הצהרות הממלכה המאוחדת,1 אוסטרליה2 וקנדה3 להכרה ב"מדינה פלסטינית" שאינה קיימת חלקו הרבה מן המשותף. בנפרד ובמצטבר, כל אחד מהאלמנטים הללו הפגין את העיוורון המכוון של מנהיגי המדינות הללו, ובמידה רבה לא פחות מאשר את יהירותם הקולוניאלית. בחינת שלושה מרכיבים משותפים מדגישה את היקף האשליה העצמית וההונאה המכוונת.
פתרון שתי המדינות
בכל אחת מההצהרות נטען כי ההכרה ב"מדינה פלסטינית" תשמר ואף תקדם את "פתרון שתי המדינות" המדובר.
מה שמדינות אלה אינן מקבלות הוא שהערבים – בין אם אלה המתגוררים בעזה, ביהודה, בשומרון או במזרח התיכון הרחב – אינם רוצים ב"פתרון שתי המדינות" בהווה, ומעולם לא רצו בו בעבר.
בעוד הבריטים, האוסטרלים, הקנדים ומנהיגם הצרפתי טוענים שהם משמרים את "פתרון שתי המדינות", אך אינם לוקחים בחשבון את הדחייה הערבית החוזרת ונשנית של הרעיון:
- הערבים דחו את הרעיון ב-1937 כאשר ועדת פיל הציעה אותו לראשונה.4
- הערבים דחו את הרעיון שוב ב-1947, כאשר האו"ם הציע את "תוכנית החלוקה".
- הערבים דחו את הרעיון שוב ב-1951, כאשר הוא הוצע על ידי המנהיג הישראלי, דוד בן-גוריון, במסגרת ועדת הפיוס של האו"ם לארץ ישראל בעקבות מלחמת העצמאות.5
- הערבים דחו את הרעיון במשך 19 שנה, בין 1948 ל-1967, כאשר עזה הייתה בשליטה מצרית ויהודה, שומרון ומזרח ירושלים היו בשליטה ירדנית. באותה תקופה יכלו הערבים להקים מדינה ערבית נוספת באזורים הללו, אך הם בחרו להמשיך במלחמתם נגד ישראל.
- הפלסטינים דחו את הרעיון שוב בוועידת השלום בקמפ דיוויד בקיץ 2000 בחסות הנשיא ביל קלינטון.
- הערבים דחו את הרעיון שוב ב-2002, כאשר הליגה הערבית אימצה את השם המטעה "יוזמת השלום הערבית". התוכנית בהובלת סעודיה, שהחלה בשיאה של מלחמת הטרור הפלסטינית, שבמהלכה רצחו פלסטינים מאות ישראלים בפיגועי התאבדות, קראה לישראל לסגת באופן חד-צדדי מכל השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ב-1967, כולל כל רצועת עזה, כל הגדה המערבית ורמת הגולן, וכן לסגת משטחי לבנון שלכאורה עדיין מוחזקים בידי ישראל; להסכים להקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים; ולהסכים להציף את עצמה במיליוני פליטים פלסטינים כביכול, שמדינות ערב התחייבו שלא לקלוט.
- הפלסטינים דחו אותה שוב ב-2008, כאשר ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט הציע לפלסטינים יותר שטחים מאשר השטחים שלפני 1967.6
במשך למעלה ממאה שנה, הערבים היו עקביים בהתנגדותם לעצם קיומה של מדינה יהודית. הכרה ב"מדינה פלסטינית" שאינה קיימת לא תשנה את עמדתם.
במקום זאת, ההכרה במדינה המזויפת על ידי צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה ואחרות תיתפס בצדק על ידי הערבים, בעיקר הפלסטינים, לא רק כפרס על הטבח ב-7 באוקטובר, אלא גם כפרס על דחייתם המתמדת של כל פתרון במשא ומתן.
ההכרה רחוקה מלקדם יכולת כלשהי לממש את "אשליית שתי המדינות", אלא מעודדת את אש"ף ואף תאלץ מנהיגים פלסטינים פרגמטיים פוטנציאליים, ככל שישאו, לאמץ עמדה נוקשה יותר.
הרפורמה הדמוקרטית הפלסטינית
אחד הנושאים המרכזיים בהכרזות היה קבלת התחייבויותיו של אבו מאזן, יו"ר הרשות הפלסטינית, לקיים בחירות דמוקרטיות.
