם. לעומת זאת , טורקיה ואיראן ניסו לנצל את האירועים כדי להביך את הגורמים הפרגמטים, להעצים את המתח על מנת לזכות בנקודות בזירה האזורית ולחזק את בעלת בריתן חמאס בזירה הפנימית (ובתוך כך בהיבט הטורקי גם לשפר את מעמדו של המשטר מבית). כך ניתן להבין את המעורבות הטורקית בעידוד המחאה הפלסטינית ואת התמיכה האיראנית הישירה במפגינים.
בסופו של דבר, ההסדר שהושג משקף הישג בעיקר לירדן, שהתייצבה כגורם המוביל את המגעים מצד מדינות ערב מתוקף אחריותה על הר הבית ועל בסיס הסכם השלום שלה עם ישראל, ולפלסטינים ובראשם אבו מאזן. ירדן גם ניצלה את תקרית המאבטח, שאתגרה את המשטר, כמנוף להביא את ישראל לוותר על הצבת אמצעי האבטחה. גם לסעודיה היה כנראה תפקיד מסוים ביצירת התנאים להגעה להסכם. טורקיה ואיראן נאלצו להשלים עם ההסדר שהשיגו הגורמים הפרגמטיים ואבו מאזן ובכך להודות במגבלות השפעתן על המתרחש בזירה הפלסטינית בכלל ובירושלים בפרט. זאת למרות שבקרב הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים ובקרב המתפללים הקבועים בהר הבית יש יתרון מספרי למצדדים בגורמים הרדיקליים, דוגמת טורקיה, חמא"ס, "חזב אלתחריר" והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל. ניכר שהדבר גרם לתסכול אצל הטורקים, שניסו להמשיך ולהלהיט את הרוחות גם לאחר שהושג ההסדר, עד שהשלימו גם הם עם חוסר התוחלת של ניסיון זה.
בזירה הפנים-פלסטינית עמדו האירועים בסימן המתח בין הרשות בהובלת אבו מאזן לבין החמאס (ערב האירועים נקט אבו מאזן שורת צעדים מרחיקי לכת נגד חמאס ברצועת עזה) והירידה המתמשכת באהדה כלפי אבו מאזן בציבור הפלסטיני, כשברקע לחץ אמריקני עליו לחדול מתשלום משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם. אבו מאזן השכיל לנצל את האירועים לשיפור מעמדו ולהסטת הלחץ האמריקני. באמצעות השליטה הפורמלית שלו במנגנון הדתי בירושלים, הוא הפעיל את המופתי מחמד חסין (שמונה על ידי אבו מאזן עצמו), כדי להכתיב את אופי המאבק ולקבוע את התנאים לסיומו. אבו מאזן היה זה שהחליט שהמאבק יתבצע במאפייני "ההתנגדות העממית" בה הוא מצדד, כלומר שעיקרו יהיה תפילות והפגנות עם אלימות מוגבלת וללא שימוש בנשק חם, הוא זה שהפעיל צעדי ענישה ומחאה לכאורה מול ישראל בדמות הפסקת התיאום הביטחוני והקישור האזרחי עמה, הוא זה שהתעקש על כך שישראל תיסוג לחלוטין מצעדיה ולא הסתפק בהישג הירדני של הסרת מגלי המתכות והוא זה שלאחר שהצליח להביא את ישראל לקבל את תנאיו הודיע, באמצעות המופתי שניצב לצדו, על חידוש התפילות בהר הבית. מבחינה זו, הוא יכול לראות בהתרוממות הרוח שחשו הפלסטינים לאחר שהביאו את ישראל לבטל לחלוטין את צעדיה הביטחוניים כהישג של ממש עבורו, אותו הוא מזדרז לתרגם להגברת הלחץ על החמאס לשיפור מעמדו הציבורי. לשם כך נועדו גם אירוח המלך עבדאללה ברמאללה המועצה הלאומית הפלסטינית כגיבוי למנהיגותו, והניסיון לחלץ מישראל הישגים נוספים באמצעות הצבת תנאים נוספים לחידוש התיאום הביטחוני ולהקלת הלחץ האמריקני, תוך השמעת ביקורת על התנהלות הממשל החדש עד כה כלפי הפלסטינים (ואכן, הממשל נמנע מאז תחילת האירועים מלציין את צפיותיו מהפלסטינים לחדול מתשלום המשכורות למחבלים, ונערך לשיגור נציגיו לאזור שוב, בהרכב נוח יותר לפלסטינים, הכולל גם את סגנית ראש המועצה לביטחון לאומי, דינה פאואל, וללא הצגת תביעות מהם).
