האופטימיות סביב המאמץ האחרון לסיים את המלחמה בעזה היא יוצאת דופן. שנתיים של מלחמה, שהחלו בטבח ב-7 באוקטובר 2023, עשויות סוף סוף להגיע לסיומן. התוכנית כוללת את כל האלמנטים הדרושים. שחרור כל החטופים, הפסקת המתקפה הישראלית על המחבלים ברצועת עזה, הצפת האזור בסיוע הומניטרי, שיקום האזור המפוזר והפיכתו לתרופת פלא אוטופית שהוא יכול וצריך להיות.
אחד המרכיבים הקריטיים שהובילו לעסקה היה הניסיון הכושל של ישראל לחסל את הנהגת חמאס בדוחא. כל אנשי המוסר מסכימים שהנהגת חמאס, שלא רק ביצעה את הטבח הנורא ביותר בעם היהודי מאז השואה, אלא גם גרמה לאחד האסונות הקשים ביותר, אם לא הגרוע ביותר, לעם העזתי, ראויה למות.
עם זאת, הם מצאו מקלט בטוח, במשך עשרות שנים, בקטאר, וחיו בחיק המותרות המפוארות. האמונה שלהם, ושל תומכיהם, הייתה שבקטאר הם חסינים מפני הצדק.
למרות שנראה שהניסיון לחסל אותם נכשל, התקיפה בכל זאת שינתה את המשוואה. למרות שקטר מחויבת להשמדת ישראל, התחייבות זו הייתה מוגבלת בהיקפה: חמאס קיבל אור ירוק לתקוף את ישראל, כל עוד קטר תישאר מחוץ למסגרת הלחימה.
כשמטוסי קרב ישראליים תקפו בדוחא, הקטארים הבינו לפתע שהמשחק נגמר, ושהמשך תמיכתם בחמאס עלול לסכן את שלוות האחים המוסלמים.
כך, לאחר כמעט שנתיים של לחימה, ולאחר התנצלות מרומזת של ראש הממשלה בנימין נתניהו על הריגת אזרח קטארי בשוגג, שוכנעה קטאר באורח פלא להפעיל את הלחץ שהיא מפעילה על חמאס, והושגה ההזדמנות להגיע לעסקה. כשהחיים נותנים לך לימונים, כפי שאומר הפתגם, הכינו לימונדה.
אבל כשתרועת הנאומים של הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו תשכך, המציאות תשתלט לצערנו.
בהצגת העסקה חזר הנשיא טראמפ והתייחס ל"הסכמי אברהם".
"הסכמי אברהם", שנחתמו ב-2020, היוו סטייה היסטורית מהעמדה המסורתית של מדינות ערב. במקום להכפיף את מדיניות החוץ שלהם לגחמות הסרבנים הפלסטינים, "הסכמי אברהם" היו ביטוי לרצון לקדם פיוס אזורי על בסיס "שלום תמורת שלום".
ההישג הגדול של ההסכמים היה אי הבאת ישראל להסכמה לשלום. במקום זאת, הייתה זו ההכרה בכך שחלק מהעולם הערבי מוכן ומזומן לנטוש את העוינות הקולקטיבית המסורתית כלפי ישראל, לטובת קידום אינטרסים לאומיים אינדיבידואליים.
הסיבה לכך שלא ניתן להחיל את אותו רציונל על המלחמה בעזה נעוצה בהבנה של מי ומה חמאס מייצג.
בניגוד לאיחוד האמירויות ובחריין, ובמידה מסוימת גם למצרים ולירדן, חמאס אינו שחקן פרגמטי.
חמאס הוא ארגון טרור רצחני; היא אינה מעוניינת לקדם את האינטרסים של תושבי הרצועה. במקום זאת, חמאס מונע על ידי אידיאולוגיה הרואה במסירות להבטחה האלוהית לכאורה של גמול למי שעוסק ב"ג'יהאד" – מלחמת קודש – ביטוי לנאמנות לאללה.
כשחמאס ביצע את הטבח ב-7 באוקטובר, הם ידעו שהם לא ישמידו את ישראל ושהפיגוע יגרור קרוב לוודאי תגובה ישראלית קשה. זה לא עניין את חמאס.
מבחינת חמאס, המוות וההרס בעזה אינם אלא "מחיר הג'יהאד", ועצם התעקשותו להשיג את מטרותיהם, למרות האבידות, היא הוכחה לדבקותם הדתית, שבסופו של דבר תביא פירות בעתיד.
כניעה, בעיני חמאס, היא הפרה של האמונה הדתית ברצח עם, שהייתה העיקרון המנחה את התנועה מאז הקמתה. יתר על כן, מבחינת חמאס, כניעה אינה רק בגידה ב"שהידים" שהקריבו את עצמם, אלא גם בגידה במה שהם תופסים כשליחותם הלאומית-דתית עבור "פלסטין".
