"מתוך סירוב להיגרר למה שהאויב הישראלי רוצה באמצעות הרכב המשלחת שלו, ומתוך מחויבות לעקרונות הלאומיים, אנו מתנגדים לעניין ורואים בו חריגה מהסכם המסגרת באופן שפוגע בעמדת לבנון ובאינטרסים החשובים ביותר שלה", נכתב בהודעת חיזבאללה. "מדובר במכה קשה להתנגדות ובקבלת הרציונל הישראלי שחפץ בנרמול מכל סוג שהוא". עוד נמסר כי הארגון ותנועת אמל דורשות לשנות את הרכב המשלחת.
אלן בייקר, חוקר במרכז הירושלמי לענייני ומדינה פרסם אתמול (שלישי) מאמר המסביר כיצד מדינות קובעות את הגבול המדיני וכן על ההסטוריה של המו"מ בין ישרא ללבנון מאז הכרזת המלחמה על ישראל ב-15 במאי 1948 ועד היום.
להלן המאמר:
לאחר קרע של יותר משלושים שנה מאז התקיים משא ומתן משמעותי בין לבנון לישראל, הסכימו שתי המדינות כעת לחזור למצב של משא ומתן ולערוך מו”מ ישיר על הגבול הימי ההדדי ביניהן.
ב-1 באוקטובר 2020 הודיע מזכיר המדינה האמריקני פומפאו על הסכמה בין שתי המדינות ל”מסגרת משותפת לדיונים ימיים”, מתוך כוונה לניהול משא ומתן ביניהם לפתרון הסכסוך על הגבול הימי המשותף השנוי במחלוקת במימי הים התיכון. כמו כן הוסכם כי ארה”ב תשתתף כמתווכת ומנחה, והשיחות יתקיימו בנאקורה, לבנון, תחת דגל האו”ם באירוח צוות משרד המתאם המיוחד של האו”ם ללבנון.[2]
המשא ומתן נועד לכסות שטח שנוי במחלוקת של כ-330 קמ”ר (860 קמ”ר) המשתרע על שטח הגבול הימי ביניהם במזרח הים התיכון. השטח הימי עשיר בשדות גז טבעי. שתי המדינות טוענות כי האזור המדובר נמצא בתוך “אזור הכלכלי הבלעדי” ו-“מדף היבשתי” שלהן, שהם אזורים ימיים תיאורטיים מול חופיהן, שבתוכם, בהתאם לאמנה האו”ם לדיני הים (UNCLOS) נהנות מדינות החוף מזכויות בלעדיות לנצל וליהנות ממשאבי טבע כגון דגה, גז ונפט ומרבצי מינרלים אחרים על שפת הים, מתחתה ותוך גוף המים.[3]
בעוד לבנון היא חתומה על האמנה של UNCLOS, ישראל, למרות מעורבותה הפעילה במשא ומתן ובניסוחה של האמנה, מעולם לא אישררה אותה, או הצטרפה אליה. עם זאת, ישראל הכירה בכך שהוראות האמנה משקפות את המשפט הבינלאומי המקובל והמנהגי, ולכן מחייבות את ישראל.[4]
על פניו, נראה כי המשא ומתן הצפוי על הגבול הימי הוא מו”מ סטנדרטי ושגרתי לשם יישוב כל סכסוך גבול ימי בין שתי מדינות שכנות וסמוכות בדומה לסכסוכים רבים כאלה שעדיין קיימים, במיוחד בקרב המדינות הגובלות בים סין הדרומי.
מחלוקות אילו נפתרות בדרך כלל תוך התייחסות לכללי המשפט הבינלאומי המקובלים, הקונבנציונליים והרלוונטיים של תיחום גבולות ימיים, כפי שנקבעו באמנה האו”ם למשפט הים מ-1982, וגם בסדרה ארוכה של תקדימים שנקבעו לאורך השנים שצויינו בפסיקות של בתי דין בינלאומיים לגבולות והן בבית הדין הבינלאומי לצדק שבהאג.
עם זאת, בשונה ממשא ומתן סטנדרטי ושגרתי על הגבול בין מדינות שכנות נורמליות הנמצאות במצב של בשלום זו עם זו, וכמו ברוב הסוגייות הקשורות למזרח התיכון, רווחת אווירה של עוינות, חשדות, חוסר אמון והיסטוריה ארוכה של סכסוכים וטרור, דבר שהופך את המחלוקת המסוימת הזו, פשוטה ככל שתהיה, לייחודית.
