בתחילת שנת 1979 ניצב הנשיא ג'ימי קרטר מול משבר באיראן, הדומה באופן מפליא לסיטואציה שבה נמצא כיום הנשיא אובמה. הפגנות המוניות גדשו את רחובות הבירה טהרן בקריאה לסלק את שלטון השאה באיראן, שהייתה בעלת בריתה המרכזית של ארה"ב במפרץ הפרסי.
הבית הלבן היה במבוכה: האם לתמוך בשלטון השאה או למצוא לו חלופה. מחלקת המדינה המליצה ליצור קואליציה רחבה של פוליטיקאים איראנים שייטלו לידיהם את רסן השלטון. הייתה קבוצה גדולה של אקדמאים אמריקנים ואפילו מספר גורמים רשמיים, שחשבו שעל ארה"ב להושיט יד לאייתוללה חומייני, שבאותו זמן גר בגלות מחוץ לאיראן.
רבים מהמומחים מסרו הערכות לממשל המבולבל, שלפיהן חומייני הוא גורם שארה"ב תוכל לעבוד איתו. שגריר ארה"ב באיראן, ויליאם סוליבאן, כתב שחומייני יעבוד בשיתוף פעולה עם הקצינים הצעירים בצבא השאה.
היה גם את ריצ'רד פאלק מאוניברסיטת פרינסטון, שכתב מאמר ב"ניו יורק טיימס" בפברואר 1979, שכותרתו הייתה "נותנים אמון בחומייני." במאמר נטען, שחומייני מוקף בפוליטיקאים מתונים שלהם "רקורד מרשים של דאגה לזכויות אדם."
שר ההגנה של השאה באותו זמן ראה כיצד ארה"ב נערכת לסילוק השאה וסיכם: וושינגטון "תפסה את השאה בזנב וזרקה אותו לגלות כמו עכברוש מת."
ישנן הקבלות רבות בין מדיניות החוץ של ארה"ב ב-1979 ביחס לאיראן ולמדיניותה ב-2011 ביחס למצרים. ראשית נראה שממשל אובמה מנסה להשאיר את כל האופציות פתוחות. כמו קרטר, הצוות של אובמה מצטייר כלא-החלטי.
וושינגטון אינה קוראת למובארק להתפטר, אך מצד שני היא אינה תומכת בו או בממשלתו. למעשה, טון הדיבור של הנשיא אובמה אל מובארק היה נוקשה ואף משפיל בצורה מפתיעה. במסיבת עיתונאים ב-28 בינואר סיפר אובמה שלאחר ששמע את נאום מובארק לעם המצרי הוא אמר לו בטלפון כי מוטלת עליו החובה להעניק משמעות למילים שלו.
דובר הבית הלבן, רוברט גיבס, הרחיק לכת אף יותר, ובתדרוך עיתונאים באותו יום מסר הצהרה שנשמעה יותר כמו איום. גיבס הצהיר שחובה על השלטון המצרי להתייחס "להאשמות הלגיטימיות" של העם המצרי "באופן מיידי."
עיתונאי שנכח באולם שאל: "אתה אומר שחובה על השלטון להתייחס להאשמות ואני תוהה מה יקרה אם לא?"
גיבס ענה: "אנו נבחן את אופי הסיוע שלנו על בסיס אירועי הימים הקרובים."
במילים אחרות, דובר הבית הלבן איים בקיצוץ הסיוע האמריקני בדיוק בזמן שבו השלטון המצרי נמצא עם הגב אל הקיר, מול ההפגנות הקשות ביותר שידע בהיסטוריה הקרובה שלו.
העמדה האמריקנית לא הייתה קיצונית מספיק על מנת לזכות בתמיכת המפגינים, ומנגד בהשפלת מובארק הם דחו כל ממשלה עתידית שתהיה מבוססת על תומכיו.
יתרה מכך, כיצד חילחל המסר למלך עבדאללה מירדן לנשיא סלאח מתימן ולבעלות בריתה של ארה"ב במפרץ? האם משמעות הדברים היא שברגע שמנהיג ערבי נכנס למצוקה, ארה"ב תפעל להתנער ממנו?
דמיון נוסף בין שני המשברים הוא האמון האמריקני ביכולת של יחידים ליצור יציבות בלי שינוצלו על ידי גורמים קיצוניים יותר. ב-1979 השגריר סוליבאן המליץ לממשל קרטר לעבוד עם מהדי ברזגאן, שאותו ייעד חומייני לראש ממשלה, במקום שהאפור בחטיאר, שאותו ייעד השאה לרשת את התפקיד.
שר החוץ של ברזגאן, איברהים יזדי, היה אזרח אמריקני שהרגיע את חששותיהם של אמריקנים בכירים מפני חומייני.
בתוך שמונה חודשים וברגע שלא היה זקוק להם יותר, זרק חומייני את ברזגאן ויזדי ומינה תחתיהם ממשלה שייצגה בצורה נאמנה את המהפכה האיסלאמית.
כיום, רבים במערב קוראים למינוי של מוחמד אל-בראדעי, לשעבר ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, לנשיא זמני במקום מובארק. אל-בראדעי זוכה לתמיכת "האחים המוסלמים." הוא מצטייר כעת ככלי המשחק האידיאלי עבור "האחים המוסלמים," כדי להרגיע את המערב שאין חשש בסילוק מובארק.
הסכנה היא שאל-בראדעי אינו זוכה לתמיכה עממית משום שחי שנים רבות מחוץ למצרים. הוא יהווה חוליית ביניים חלשה.
תנועת "האחים המוסלמים" היא הגוף המאורגן ביותר במצרים ויש לה תמיכה ציבורית אדירה. הדחת אל-בראדעי לא תהווה עבורה משימה קשה.
נקודת דמיון שלישית, וככל הנראה המסוכנת ביותר, בין איראן של 1979 ומצרים של 2011 היא האופן שבו המערב מפרש את הסכנות הנשקפות מהאיסלאם הרדיקלי.
כפי שצוין קודם לכן, אקדמאים רבים וגורמים רשמיים ניסו לטעון בעבר שחומייני יכול להיות פרטנר אמריקני. ב-31 בינואר לא שלל דובר הבית הלבן, בפעם הראשונה, תפקיד אפשרי לאחים המוסלמים בממשלה מצרית עתידית כל עוד יקבל האירגון על עצמו תנאים מסוימים.
במעגלים רחבים בממסד האמריקני נשמעו בשנים האחרונות קולות הקוראים למדיניות זו. לדוגמה, הרבעון היוקרתי Foreign Affairs פירסם מאמר ב-2007, שכותרתו "האחים המוסלמים המתונים." חלק מבכירי המודיעין האמריקני לשעבר מקדמים במרץ את אותה עמדה. איש ה-CIA לשעבר, ברוס ריידל, ממכון סבן, כתב לאחרונה שארה"ב לא צריכה לחשוש מ"האחים המוסלמים."
אולם דווקא במזרח התיכון עצמו פרשנים ערבים רבים מציינים את העובדה שרוב מנהיגי ארגוני הטרור המרכזיים כיום הם "בוגרי" האחים המוסלמים, החל ממנהיגי אלקאעידה כמו איימאן אל-זווהירי, דרך חליד שייח' מוחמד ועד חאלד משעל מהחמאס.
הנכונות של ממשלות המערב להסתכן בעליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים תהיה תלויה במידת הבנתם את ההשלכות האמיתיות של משטר מצרי הנשלט על ידם.
המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"
הבלוג לעיל משקף את דעת הכותב בלבד ואיננו מהווה עמדה רשמית של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
