המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון

איראן התמודדה לא רק עם התקיפה האווירית הישראלית והאמריקאית שליוותה אותה, אלא גם עם מטח של מסרים סותרים של טראמפ שיצרו שיתוק תודעתי מוחלט

בהיסטוריה של הדיפלומטיה המודרנית, מעולם לא היה מקרה שבו מעצמה אזורית קרסה תוך שבוע אחד לנוכח עמימות מכוונת. טראמפ ניצח את איראן יותר באמצעות הרשת החברתית Truth Social מאשר באמצעות מפציץ ה-B-2, והוכיח שבעידן המידע, המילה יכולה להיות נשק השמדה יעיל יותר מהפצצה, כאשר מטח של מסרים סותרים מסוגלים ליצור שיתוק תודעתי מוחלט.

בשבוע שבין ה-16 ל-23 ביוני 2025 התמודדה ההנהגה האיראנית לא רק עם התקיפה האווירית הישראלית והאמריקאית, אלא לא גם עם מטח של מסרים סותרים של טראמפ ברשתות החברתיות, בנאומים ובראיונות שיצרו שיתוק קוגניטיבי מוחלט בדפוס שחזר על עצמו יום אחר יום.

כדי להבין את גודל הסתירה יש לערוך סקירה של פרסומי הנשיא בפלטפורמות התקשורת השונות.

ב-16 ביוני אמר טראמפ: "איראן הייתה צריכה לחתום על הסכם", ושעות לאחר מכן באותו יום כתב ב-Truth Social "כולם צריכים לפנות מיד את טהרן!" וכי הוא עוזב את ה-G-7 לטובת משהו גדול בהרבה מהפסקת אש.

ב-17 ביוני הוא דרש "כניעה ללא תנאי!" והצהיר כי "לאיראן לא יהיה נשק גרעיני". טראמפ סתר את הצהרתו הקודמת של מזכיר המדינה שלו, שהכחיש את מעורבותה של ארה"ב בתקיפה הישראלית, וטען במקום זאת כי לארה"ב יש שליטה מלאה על המרחב האווירי של איראן והיא מודעת לתקיפות הישראליות. ברוח זו הוא בחר להדגיש כי חמינאי הוא "מטרה קלה", אך הוסיף כי "אנחנו לא מתכוונים לחסל אותו, לפחות לא עכשיו". הוא ביקש להבהיר כי הוא אינו במצב רוח למשא ומתן.

ב-18 ביוני הוא חשף יוזמות איראניות חשאיות להגיע למשא ומתן בבית הלבן, שאילצו אותם להכחיש מכל וכל. ב-19 ביוני הוא כבר העביר מסר בדבר "סיכוי משמעותי למשא ומתן" ואמר כי "בתוך השבועיים הקרובים" יחליטו אם להצטרף למתקפה.

לאחר המתקפה האמריקאית על מתקני הגרעין ב-21 ביוני, הוא הכריז כי "מתקני ההעשרה הגרעיניים הושמדו לחלוטין" וכתב "עכשיו זה הזמן לשלום!" וביטל בבת אחת את מאמצי התיווך האירופיים של שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י: "איראן לא רוצה לדבר עם אירופה. הם רוצים לדבר איתנו".

ב-22 ביוני, הוא שאל ברשת החברתית: "MIGA (להחזיר את איראן לגדולתה!) למה שלא יהיה שינוי משטר באיראן?", והשיב לעצמו כמה ימים לאחר מכן, ב-24 ביוני, שהוא לא רוצה שינוי משטר כי זה יוצר יותר מדי כאוס.

לאחר התגובה האיראנית לארה"ב ב-23 ביוני, הוא לעג לכך שהתקיפה הייתה "חלשה מאוד" וכי איראן "נתנה אזהרה מוקדמת", וכמה שעות לאחר מכן הכריז: "ישראל ואיראן באו אליי, כמעט בו זמנית, ואמרו 'שלום!'. ידעתי שהזמן הוא עכשיו… אלוהים יברך את ישראל, אלוהים יברך את איראן".