הדבר נכון במיוחד, ככל שמדובר בתהליך שפותח אפשרויות ליישוב סכסוכים בדרכי שלום עם השלכות אזוריות שעשויות להיות רחבות, וזאת לנוכח החתימה על “הסכמי אברהם” שנחתמו בוושינגטון ב-15 בספטמבר 2020, בהם הכריזו איחוד האמירויות הערביות וממלכת בחריין על הכרתן בריבונותה של ישראל ובנכונותן להיכנס ליחסים נורמליים עם ישראל.
ניתוח משפטי: “הסכמי אברהם” – הסכמי שלום או הסכמי נירמול יחסים?
ייחודיות ההסכם מול לבנון
פוטנציאל ליתרונות כלכליים ושיתוף פעולה
בראש ובראשונה, בהתחשב בהיסטוריה בין המדינות ובמציאות הנוכחית באזור, הגורם החשוב ביותר היכול להוביל את שתי המדינות למצב של משא ומתן הוא אולי היתרונות הכלכליים הפוטנציאליים , ללבנון ולישראל, כמו גם לכל המדינות באזור, לשיתוף פעולה בהפקה ושיווק של גז טבעי ומשאבי טבע אחרים.
ברור שיתרונות אזוריים מהותיים כאלה הנובעים משיתוף פעולה ותיאום, לא יוכלו להתממש באווירה המכילה היסוס, עוינות וחוסר אמון הטבועים בכל מערכת יחסים שלילית בהן נעדרים יחסים אזרחיים ושכנות טובה.
כל זה ברור עוד יותר כאשר קיים היסוס מטעם חברות בינלאומיות המעורבות בהשקעת כספים בהפקת גז ושיווקו, מלהשקיע משאבים כספיים באזור של סכסוך וחוסר יציבות פוליטית וצבאית.
באותו אופן, יתרונות רחבים יותר של שיתוף פעולה בין המדינות האזוריות המעורבות – ישראל, לבנון, קפריסין ומצרים ואפילו סוריה וטורקיה – יכולות להוביל לקידום פרויקטים אזוריים כגון הובלת גז לאירופה ורחוק יותר, ניצול, ניהול ושימור משאבי חיים כגון דגה, ש”פ במאבק נגד זיהום ושמירת איכות הסביבה הימית, וכמובן תיירות המחברת את מזרח הים התיכון לאירופה.[5]
במסמך מחקר מפורט בנוגע לפוטנציאל של לבנון ליהנות ממשאבי גז תת-ימיים, שפורסם ב- 2012 על ידי “קרן אוריינט מונט-פלרין” לקידום שלום והבנה בין אירופה, המזרח התיכון והמזרח הקרוב באמצעות דיאלוג וידע, היושב בז’נבה, תחת הכותרת ” על המסגרת המשפטית של הגבולות הימיים של לבנון: האזור הכלכלי הבלעדי ומשאבי הפחמן הימי” נכתב כך:
“על פי אומדן של הסקר הגיאולוגי של ארה”ב שפורסם במרץ 2010, עתודות פוטנציאליות שטרם הופקו באגן הלבנט מסתכמות ב-1.7 מיליארד חביות נפט ו-122 טריליון רגל מעוקב של גז (3,450 מיליארד מ”ק). אלה מייצגים את ממצאי הגז הגדולים בעולם מזה עשרות שנים.
“גילוי הנפט והגז באזור זה מציע תקווה גדולה ללבנון. ההכנסות מממצאי גז ימי והמעבר לגז טבעי כמקור אנרגיה עצמאי יביאו להטבות רבות לעם בלבנון: היא תתרום תרומה משמעותית למימון החוב הציבורי הגבוה של לבנון, תתן תשובה למשבר החשמל החמור העומד בפני אותה מדינה ותגרום לכך שהיא תהיה פחות תלויה במקורות זרים לצרכי האנרגיה שלה, ותהיה לה השפעה חיובית על הסביבה, בין שיקולים רבים אחרים.
מאז 2004 הבנק העולמי קרא לממשלת לבנון לעבור לגז טבעי כמקור אנרגיה כדי לקצץ בעלויות הגבוהות של ייצור החשמל, בנימוק שהיא תיצור חיסכון שנתי עצום ותמנע נזק לסביבה ולבריאות הציבור. אם הם מנוהלים באופן אחראי, משאבי נפט וגז צריכים גם ליצור מקומות עבודה, להגדיל את ההכנסות ולהעלות את רמת החיים. בקיצור, ניצול עושר הנפט והגז שלה ישנה את הנוף הפוליטי והכלכלי של המדינה”.[6]
לנוכח קרבתם הגיאוגרפית של לבנון וישראל כמדינות שכנות – ברור שאותן תחזיות כלכליות הן לא פחות רלוונטיות ביחס לישראל.
