התקיפה הישראלית באיראן היא הכרח ביטחוני למזרח התיכון ולמערב. מדוע? ובכן, במסדרונות המנומסים של הדיפלומטיה המערבית יש רתיעה מתמשכת מלקרוא לדברים בשמם. זה נכון זה מכבר ביחס לרפובליקה האסלאמית של איראן – משטר שבמשך למעלה מארבעה עשורים מייצא כאוס בדייקנות תיאולוגית, ומסווה את שאיפותיו בשפת ההתנגדות, מות הקדושים והריבונות הלאומית. המערב, המשותק לעתים קרובות על ידי משאלת הלב שלו, המשיך לפרש את פעולותיה של איראן כהגנתיות, את שליחיה ככאלה שלא מבינים כהלכה, ואת איומיה כרטוריקה בלבד. עם זאת, לישראל כבר אין את הלוקסוס לשקוע באשליות הללו. היא פעלה באופן אקטיבי נגד האיום.
בשעות הבוקר המוקדמות של ה-13 ביוני, מטוסים ישראליים יצאו לבצע תקיפה מתואמת ביותר על תשתית הנשק הגרעיני של איראן – שכוונה למתקני ייצור צנטריפוגות, בונקרים תת-קרקעיים להעשרה וצמתי פיקוד הקשורים ישירות לתוכנית הגרעין של איראן. המבצע, שעל פי הדיווחים בוצע בדיוק ובמינימום נזק אגבי, פגע בלב שאיפותיה הגרעיניות של איראן. זה לא היה רק אמצעי נגד. זה היה מסר, שנכתב בשפה שטהרן מבינה הכי טוב: כוח מכריע.
במשך זמן רב מדי, העולם התווכח על האפשרות של פיתוח נשק גרעיני איראני. ישראל פעלה על סמך הידיעה שזו אפשרות וודאית. הנתונים הלכו והצטברו. לפי סבא"א, איראן העשירה אורניום לרמה של 60% – במרחק קצר מנשק ממשי – תוך שהיא אוגרת מספיק חומר לפצצות מרובות.
טהראן מנעה שוב ושוב מפקחים בינלאומיים גישה לאתרים מרכזיים, חסמה מצלמות והתפארה בצנטריפוגות חדשות. לא נותרה עמימות. המשטר חצה כל סף מלבד הסף האחרון.
לנוכח מציאות זו, ישראל לא חיכתה לאסון. היא מנעה אחד. ובעשותה זאת, היא לא רק הגנה על אנשיה. היא קנתה זמן לכולנו.
מה שישראל תקפה בשבוע שעבר לא היה נשק היפותטי, אלא מנגנון האפוקליפסה. משמרות המהפכה האיצו את שילוב הטכנולוגיה הגרעינית בדוקטרינה האסטרטגית שלהם, ודחפו ל"עמימות אסטרטגית" שתעניק לאיראן מנוף לחץ עצום ללא השלכות מיידיות. אבל עמימות, בידי תיאוקרטיה הקוראת לרצח עם, אינה מרתיעה. זו הזמנה לסחיטה. ההיגיון של האיזון הגרעיני שחל במוסקבה או בוושינגטון אינו חל בעיר קום.
בירות המערב חייבות כעת לקחת בחשבון את העובדה שההתערבות הישראלית הצילה את המדינות שדוגלות באי-הפצה, מקריסה אמיתית. אם איראן הייתה משיגה פריצה גרעינית, זה היה מוביל שרשרת של הפצת נשק גרעיני. סעודיה כבר הצהירה כי תשתווה לטהראן "ללא דיחוי". מצרים וטורקיה לא יישארו הרחק מאחור. האזור היה הופך לגרסה מזרח תיכונית של המלחמה הקרה – רק שהפעם, ללא הטלפונים האדומים, מעקות הבטיחות המוסדיים או השחקנים הרציונליים.