כאשר בלעו וחזרו על השקר הזה, הפרנצ', בריטניה, קנדה, אוסטרליה ואחרים החמיצו בבירור את העובדה שהחוק הפלסטיני מחייב שהבחירות לתפקיד יו"ר/נשיא הרשות יתקיימו אחת לארבע שנים. מכהן יכול להתמודד רק לכהונה אחת נוספת של ארבע שנים.
בפועל, מאז הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994 התקיימו רק שתי מערכות בחירות לתפקיד היו"ר: הראשונה ב-1996 והשנייה ב-2005. אותו אבו מאזן, שמחויב כעת לבחירות חדשות, נמצא כעת בשנתו ה-21 מתוך ארבע שנות כהונתו הראשונות.
בעוד שאותו חוק פלסטיני דורש שהבחירות לפרלמנט של הרשות יתקיימו אחת לארבע שנים, הרקורד הפלסטיני גרוע באותה מידה.
מאז הקמת הרשות התקיימו רק שתי בחירות לפרלמנט הפלסטיני: הראשונה התקיימה ב-1996 והשנייה ב-2006. בחירות 2006 הסתיימו בניצחון סוחף לחמאס, הטרוריסטים הרצחניים שתכננו וביצעו את הטבח ב-7 באוקטובר.
יתרה מכך, בעוד שאבו מאזן איפשר לפרלמנט שנבחר ב-2006 להמשיך להתקיים, למרות שלא יכול היה לתפקד, בדצמבר 2018 הוא החליט לפזר את הפרלמנט באופן רשמי והתחייב לקיים בחירות "בתוך שישה חודשים".7
בחצי השנה הארוכה ביותר אי פעם, בינואר 2021, הודיע עבאס כי הבחירות יתקיימו במאי 2021. אלא ששבועות ספורים לפני שהפלסטינים הלכו לקלפיות, ולאחר שאבו מאזן הבין שהוא ומפלגתו פת"ח יפסידו שוב לחמאס, הוא ביטל את הבחירות.
שבע שנים לאחר מכן, ההתחייבות לקיים בחירות "בתוך שישה חודשים" טרם מומשה.
הכשל של הבחירות הפלסטיניות מתחדד ביתר שאת כאשר בוחנים את ההצהרות בדגש ספציפי על עיתוי האירוע.
למרבה הפלא, נראה כי עבאס התחייב בנפרד לכל אחד מהצדדים הרלוונטיים.
על פי ההודעה הבריטית, "הנשיא עבאס התחייב לרפורמה זו, כולל ארגון בחירות חדשות בתוך שנה מהפסקת האש".
מכיוון שאיש אינו יודע מתי תושג הפסקת אש, נראה כי מחויבותו של עבאס לראש ממשלת בריטניה סטארמר לוקה בחסר.
ההודעה האוסטרלית הייתה זהירה יותר בנושא, וטענה כי "נשיא הרשות הפלסטינית חזר והצהיר על הכרתו בזכותה של ישראל להתקיים, ונתן התחייבויות ישירות לאוסטרליה, כולל התחייבויות לקיים בחירות דמוקרטיות…"
כך, כשאבו מאזן שוחח עם ראש ממשלת אוסטרליה אנתוני אלבנז, נראה שהוא התחייב באופן כללי לקיים בחירות בשלב לא ידוע, ואף שלא נתן התחייבות קונקרטית, "מילתו" של אבו מאזן הספיקה.
נראה שראש ממשלת קנדה מארק קרני קיבל את ההתחייבות הספציפית ביותר. על פי ההצהרה הקנדית על הכרה ב"מדינת פלסטין" שאינה קיימת, עבאס התחייב "לקיים בחירות כלליות ב-2026".
למרות שהבריטים, הקנדים, האוסטרלים ואחרים היו מודעים בבירור לצורך בבחירות פלסטיניות, כל אחד מהם הרשה לעצמו ללכת שולל על ידי אבו מאזן.
במקום להתנות את ההכרה בצורך המוקדם לקיים בחירות, העיוורון המכוון של סטארמר, קרני ואלבניז גמל לאבו מאזן לפני שנקט צעדים קונקרטיים.
בדומה לרצון לשמר את "אשליית שתי המדינות", הענקת הכרה ב"פלסטין" לפני הבחירות לא תביא לבחירות חדשות, אלא תבטיח שהן לא יתקיימו לעולם.