לאור האינטרסים הכלכליים, המדיניים והביטחוניים העדינים הכרוכים במשא ומתן הצפוי, ובתקווה ובהנחה שהמו”מ אכן יהיה בתום-לב, סביר להניח כי הצדדים יבקשו להתפשר על הסדר ספציפי ומהותי שייקח בחשבון את השיקולים הדו-צדדיים והאזוריים הרחבים יותר, בהנחה שכל הסדר בדרכי שלום ביניהם יאפשר תיאום ושיתוף פעולה דו-צדדיים ואזוריים מתמשכים.
שיטות שנויות במחלוקת של תיחום קו גבול
גורם נוסף אך חיוני התורם לייחודיותו של סוגיית הגבול הימי בין לבנון לישראל, הוא הבדל טכני אך מהותי בין שתי המדינות בנוגע לשיטה תיחום הגבול הימי שלהן.
מצד אחד, ישראל מעדיפה לתכנן את הגבול באמצעות התווית קו בזווית פשוטה של 90 מעלות הסמוכה לגבול היבשתי, ומצד שני, לבנון מעדיפה להתוות את הגבול כקו המשך ישיר של הגבול היבשתי , כפי שצוין בתרשים הנ”ל.[7]
הבדל כזה בשיטות תיחום וסימון של הגבול הימי אינו רק עניין טכני, אלא מהותי ככל שכל צד, על פי שיטת התיחום המועדפת עליו, מבקש להשיג על חשבון הצד השני, שטח מקסימלי של קרקעית הים על כל היתרונות הכלכליים שבו.
בהיעדר הסכם בין מדינות סמוכות, אמנת האו”ם בדבר המשפט הימי, קובעת כי במצבים של תביעות חופפות ביחס למדף היבשתי או לאזור הכלכלי הבלעדי בין מדינות עם “החופים הסמוכים או הנגדיים”, התיחום צריך להיות ” תוצאה של הסכמה על בסיס המשפט הבינלאומי … על מנת להשיג פתרון הוגן”. בהיעדר הסכמה כזאת, התיחום צריך להתבצע על בסיס קו האמצע בין נקודות שוות לאורך קוי הבסיס של החוף.
כמובן, האמנה קוראת לפתרון סכסוך “על בסיס הגינות (equity) ולאור כל הנסיבות הרלוונטיות, תוך התחשבות באינטרסים של הצדדים, כמו גם של הקהילה הבינלאומית בכללותה. “[8]
בנוסף לדרכי יישוב סכסוכים מקובלים אלה באמצעים של שלום על ידי הצדדים הנוגעים בדבר, UNCLOS, בהוראותיה בנוגע לים הטריטוריאלי, מספקת גם נוסחה גיאוגרפית ומתמטית ברורה ומדויקת לתיחום האזורים הימיים ביניהם, תוך התחשבות בקווי החוף המתאימים של כל צד.
נוסחה זו מבוססת על התוויית “קו חציוני שכל נקודה בו שווה ערך מהנקודות הקרובות ביותר על קווי הבסיס שמהם נמדד רוחב הים הטריטוריאלי של כל אחת משתי המדינות”.
“median line every point of which is equidistant from the nearest points on the baselines from which the breadth of the territorial seas of each of the two States is measured.” [9]
במובנים רבים, כולל בסכסוכי גבול ימיים דומים, שיטה זו אומצה בסכסוכי הגבול הימי בין המדינות הגובלות בים סין הדרומי.
מקרה מבחן: סכסוכי גבולות ימיים בים סין הדרומי[10]
במשא ומתן על הסכם תיחום הגבולות הימי בין סין לוייטנאם על תיחום הגבול באזור מפרץ טונקין, שהושלם בשנת 2000, נכשלו הצדדים בתחילת הדרך להגיע להסכמה בשל היחסים המתוחים ביניהן.
כפי שצויין במחקר על ידי החוקר זואו קיואן מהמכון מזרח אסיה באוניברסיטה הלאומית של סינגפור:
“שני השלבים הראשונים היו חסרי תועלת בעיקר בגלל שהיחסים בין שתי המדינות היו גרועים. רק לאחר הנורמליזציה של היחסים הדו-צדדיים ב-1991 נכנס המשא ומתן לשלב פורה. ב-1993 הגיעו שני הצדדים להסכם כללי על עקרונות היסוד שיש ליישב את המחלוקות הנוגעות לתיחום הגבול היבשתי במפרץ טונקין.