התקיפה גם שיבשה את קמפיין השליטה האזורי הרחב יותר של איראן. המשטר הסתמך על פיתוח גרעיני לא כנשק אחרון, אלא כמגן שמאחוריו הוא יכול להסלים את תמיכתו בטרור. כשהמערב מהסס ומוסח, טהראן נעשתה נועזת יותר – חימשה את חיזבאללה ברקטות מונחות, שיגרה מל"טים לחות'ים, עודדה התקפות פרוקסי בעיראק ובסוריה והתבססה בדרום לבנון כמעט ללא השלכות עבורה. מטריה גרעינית הייתה מעודדת כל זרוע איראנית להתפשטות ברחבי העולם.
המערב צריך להודות לישראל. אבל זה לא יקרה. כבר עכשיו קמה המקהלה הצפויה: גינוי ה"תוקפנות" הישראלית, קריאה ל"איפוק", כאילו מניעת אירוע רב נפגעים היא איכשהו פחות אצילית מתגובה לאירוע כזה. אלה אותם קולות שהזהירו מפני פעולה ישראלית במשך שנים, תוך שהם צופים באיראן צועדת לעבר פריצת דרך. הם העדיפו תהליך על פני בהירות, אופטיקה על פני תוצאות, וכעת מוצאים את עצמם נבוכים מהמציאות שהם לא הצליחו להתמודד איתה.
הבה נהיה ברורים: התקיפה הישראלית לא הייתה מערערת את היציבות האזורית. זה היה מעשה מייצב הכרחי. כל מדען של משמרות המהפכה שחוסל בשדה הקרב, כל צנטריפוגה שפורקה, כל מנהרה תת-קרקעית שקרסה, הם צעד אחורה מהסף הגרעיני. האלטרנטיבה לא הייתה שלום. האלטרנטיבה הייתה העצמה בלתי הפיכה של משטר שהוכיח שוב ושוב שאי אפשר לסמוך עליו אפילו בנשק קונבנציונלי, שלא לדבר על נשק גרעיני.
וראוי לחזור על כך: שאיפותיה הגרעיניות של איראן מעולם לא היו אסטרטגיות גרידא. הם היו אידיאולוגיות. זהו משטר שעוטף את גופי הטילים שלו בשלטים שעליהם כתוב "מוות לישראל" ומתייחס למוות לא כקורבנות, אלא כמדיניות. צריך רק להקשיב לנאומיו של האייתוללה עלי חמינאי או של צמרת משמרות המהפכה כדי להבין שקיומה של ישראל אינו מטרד לטהראן – הוא חילול הקודש. מדינה יהודית, חמושה, ריבונית ומשגשגת, היא עלבון קיומי למשטר המושתת על כניעה והתמרמרות. מבחינת הרפובליקה האסלאמית, יש לבטל אותה – לא עבור הפלסטינים, אלא עבור המהפכה העממית.
התקיפה גם שולחת מסר ברור למערב: יש עדיין אומה אחת שמוכנה לפעול כשאחרים דו-פרצופיים. בעוד ממשלות אירופה היססו, ואילו וושינגטון התנדנדה בין דיפלומטיה לשתיקה, ישראל עשתה את מה שהיה צריך לעשות. ובכך היא שמרה לא רק על ריבונותה שלה, אלא גם על אמינות ההרתעה עצמה.
התגובה האיראנית היא תוצאה של מציאות שכבר נכפתה על ידי טהראן – ולא של החלטת ישראל להתעמת איתה. לא לעשות כלום מעולם לא הייתה אסטרטגיה בת קיימא. ופיוס, כפי שההיסטוריה מלמדת, רק מעודד את התוקפן.
המסר של ישראל הוא חד משמעי: אם העולם לא יפעל, היא תפעל. ועל כך היא לא ראויה לביקורת, אלא להערכה. משום שבתקיפת תוכנית הגרעין האיראנית, ישראל לא פתחה במלחמה. היא מנעה אחת. ואולי, רק אולי, זה הזכיר לעולם איך נראית בהירות מוסרית.