יהירות קולוניאלית
בהסתמך לכאורה על התחייבותו של עבאס לקיים בחירות, הנושא המשותף השלישי של הודעות ההכרה היה לא פחות מיהירות קולוניאלית, שבה המדינות המקבלות את ההכרה מכתיבות לנתין הקולוניאלי החדש שלהן, "מדינת פלסטין" ותושביה, את מי הן יכולות לבחור.
בהצהרותיהם, כל אחד מהמנהיגים הדגיש כי חמאס הרצחני לא יורשה להשתתף בממשל הפלסטיני.
ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר הבהיר כי לחמאס "לא יהיה כל תפקיד בעתידה של פלסטין". קרני אמר כי בבחירות שאבו מאזן התחייב לקיים "חמאס לא יכול למלא תפקיד". אלבנזה אמר, "אסור שלארגון הטרור חמאס יהיה תפקיד בפלסטין".
בעוד שאיסור על חמאס להשתתף בתהליך הבחירות הפלסטיני הוא כמובן מבורך ביותר, מבחינה חיצונית מכתיב את המציאות הזו ומתעלם משתי מציאויות בסיסיות.
ראשית, אבו מאזן עצמו אינו רואה בחמאס ארגון טרור. במקום זאת, הוא וכל המנהיגים הפלסטינים האחרים התייחסו בעקביות לחמאס כאל "פלג פלסטיני" לגיטימי.
כפי שציין ראש ממשלת הרשות דאז, מוחמד אשתייה, בדצמבר 2023, לאחר הטבח: "חמאס הוא מרכיב מרכזי בזירה הפוליטית הפלסטינית. כמו כן, חמאס ופת"ח הם שני עמודי תווך בתנועה הלאומית הפלסטינית… הגנו על תנועת חמאס באו"ם. כשהאו"ם רצה להגדיר את חמאס כתנועת טרור, יצאנו נגד ההחלטה הזו וסיכלנו אותה". 8
עמדתו של עבאס מבוססת על כך שההבדל העיקרי בינו לבין חמאס מוגבל לאמצעים להשגת המטרה המשותפת: השמדת ישראל.
עבאס מאמין ביישום "תוכנית השלבים" של אש"ף מ-1974 להשמדה הדרגתית של ישראל, תוך שימוש בדיפלומטיה לסירוגין הנתמכת באלימות טרור. לעומת זאת, חמאס מאמין במלחמה כוללת, ללא כל אלמנט של מעורבות עם ישראל או הקהילה הבינלאומית.
שנית, התכתיב האוסר על חמאס להשתתף בבחירות מתעלם מהעובדה שחמאס ניצח בבחירות 2006, ושכמעט כל סקר פלסטיני שנערך מאז מראה שחמאס ינצח שוב.
כך, בעוד שהתכתיב העקרוני נכון מבחינה מוסרית ותיאורטית, לפלסטינים נמאס מאבו מאזן וממפלגת הפת"ח שלו ומעדיפים באופן עקבי את חמאס.
קיום בחירות פלסטיניות בכפוף לתנאים הקולוניאליים של הבריטים, הקנדים והאוסטרלים ייצור "דמוקרטיה" פלסטינית בדומה לזו של רוסיה הסובייטית: כולם יכולים להצביע, אבל יש רק מפלגה אחת, מפלגה מושחתת ותומכת טרור להצביע.
הנהגה פלסטינית שתיבחר בתנאים אלה לא תיהנה מלגיטימציה פנימית.
יתרה מכך, בעוד שחמאס כבר נהנה מתמיכה עממית פלסטינית, העובדה שההכרה ניתנה על ידי הבריטים, הקנדים, האוסטרלים ואחרים כתוצאה ישירה מהטבח ב-7 באוקטובר רק מגבירה את הפופולריות של חמאס.
כדי לעקוף את המכשול הזה, סביר להניח שאבו מאזן וחמאס ינקטו באותה גישה שבה נקטו בבחירות 2006. אז חמאס לא רץ תחת השם "חמאס", אלא רץ תחת דגל מפלגת "שינוי ורפורמה".
בעוד שההונאה תהיה גלויה לעיני כל, היא ללא ספק תספק את הניאו-קולוניאליסטים.
הטבח ותגמולו
הבריטים והקנדים אמנם הבהירו שהחלטתם להכיר במדינה שאינה קיימת אינה פרס על טרור, כולל הטבח ב-7 באוקטובר, אך הקשר ברור: ככל שהם רוצחים יותר יהודים, כך התגמול הדיפלומטי גדול יותר.