העקרונות המוסכמים היו אלה של “החלת הדין הבינלאומי של הים ותוך הפנייה לפרקטיקות בינלאומיות לניהול משא ומתן על תיחום מפרץ טונקין” ו”בהתאם לעקרון השוויון, תוך התחשבות בכל הנסיבות הנוגעות בדבר במפרץ כדי להגיע לפתרון שווה”.
ב-25 בדצמבר 2000 חתמו שני הצדדים על “הסכם לתיחום הים הטריטוריאלי, האזורים הכלכליים הבלעדיים והמדף היבשתי במפרץ בייבו ועל הסכם לשיתוף פעולה בדיג”.[11]
באזור זה קיימים עדיין סכסוכים נוספים בשפע בין סין למדינות אחרות באזור הים הדרומי (וייטנאם, טייוואן, מלזיה, ברוניי, והפיליפינים) כאשר כולן מתחרות האחת בשנייה. למעשה, סין טוענת ליותר מ-80% מהים, כ-3.5 מיליון קמ”ר, בהתבסס על מה שהיא מתארת כ”טענות היסטוריות”.
עם זאת, בפסק בוררות שניתן ב-2016 על ידי בית הדין הקבוע לבוררות בהאג, בתביעה פיליפינית נגד סין, מושב של חמישה מומחים לדין הימי קבע כי אין בסיס חוקי לטענתה של סין, לריבונות על חלק גדול מים סין הדרומי. סין סירבה בעקביות לכבד את הפסיקה הזו.[12] [13]
ניסיונות דיפלומטיים לפתור את סכסוך הגבול הימי בין לבנון לישראל
למרבה הצער, סירובה של לבנון, עד כה ,להיכנס למצב של משא ומתן עם ישראל מנע כל אפשרות לפתור את הבעיה באופן ישיר בדרכי שלום, למרות העובדה שנחתמו הסכמי תיחום הגבול הימי בים התיכון בין קפריסין ללבנון (2007) [14] ובין קפריסין לישראל (17 בדצמבר 2010) [15], ולמרות שורה של ניסיונות לפתור את הסכסוך באמצעות שיחות עקיפות בין ישראל ללבנון בין השנים 2011 – 2012.
הסכסוך התעצם בעקבות שורה של חלופה של תלונות באיגרות דיפלומטיות שהעבירה לבנון למזכ”ל האו”ם בעקבות חתימת ההסכם בין ישראל וקפריסין בשנת 2010.
במכתבו מ-20.6.11 התלונן שר הלבנוני לענייני חוץ ומהגרים – עדנאן מנצור – כי:
“הרפובליקה של קפריסין וישראל, שהיא המעצמה הכובשת, חתמו על הסכם שבו הן תיחמו את האזורים הכלכליים הבלעדיים שלהן…”.[16]
ברור שהשימוש בטרמינולוגיה עויינת זו לתיאור שטחה הריבוני של ישראל לאורך גבולה הצפוני עם לבנון, השוללת את הלגיטימיות של עצם קיומה של ישראל כמדינה ריבונית, מעיד על הקושי הפוליטי המהותי שפגע בניסיונות לפתור את מה שאמור להיות, על פי כל הגדרה סבירה, סכסוך גבול ימי סטנדרטי.
חילופי האיגרות דיפלומטיות בנוגע לטענות של שני הצדדים לניצול קרקעית הים, נמשכו בין השנים 2011-2018.
באיגרת אותה שלחה ישראל למזכ”ל האו”ם נכתב כי:
“….. פתיחותה לדיאלוג ולשיתוף פעולה עם המדינות השכנות הרלוונטיות בנוגע לגבולות הים הטריטוריאלי של ישראל והאיזור הכלכלי הבלעדי, בהתאם לעקרונות דיני הים הבינלאומיים”.[17]
גם לבנון הביעה מחויבות דומה:
“… מדגישה שוב את מחויבותה למשפט הבינלאומי ובפרט להוראות אמנת האומות המאוחדות בדבר משפט הים בנוגע לתיחום גבולותיה הימיים”.[18]
יחסים פוליטיים בין לבנון לישראל
ברור כי הסוגיה המדינית הנ”ל של היחסים בין לבנון לישראל מהווה גורם מרכזי ונוסף בייחודיותו של כל משא ומתן דו-צדדי על הגבול הימי ביניהם.
פרשנים רבים, ובהם אלה שבתוך ההנהגה הפוליטית של לבנון, כגון נשיא האסיפה הלאומית הלבנונית נביה ברי, שר החוץ והמהגרים עדנאן מנצור, כמו גם כלי תקשורת בינלאומיים באופן כללי, הציגו עד כה את שתי המדינות כבמצב מתמשך של סכסוך מזוין.
