בעוד הצרפתים, הבריטים, הקנדים והאוסטרלים ממהרים להכיר ב"מדינת פלסטין", השאלה שחייבת להישאל היא: כיצד תיראה ישות זו?
לפני שנדון במספר גורמים רלוונטיים לשם מענה לשאלה, יש להדגיש תחילה כי החלטות מדינות אלו, וכל מדינה אחרת שתבחר להצטרף אליהן ולהכיר ב"מדינת פלסטין", הן ברובן הצהרתיות בלבד.
החלטות אלו, שהן בעלות אופי פופוליסטי ונועדו ברובן להרגיע קולות פנימיים הולכים ורדיקליים במדינותיהם, אינן יכולות לשמש תחליף לכך שהישות הפלסטינית תעמוד בפועל בדרישות המשפט הבינלאומי להקמת מדינה.
המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA) התייחס לקריטריונים הללו, ולכישלון הפלסטינים לעמוד בהם, בדו"ח קודם1 – הכרה של צרפת במדינה פלסטינית: הפרס האולטימטיבי על טבח 7 באוקטובר – ומאז דבר לא השתנה.
אם כן, מה תהיה טבעה של "מדינת פלסטין"?
דמוקרטיה או דיקטטורה?
על בסיס הניסיון עד כה, ומעבר לרטוריקה ריקה, "מדינת פלסטין" צפויה להיות דיקטטורה נוספת.
בהסכמי אוסלו התחייבה אש"ף להקים דמוקרטיה ליברלית. הבחירות ליו"ר הרשות הפלסטינית ולפרלמנט היו אמורות להתקיים אחת לארבע שנים. בפועל, במשך שלושים שנה נערכו רק שתי בחירות ליו"ר (1996, 2005) ושתי בחירות לפרלמנט (1996, 2006).
היו"ר הנוכחי של הרשות, מחמוד עבאס – המכנה עצמו "נשיא מדינת פלסטין" – נבחר לאחרונה בשנת 2005, וכיום נמצא בשנת כהונתו ה־21 מתוך קדנציה של ארבע שנים.
הבחירות האחרונות לפרלמנט התקיימו ב־2006 והסתיימו בניצחון מוחץ של חמאס – ארגון טרור ג'נוסיידי שתכנן והוציא לפועל את טבח 7 באוקטובר 2023 – למרות תרומה של 50 מיליון דולר מהממשל האמריקני שנועדה להבטיח את ניצחון עבאס ותנועת פתח.
בשנת 2007 הדיח עבאס את ממשלת חמאס שנבחרה, והחליף אותה בממשלות מפתח בראשות פתח. מאז, שילב עבאס את מוסדות הרשות במוסדות אש"ף, מה שמבטיח שליטתה הנצחית של פתח. מעת לעת, בעיקר תחת לחץ ממדינות תורמות, קרא עבאס לבחירות כלליות – אך ברגע שהבין שפתח צפויה להפסיד, ביטל אותן.
לאחרונה, ובמסגרת הבסיס להכרה הצרפתית ב"מדינת פלסטין", כתב עבאס לנשיא מקרון והצהיר על מחויבותו לדמוקרטיה ולבחירות חדשות "כדי לרענן את הממשל הפלסטיני" – אך הוסיף שהבחירות יהיו פתוחות רק למי שיקבל את פלטפורמת אש"ף.
משמעות הדבר היא שהחוק החדש יוכל להדיר מפלגות כמו חמאס והחזית העממית – אך בפועל עבאס יודע שהציבור הפלסטיני ידחה מהלך כזה, ולכן יאפשר לחמאס "גמישות מדומה" והצהרה רכה שכביכול מקבלת את קו אש"ף – בלי לוותר בפועל על מטרתו להשמיד את ישראל.
עצם יצירת חקיקה חדשה רגע לפני הבחירות כדי להדיר את המפלגה הגדולה והפופולרית ביותר – רחוק מלהיות דמוקרטי.