מהסכם לאי-הסכם, מכניעה למשא ומתן, מאי-מעורבות לשליטה, מהרס לשלום, מלעג לברכה. מפל זה של מסרים סותרים הפך כל תגובה קוהרנטית או תכנון לבלתי אפשריים.

המלכודת הקוגניטיבית: כשסתירות משתקות את הפעולה

המוח האנושי, אפילו זה של ההנהגה האיראנית, פועל כמו מעבד מחשב עם יכולת מוגבלת לעיבוד מידע. כאשר מגיע יותר מדי מידע סותר, מאשר מה שהוא יכול לעבד, הביצועים קורסים.

איראן ניסתה להבין: האם כל ציוץ הוא איום אמיתי או בלוף? האם זו קריאה למשא ומתן או למלחמה? האם טראמפ רציני או משחק משחקים? בכל פעם שהם חשבו שהם מבינים את הכיוון, הגיע מסר חדש שסתר את ההבנה הקודמת.

המסרים הסותרים הללו יוצרים את מה שנקרא Double Bind – מצב שבו מישהו מקבל שני מסרים סותרים ואינו יכול לברוח מהסיטואציה. לפי התיאוריה של גרגורי בייטסון,¹ שלב זה מוביל לשיתוק קוגניטיבי מכיוון שכל תגובה אפשרית מובילה לכישלון.

כל צמד מסרים יוצר לחמינאי מלכודת נפרדת: אם יסכים לתנאים שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני, זה יתפרש ככניעה מוחלטת. אם הוא לא יסכים, הוא יעמוד בפני מתקפה אמריקאית. אם הוא לא יתקוף בסיסים אמריקאים אחרי ההפצצה האמריקאית, הוא ייתפס כמי שנכנע לחלוטין. אם הוא יתקוף וחייל אמריקאי ייהרג, הוא יעמוד בפני התקפה נוספת. אם הוא יתקוף באופן סמלי ובתיאום, הוא ייתפס כחלש.

פיצול משאבים וחזרה לדפוסים כושלים

ההשפעה המצטברת של דפוס זה אילצה את איראן לפזר את משאביה במספר כיווני פעולה מקבילים. בין מלכודת "הכניעה המוחלטת", "התקיפה", "המשא ומתן" והמסרים של "השבועיים הקרובים" של טראמפ, איראן הפעילה את כל הכלים הדיפלומטיים שהיא מכירה בו זמנית.

עראקצ'י נסע לז'נבה ב-20 ביוני לפגישה עם שרי החוץ של בריטניה, צרפת וגרמניה, שם הצהיר כי "אנו נשארים מחויבים לדיפלומטיה", אך גם האשים את ארה"ב ב"בגידה בדיפלומטיה". במקביל, איראן המשיכה להזהיר מפני "השלכות בלתי הפיכות" אם ארה"ב תתקוף, תוך שהיא מצהירה כי "איראן לא תנהל משא ומתן בכפייה".

איראן פנתה בדחיפות לאירופה דרך בריטניה ואיטליה, וביקשה תמיכה דיפלומטית ואולי גם תיווך. היא ניסתה לגייס תמיכה במזרח התיכון באמצעות טורקיה וקטאר, בניסיון ליצור קואליציה אזורית שתלחץ על אמריקה. איראן התייחסה גם לעקרונות החוק הבינלאומי וטענה, כי אמריקה הפרה את ריבונותה וקראה לקהילה הבינלאומית להתערב.

במקום להשקיע 100% מהמשאבים באסטרטגיה אופטימלית אחת, הם נאלצו להיערך לכל התרחישים בו זמנית: לשמר את האופציה הדיפלומטית דרך אירופה, להרתיע את אמריקה מלתקוף, ובמקביל להכין עמדה למקרה של משא ומתן עתידי. זו הייתה משימה בלתי אפשרית שממצה את משאבי קבלת ההחלטות ומובילה לכך שאף אחת מהאסטרטגיות לא מבוצעת בצורה מיטבית.