מעורבות ערביי ישראל והפלסטינים ביהודה ושומרון בפיגועים
האירועים חשפו לא רק את מידת האמונה הפלסטינית בעלילת "אלאקצא בסכנה", אלא גם את ההשלכות של אמונה זו על הנכונות של צעירים פלסטינים לבצע פיגועים, נוכח ההסתה המתמשכת בעניין "אלאקצא" מכל קצות הקשת הפוליטית הפלסטינית.
אמנם הפיגוע שפתח את האירועים איננו הראשון שמבוצע על ידי ערבים ישראלים בשנים האחרונות, כולל על ידי צעירים מאזור ואדי ערה, ובפרט מאום אלפחם, אבל זהו בהחלט פיגוע יוצא דופן, הן משום שמדובר לראשונה מזה שנים רבות בהתארגנות רחבה יחסית, שתכננה פעולה מורכבת מאד, במקום הרגיש ביותר, תוך שימוש בסייענים, והן משום ששירותי הביטחון של ישראל לא הצליחו להבחין במתרחש ולסכל את הפיגוע. מעבר לכשל המודיעיני והאבטחתי, מתעורר חשש שמדובר בכשל תפיסתי, קרי ששירותי הביטחון לא לקחו בחשבון אפשרות שפיגוע בסדר גודל כזה יתבצע על ידי ערביי ישראל ולכן לא נערכו בהתאם לסיכולו.
ככלל, כמעט כל הגורמים הפלסטינים מתנגדים לביצוע פיגועים על ידי ערביי ישראל. בראיית ההנהגה הפלסטינית לכל מרכיב של החברה הפלסטינית יש משימה משלו במסגרת המאבק המתמשך בציונות, ותפקידם של ערביי ישראל הוא לדבוק באדמה הפלסטינית בשטחי ישראל בתחומי הקו הירוק, להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל, כך שתעלינה בקנה אחד עם האינטרסים הפלסטיניים (בין אם באמצעות פעילות במסגרת המערכת הפוליטית, כפי שגורס אבו מאזן, ובין אם באמצעות פעילות מחוץ למסגרת הפוליטית, כפי שסבורה חמאס) ובראשם שלילת זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, לסייע למאמץ להכפיש את ישראל במסגרת המאבק נגד הלגיטימציה שלה במערכת הבינלאומית, ולסייע לפלסטינים בשטחי 67' כלכלית ולעתים גם בבניית היכולות שלהם לבצע פיגועים (העברת כספים וציוד). עם זאת, משעה שהתבצע הפיגוע הופכים מבצעיו מיידית לחלק מהמגזר הלוחם של החברה הפלסטינית, ואם נהרגו במהלך הפיגוע הם זוכים להיקרא "שהידים", כלומר מי שמתו למען אללה, האסלאם והיעדים הלאומיים הפלסטיניים, ומשפחותיהם זכאיות לתשלומים חודשיים מהרשות הפלסטינית. הלוויה רבת המשתתפים לה זכו המחבלים בעירם, בלב ישראל, והקריאות בשבחם משקפות גישה זו כמו גם את כוחם של גורמי האסלאם הקיצוני בקרב ערביי ישראל ובפרט באום אלפחם. יצוין שעל בסיס גישה זו הביע אבו מאזן באזני ראש הממשלה נתניהו את התנגדותו לפיגוע, וכמוהו נהגה גם הנהגת ערביי ישראל, המקורבת לרשות, שהביעה התנגדות לפיגוע אך נמנעה מלגנותו. גורמי חמאס, לעומת זאת הפליגו בשבח הפיגוע.
