זהו טרגי ואירוני שמדינת ישראל, מהאבות-המייסדים של החזון להקים בית דין פלילי בינלאומי עצמאי, לאחר הזוועות הבלתי-נתפסות שבוצעו נגד העם היהודי בשואה, הפכה כעת למטרה של אותו בית דין פלילי הבינלאומי.
האירוניה היא שכאחת המדינות המובילות שהיו מעורבות באופן פעיל, מלכתחילה, במו"מ ובניסוח המסמך המכונן של בית הדין הפלילי הבינלאומי, ישראל מוצאת את עצמה כעת מואשמת על ידי בית המשפט על בסיס מניפולציה פוליטית פלסטינית.
מה שנועד להיות גוף יורידי עצמאי, המוקדש למניעת חסינות מעונש (impunity), ממנה נהנים פושעי המלחמה החמורים והנוראים ביותר, על ידי הבאתם לדין, עובר כעת מניפולציה פוליטית נגד ישראל – המדינה היחידה שמאז תחילת שנות החמישים, פעלה באופן עקבי להקמת גוף כזה.
האירוניה ניכרת עוד יותר לנוכח האקרובטיקה המשפטית של התובעת של בית הדין המודרכת והמושפעת פוליטית, וכן של רוב שופטי המותב הקדם-משפט, בהתעקשותם הלקויה לייחס תכונות של מדינה וריבונות ליישות פלסטינית שבאופן מובהק, ועל פי כל הסטנדרטים הבינלאומיים, איננה מדינה ואיננה איישות מדינית.
ליישות כזו אין שטח ריבוני כלשהו, ולכן, אפילו על פי הוראות חוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי, אינה יכולה להיות כפופה לסמכות-השיפוט של בית הדין. לפלסטינים אין שום מעמד בבית המשפט.
מצב אירוני זה אינו מפתיע לנוכח האווירה הבינלאומית הרווחת של הסתה ועוינות כלפי ישראל בכל מערכת האו"ם והקהילה הבינלאומית.
עם זאת, מה שמזעזע היא העובדה כי המוסד המשפטי הבינלאומי היחיד שנועד על ידי מייסדיו, כפי שנקבע במסמך היסוד שלו, במטרה להיות "בית דין פלילי בינלאומי עצמאי וקבוע … עם סמכות שיפוט על הפשעים החמורים ביותר המטרידים את הקהיליה הבינלאומית ככלל ", הרשה לעצמו להיות מתומרן ומבוזה פוליטית ומדינית.
מה שנועד להיות גוף משפטי בלתי-פוליטי ונטול לחצים והשפעה פוליטיים, הרשה לעצמו כעת להפוך לעוד "גוף המשמש לניגוח ישראל" (Israel bashing body) העומד לרשותם של הגורמים בקהילה הבינלאומית השואפים לערער את הלגיטימיות של ישראל.
בעשותו כן, פגע מותב קדם-המשפט של בית הדין, באופן בלתי-הפיך, בכל יושרה, אמינות ותום–לב שאולי היו לבית הדין.
החלטה זו של רוב שופטי מותב הקדם-משפט, לקבל את טענת התובעת, המבוססות אך ורק על החלטות פוליטיות, בלתי מחייבות ובלתי סמכותיות של העצרת הכללית של האו"ם, כי בית הדין יכול לפרוס את סמכות-השיפוט שלו על שטח שנוי במחלוקת הנמצא בעיצומו של תהליך בינלאומי מוכר ליישוב סכסוכים, נוגדת את כל ההיגיון המשפטי.
זהו עוד יותר בלתי הגיוני בהתחשב בעובדה שמדינת ישראל אינה צד לחוקת בית הדין.
מכיוון שחוקת בית הדין הפלילי הבינלאומי פתוחה אך ורק למדינות ריבוניות, ומאחר שלא קיימת מדינה פלסטינית ריבונית, ומאחר שאין שטח פלסטיני שעליו יכול בית הדין לפרוס את סמכות-השיפוט שלו, מוטב היה, על-פי כל היגיון משפטי, לדחות את טענות התובעת.
לאור העובדה שאותם השטחים שלגביהם פנו הפלסטינים לבית הדין, נמצאים תחת תהליך מוסכם ומקובל של יישוב סכסוכים ומשא ומתן, מוטב היה שמותב קדם-המשפט של בית הדין הפלילי הבינלאומי, על פי כל היגיון משפטי, היה שולל את טענות התובעת, ולא היה מנסה לשפוט מראש ולערער את תוצאות הליך המשא ומתן על ידי קביעה כי קיימת מדינה פלסטינית עם שטח פלסטיני ריבוני.
למרבה הצער, החלטה זו לא רק פוגעת ביושרו ואמינותו של בית הדין הפלילי הבינלאומי, אלא שיש לה גם פוטנציאל לערער ולשבש את תהליך המו"מ לשלום במזרח התיכון, שכן בית הדין, על פי דרישת התובעת, מנסה לשפוט מראש את תוצאות התהליך, בניגוד לכל ההיגיון ההיסטורי והמשפטי.
החטיפה, הביזוי והמניפולציה של בית הדין הפלילי הבינלאומי על ידי הפלסטינים היא האנטי-תזה לחזון אבותיו המייסדים, המדינות ומומחי המשפט הבינלאומיים שהקדישו כל כך הרבה זמן, מאמץ והתלהבות להקמת גוף משפטי אובייקטיבי אמיתי.