בנוסף למוטיבציה הדתית, חמאס היא גם תנועה פוליטית. ההחלטה של חמאס להשתתף בבחירות לרשות הפלסטינית ב-2006 לא הייתה פשוטה. לאחר שהשיג ניצחון סוחף בבחירות – האחרונות שנערכו – חמאס מאמין באמת ובתמים שהוא, ולא אש"ף/פת"ח של מחמוד עבאס, הם הנציגים הלגיטימיים של העם הפלסטיני.
כך, מבחינת חמאס, כניעתם תסלול את הדרך לחזרת פתח והרשות הפלסטינית למרכז הבמה הפוליטית הפלסטינית. ויתור על השליטה בעזה, כפי שהוצע, פירושו גם ויתור על השליטה בשטח הטריטוריאלי היחיד שבשליטת המחבלים, שהפך עם השנים למרכז הכובד ולפעילות של הארגון.
קבלת תנאי התוכנית האחרונה פירושה שחמאס יוותר על המעוז האחרון של האחים המוסלמים, ובהיעדר ניצחון ברור יאבד הארגון את מעמדו ברחוב הפלסטיני.
מבחינה בינלאומית, חמאס רואה בטבח ב-7 באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבותיו ניצחון דיפלומטי. בהקשר זה, הלחץ, הבידוד והגינוי הגוברים של ישראל הם כולם תוצאות חיוביות. יחד עם ההכרה הבינלאומית הגוברת ב"מדינת פלסטין" שאינה קיימת, חמאס מקבל חיזוק ובצדק.
האידיאולוגיה של חמאס, המזוקקת עד היסוד, היא שילוב של אמונה דתית אלוהית הרסנית, שאף מאמין אמיתי אינו רשאי להתעלם ממנה, מעורבת במניעים פוליטיים פנימיים, שהמשך השליטה בעזה הוא מרכיב בסיסי בה.
גם אם ניתן היה לשלול או אפילו להשעות זמנית את המניעים הדתיים של חמאס, חמאס מקבלת חיזוק גם מדעת הקהל הפנים-פלסטינית. גם כאן, בדומה לתגמול הדיפלומטי הבינלאומי מההכרה הגוברת ב"מדינת פלסטין", חמאס מעודד.
סקרים שערך המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים בחודש מאי האחרון חשפו תמונה קשה:
- 50% מהפלסטינים עדיין מאמינים שחמאס צדק בהחלטתו לבצע את הטבח ב-7 באוקטובר.
- 87% מהפלסטינים מכחישים כי חמאס ביצע את זוועות הטבח ב-7 באוקטובר.
- 43% מהפלסטינים עדיין מאמינים שחמאס ייצא מנצח מהמלחמה.
- 42% מהפלסטינים עדיין מאמינים שחמאס ימשיך לשלוט ברצועת עזה גם לאחר תום המלחמה.
- 77% מהפלסטינים דוחים את הדרישה לחמאס להתפרק מנשקו.
- 57% מהפלסטינים הביעו שביעות רצון מפעולות חמאס (לעומת 15% בלבד, שהביעו שביעות רצון ממעשיו של אבו מאזן).
- אם היו מתקיימות בחירות לתפקיד "נשיא" הרשות, מועמד חמאס היה מקבל 32 אחוזים (32%) מהקולות, לעומת 12 אחוזים בלבד (12%) שהצביעו לאבו מאזן.
- אם היו מתקיימות בחירות חדשות לפרלמנט של הרשות הפלסטינית, בהשתתפות אותן מפלגות שהתמודדו ב-2006, 43% (43%) אמרו שיצביעו לחמאס, לעומת 28% (28%) שיצביעו לפתח.
- 61% מהפלסטינים עדיין תומכים בשימוש באלימות כדי להשיג את מטרותיהם הפוליטיות.
- לכאורה, די בשילוב שלושת הגורמים – הדחף האידיאולוגי הדתי, התגמול הדיפלומטי-בינלאומי על הטבח והמשך התמיכה הפנימית בחמאס – כדי לשכנע את חמאס לדחות כל הצעה שעשויה לסמן את סיום המלחמה.
התוכנית החדשה מוסיפה סיבוך נוסף. אמנם הדרישה מחמאס לשחרר לאלתר את כל בני הערובה היא בהחלט מוצדקת מבחינה מוסרית, אבל מבחינת חמאס, בני הערובה שבידיו, שנגנבו במהלך הטבח ב-7 באוקטובר, הם תעודת הביטוח היחידה שיש להם. שחרורם, מבלי לגבות מחיר מלא ומבלי להיות מסוגל לטעון לניצחון, הוא לא התחלה.
רק על ידי הבנת מה מניע את חמאס ניתן להבין מה עשוי להניע אותו להסכים לעסקה לסיום המלחמה. הדאגות העסקיות, השגשוג והביטחון של תושבי הרצועה אינם מפתים את חמאס. בעוד שישראל והקהילה הבינלאומית רואות במותם של הישראלים והעזתים טרגדיה, עבור חמאס, המוות וההרס הם אסטרטגיה.