פיגוע הדקירה בחלמיש, שבוצע בידי תושב הכפר כובר שבשטחים, לא רק שלא גונה, אלא שאף לא הובעה התנגדות כלפיו. זאת למרות שהוא לא עלה בקנה אחד עם שיטת המאבק עליה המליצה ההנהגה הפלסטינית באותו שלב, שלא הייתה אמורה לכלול פיגועים רצחניים, אך לא חרג מתפיסת המאבק העממי, המתירה ואף מעודדת לעתים פיגועים ללא שימוש בנשק חם על ידי הפלסטינים תושבי הרשות, כאשר ההסתה המתמשכת בכלל ובנושא אלאקצא בפרט, מבטיחה כי בשעת משבר יהיה מי שיחליט לבצע פיגוע. על פי החוק הפלסטיני, המבטא את תפיסת המאבק הפלסטינית, מבצע הפיגוע, שנותר בחיים וירצה מן הסתם מאסר עולם בכלא הישראלי, אף ייהנה משלל ההטבות שהרשות הפלסטינית מרעיפה על המחבלים האסירים, ובכלל זה משכורת גבוהה.
כל עוד נמשכת ההסתה הבסיסית, והמערכת הבינ"ל תמשיך לגלות חוסר עניין בהתגייסות חד משמעית למאבק נגדה, סביר שיימשכו גם הפיגועים שהיא מעודדת, בעיקר מצד תושבי הרשות, אך לעתים גם מקרב ערביי ישראל.
השפעת האירועים על מעמד ישראל בהר הבית, על יחסיה עם גורמי הכוח באזור ועם ארה"ב ועל התהליך המדיני
ככלל, בראיה לאחור, אפשר להתרשם כאילו הזיג זג הישראלי לא גרם נזק מתמשך ובלתי הפיך למעמד ישראל בהר הבית וליחסיה עם גורמי הכוח השונים. הסטטוס קוו בהר הבית נשמר, ומכיוון שישראל לא התכוונה מלכתחילה לשנותו, הרי שלא נגרם נזק מוחשי למעמדה. ישראל ממשיכה לקבוע כבעבר את כללי הביטחון במקום והיא שקובעת ומיישמת את המגבלות על גילאי המתפללים על פי שיקולי הביטחון. אולם בפועל די ברור שגישה זו ממעיטה מחשיבות המציאות החדשה שנוצרה. ישראל הכירה במגבלות יכולתה לקבוע את כללי המשחק, גם כאשר היא מפרשת אותם כמוגבלים לתחום הביטחוני, והכירה במעמדן של הרשות ושל ירדן כגורמים שיש ביכולתם להפעיל כוח באופן מבוקר ומתוחכם, המחייב את ישראל להתייעץ עמן מראש לפני כל מהלך הנוגע להר הבית. עיקר ההישג שייך כאמור לאבו מאזן, המזדרז למנפו מול ישראל, במערכת הפנים פלסטינית ומול ארה"ב והזירה האזורית. בהקשר האמריקני הוא נהנה גם מההתחזקות המגמות הפרגמטיות בממשל הכובשות עמדות כוח על חשבון הגורמים האידיאולוגיים יותר, ההולכים ונדחקים החוצה.