כתוצאה מכך, איראן מצאה עצמה נופלת לדפוסי התנהגות קלאסיים שפעלו עבורה בעבר במשברים דיפלומטיים. העומס הקוגניטיבי יצר שיתוק נפשי וחזרה לפעולה בדפוסים המוכרים מבלי להעריך נכון את המצב הקיים. כך הם למדו שאמצעי לחץ בינלאומיים רגילים לא פועלים נגד טראמפ – לא אכפת לו מה פוטין חושב או מה מקרון אומר. הוא לא משחק את המשחק הבינלאומי הרגיל שבו מאזן הכוחות והתמיכה הדיפלומטית משנים את המשוואה.

אפילו האיומים הקלאסיים של איראן הפכו לבלתי ישימים ואף מזיקים. האיום לסגור את מיצרי הורמוז הוא איום התאבדותי כלכלי שכולם יודעים שלא יתממש, והאיום "להשמיד את ישראל" נשמע כמו בדיחה אחרי שישראל הגיעה לחצר האחורית של איראן. במצב של חולשה כזו, איומים כאלה חושפים אף יותר את חוסר אונים במקום להיות כלי הרתעתי.

בושה ציבורית והתמוטטות נרקיסיסטית

הבושה הפומבית שחוו איראן והנהגתה המדינית והצבאית יצרה תוצאה הרסנית במיוחד עבור מנהיגות נרקיסיסטית כמו זו של חמינאי, שבנה את זהותו כמנהיג אלוהי, חכם ובלתי מנוצח. לפתע הוא מצא את עצמו חשוף, מאוים בחיסול ומסתתר בפחד, ובעיקר תלוי בחסדי אמריקה. הנרקיסיזם התיאוקרטי שלו דרש ממנו לשמור על תדמית של שליטה והבנה, אך טראמפ הפך אותו לבדיחה פומבית בגלל "האזהרה המוקדמת" שנתנה איראן לקטאר לפני התקיפה, ועל כך שהעביר דרך קטאר בקשה למשא ומתן.

התוצאה הייתה מעבר מהגנה מאורגנת לתגובתיות גרידא. במקום להתמקד באסטרטגיה ארוכת טווח, איראן החלה להגיב באופן רפלקסיבי לכל השפלה: הכחשות מוחלטות שרק חשפו חולשה נוספת, ניסיונות נואשים להציל את כבודם שחשפו אף יותר את חוסר האונים, ולבסוף ההסכמה להפסקת אש תוך אמירה לעם שמדובר ב"ניצחון". הבושה הציבורית כפתה על המשטר מצב של מגננה מתמדת.

המלכודת המטא-אנליטית ופרס נובל במשא ומתן

מה שקרה בין טראמפ לאיראן מדגים שינוי פרדיגמטי בתיאוריית המשא ומתן הבינלאומי. עמימות מכוונת הוכיחה את עצמה כיעילה במיוחד: תוך 12 ימים בלבד, מעצמה אזורית שעמדה תחת סנקציות כלכליות במשך עשרות שנים ונקטה באיומים צבאיים רבים, קרסה פסיכולוגית לנוכח מתקפה שלא נכללה בשום ספר לימוד.

הדפוס כל כך חזק שהוא קשה להבנה אפילו לחוקרים בתחום: האם טראמפ תכנן מראש ליצור עמימות אסטרטגית כנשק אפקטיבי, או שזה פשוט תוצר של אופיו? השאלה הזו כשלעצמה ממחישה את עוצמת התופעה: חוקרים תקועים באותה מלכודת תודעתית שאיראן נתקעה בה, תוך שהם מנסים לפענח כוונות ולהבין את ההיגיון, במקום להתמודד באופן מעשי עם ההשלכות.

הלקח העיקרי הוא שלפעמים מומחיות מסורתית יכולה להפוך לחולשה כאשר היא נתקלת במשהו שאינו תואם לדפוסים המוכרים. עמימות הפכה לכלי שהביס את המומחיות, חוסר הוודאות ניצח את הוודאות, וכאוס מכוון גבר על דפוסים חוזרים.

* * *

הערת שוליים