זכויות אדם
ב־30 השנים האחרונות תרמה הקהילה הבינלאומית מאות מיליוני דולרים לקידום זכויות אדם ברשות הפלסטינית, אך לא ברור מה הושג בפועל. בין השנים 2007–2023 תרמה האיחוד האירופי בלבד מעל 1.81 מיליארד אירו לקידום "שוויון מגדרי". למרות זאת, נשים עדיין סובלות מאפליה ממוסדת, ורוצחי "רצח על כבוד המשפחה" נהנים לעיתים קרובות מעונשים מקלים.
מצבן של נשים טוב בהרבה ממצב חברי קהילת הלהט"ב – שפעילות חד־מינית נחשבת אצלם "הפרה של ערכי החברה הפלסטינית", והעונש עליה עשוי להגיע ל־10 שנות מאסר.
המדינה האנטי־יהודית ביותר בעולם
אש"ף והרשות מנהלים במשך עשורים תוכנית ענקית לעידוד, תגמול והוקרת טרור – כולל תשלום מיליארדי דולרים למחבלים ולמשפחותיהם, גם לאלו שביצעו פיגועי התאבדות.
חוק "האסירים והמשוחררים" של הרשות והתקנות של אש"ף קובעים מחיר ממשי לכל רצח של יהודי – מדיניות שחריפותה לא הייתה קיימת אפילו במשטר הנאצי.
משום שהמדינות המוכרות לא התנו את ההכרה בביטול מוחלט של "משכורות הטרור", סביר להניח שהמדיניות תימשך ואף תיתפס כמקבלת לגיטימציה.
בנוסף, ישנה הסתה מתמשכת נגד יהודים, דה־הומניזציה, והכרזה מפורשת כי ב"פתרון סופי" לא יהיה אף ישראלי – אזרח או חייל – בשטח המדינה הפלסטינית.
כלכלה
"מדינת פלסטין" צפויה להיות כישלון כלכלי חמור.
במקום לפתח תעשייה וחדשנות, הרשות התקיימה במשך 30 שנה מכספי סיוע בינלאומיים ומוויתור ישראלי על הכנסות ממסים – מהלך שנועד לקדם שלום.
22% בלבד מהכנסות הרשות מקורן במסים מקומיים, בעוד 68% הגיעו ממסים שישראל גבתה והעבירה.
85–90% מייצוא הרשות מופנה לישראל, ו־55% מייבוא הרשות מגיע מישראל. בנוסף, 13% מכוח העבודה הפלסטיני מועסק בישראל בשכר גבוה בהרבה מהממוצע ברשות.
הכרה חד־צדדית תבטל את הסכמי אוסלו ותשחרר את ישראל מכל התחייבות פיננסית לרשות – כולל העברת מסים ומתן היתרי עבודה נרחבים.
סוף "בעיית הפליטים הפלסטינים"
כמעט 78 שנים מוחזקים הפליטים הפלסטינים בסטטוס זמני – שמספרם תפח מ־711,000 לכמעט 6 מיליון.
ההכרה החד־צדדית תחסל את האשליה של "זכות השיבה": פליט שיהפוך לאזרח "מדינת פלסטין" לא יוכל עוד להיחשב פליט, ומי שחי בחו"ל יוכל לעבור לשם – אם ירצה.
עבור ישראל, המשמעות היא פירוק אונר"א. אך עבור "מדינת פלסטין" המשמעות היא אובדן מיליארדי הדולרים שהסוכנות מספקת.
מסקנה
הכרה חד־צדדית ב"מדינת פלסטין" שאינה קיימת – אולי תרצה חלק מהבוחרים במדינות המכריזות – אך תהיה אסון במציאות.
מדובר במדינה דיקטטורית, גזענית, הפוגעת בזכויות אדם, עם כלכלה כושלת ועם תמריץ מתמשך לטרור.
ההכרה לא תקדם שלום – אלא תתפרש כפרס על טרור ורצח, שיחזק את ההנהגה הפלסטינית במאבקה להשמדת ישראל.