מצב עניינים זה מבליט את המתח ביחסי ישראל עם ירדן. הציפיות הישראליות שירדן תוביל פתרון של ויתור הדדי של הצדדים על תביעותיהם, נוכח עניינה ביציבות, התגלו כמוגזמות עוד לפני הפיגוע נגד המאבטח, וההסדר שהביא ליציאת הסגל הדיפלומטי הישראלי חשף את רגישות המצב בירדן עצמה, המגביל את חופש הפעולה של המלך. המחווה של ראש הממשלה נתניהו כלפי המאבטח, עוד טרם שחקירת האירוע הושלמה, החריפה עוד יותר את מצוקת המשטר הירדני, שכדי למתן לחצים אלה מצא לנכון לקיים את הביקור ברמאללה ולכונן במסגרתו תא משבר משותף עם הרשות הפלסטינית לניהול אירועים בעתיד. נוכח המתח ביחסים נראה שלירדנים נוח לפי שעה שהשגרירות הישראלית תישאר בלתי מאוישת. עם זאת, בסיס היחסים בין ישראל לירדן מושתת על מערכת רחבה של אינטרסים משותפים במישור הבילטרלי והאזורי, כך שסביר כי בעיתוי מתאים ולאחר שהתחקיר בעניין המאבטח יושלם, יאפשרו הירדנים את חידוש פעילות השגרירות, מה גם שהדבר מתחייב מהסכם השלום ושארה"ב עשויה לדרוש מהם לפעול בדרך זו.
תחושת ההישג של אבו מאזן ממונפת, כאמור, גם מול החמאס ומצרים, אולם היא לא הביאה להקפאת מאמציהן לקידום הקלה של מצוקות החמאס בעזה, במסגרת הסדר על פיו יעניקו חמאס והמצרים מעמד כלשהו למחמד דחלאן, יריבו ושנוא נפשו של אבו מאזן, חמאס תימנע מלסייע לגורמים האסלאמיים הקיצוניים בחצי האי סיני והמצרים יפתחו את מעבר רפיח, יאפשרו לפטרוניו של דחלאן, מדינת האמירויות הערביות המאוחדות, להשיג דריסת רגל בעזה במקום קטאר ויסייעו לחמאס בכך שיזרימו חשמל לרצועה. המתח הגובר בזירה הפנים פלסטינית, במסגרתו נוקט אבו מאזן צעדים דרקוניים נגד מבקריו בשטחי הרשות, והמצוקה הגוברת של חמאס, נוכח קשיי המחיה בעזה וחוסר היכולת שלה ושל בעלי בריתה להתהדר בהישג במסגרת המאבק נגד ישראל בהר הבית, מביאים את חמאס להתקרב לאיראן ולנקוט מדיניות מסלימה מול הרשות, העלולה להשליך גם על ישראל.
מצרים וסעודיה, שתי המדינות המובילות את המערכה בזירה הערבית נגד הרדיקלים, ובראשם קטאר, מילאו תפקיד מזערי בהרגעת המצב, באופן החושף את מגבלות השפעתן על הפלסטינים, נוכח הישאבותן לעיסוק במאבקים שהן מנהלות מבית ובסמוך לגבולותיהן.
מתמונה זו עולים מספר לקחים חשובים לקראת חידוש המאמצים האמריקניים להניע את התהליך המדיני:
- התקווה שמדינות ערב הפרגמטיות יירתמו למאמץ ויכשירו את הקרקע להגמשת העמדה הפלסטינית איננו בעל סיכוי משמעותי.
- הפלסטינים אפופים תחושת הישג, המעודדת אותם להקשיח את עמדותיהם. כך יש לראות את החלטתם לממש את האיום של הפסקת התאום הביטחוני ולהציב תנאים לחידושו מעבר לביטול הצעדים הביטחוניים בהר הבית, לשקול שוב פניה לבית הדין הבינלאומי בהאג ולצאת במתקפה נגד החקיקה בקונגרס בעניין תשלום המשכורות למחבלים האסורים בישראל. אוירה זו איננה תומכת בנכונות פלסטינית לחדש את המו"מ ללא תנאים מוקדמים.
- שינוי בגישה האמריקנית התקיפה שאפיינה את היחס של הנשיא טראמפ ושליחיו כלפי הפלסטינים עד כה יפגע בסיכויים שהתהליך שמוביל הממשל יוביל לשלום העונה על דרישות היסוד של ישראל. על ישראל להבהיר לממשל נוכח זאת, כי הוויתורים שביצעה אינם משקפים שינוי בעמדותיה הבסיסיות.