עם זאת, נראה כי ההיסטוריה המורכבת של היחסים בין שתי המדינות מטילה ספק בשאלה האם אכן מצב מלחמה רשמי, עם כל מה שכרוך בכך, אכן קיים ורלוונטי.
היסטוריה מורכבת זו כוללת את השלבים הבאים באינטראקציה הדו-צדדית בין שתי המדינות:
- ב-15 במאי 1948 הכריזו לבנון יחד עם ששת חברות הליגה הערבית: עיראק, סוריה, עבר-הירדן, מצרים, ערב הסעודית ותימן על פתיחת פעולה התקפית ופלישה נגד מדינת ישראל החדשה, ובכך פתחה את מלחמת העצמאות של ישראל.
זאת בהודעה מפורטת ששלח מזכ”ל הליגה הערבית למזכ”ל האו”ם ב-15 במאי 1948.[19]
- עם זאת, לאחר מלחמת 1948, ופחות משנה לאחר מכן, ב-23 במרץ 1949 חתמו לבנון וישראל (כמו גם מצרים, ירדן וסוריה) על הסכם שביתת-נשק דו-צדדי ” מתוך ניסיון לקדם את החזרת השלום הקבוע” ו” כצעד הכרחי לקראת חיסול הסכסוך המזוין ושיקום השלום בפלסטין”.
לבנון הייתה למעשה המדינה הראשונה שחתמה על הסכם כזה עם ישראל. [20]
ההסכם קבע כי “קו סימון שביתת הנשק בין שתי המדינות צריך להיות מותווה על פי הגבול הבינלאומי בין לבנון לפלסטין”.[21]
ההתייחסות ל”גבול הבינלאומי” התיבססה על אותו קו מ-1923 שהוסכם בין ממשלות בריטניה וצרפת בנוגע למיקום ולאופי של הגבולות בין המנדטים המנדטים על פלסטין ועיראק, שהוענק לבריטניה, לבין המנדט על סוריה ולבנון שהונק לצרפת. הסכם זה ידוע בשם “הסכם פולט-ניוקומב”.[22]
ההסכם לא התייחס להתמשכות הגבול היבשתי לתוך הים.
- לאחר מכן, בין השנים 1982-3 , בעקבות עימותים בין כוחות ישראליים לארגוני טרור של אש”ף שפעלו משטח לבנון נגד ישראל, וכן פלישה ישראלית חמושה לתוך לבנון כדי לדכא את פעילות הטרור נגד ישראל, התקיים משא ומתן דו-צדדי ישיר בין שתי המדינות, בעיירה הלבנונית חלדה והעיר נתניה בישראל. המשא ומתן הזה תווך על ידי ארה”ב.[23]
ב-17 במאי 1983, משא ומתן זה הסתיים בהצלחה בהסכם שנחתם על ידי הצדדים ולפיו תם באופן רשמי מצב המלחמה ביניהן והצדדים הכירו הדדית בריבונותה ושלמותה טריטוריאלית של האחרת.[24]
ההסכם כלל הוראות לנסיגת כוחות ישראליים משטח לבנון, הקמת אזור ביטחון בדרום לבנון ושיתוף פעולה ביטחוני בין שתי המדינות.
למרבה הצער, ובשל הלחץ הסורי, הסכם זה מעולם לא אושרר על ידי הפרלמנט הלבנוני, וכנראה בוטל רשמית ב-5 במרץ 1984.
- בהקשר של יוזמת השלום של ועידת מדריד ב-1991 בחסות נשיא ארה”ב בוש ונשיא ברית המועצות גורבצ’וב, אליה הוזמנו ישראל ושכנותיה, התקיים משא ומתן דו-צדדי ישיר בין ישראל לשכנותיה, כולל לבנון, בוושינגטון בין השנים 1991-1993.
על פי ההזמנה לוועידת מדריד:
“נותני החסות ינהלו את הוועידה שתתקיים ברמת השרים. ממשלות שהוזמנו כוללות את ישראל, סוריה, לבנון וירדן. הפלסטינים יוזמנו וישתתפו במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת”.[25]
יותר מתריסר סבבים של שיחות בילטרליות התקיימו בין ישראל ללבנון במסגרת השיחות בוושינגטון. במהלך המשא ומתן הוחלפו טיוטת חוזה שלום בין הצדדים, שכלל את כל רכיבי השלום כולל הכרה הדדית בריבונות, יחסי שכנות טובים, יחסים דיפלומטיים, תיאום ביטחוני ונורמליזציה. ההגעה להסכם התאפשרה בין היתר עקב העובדה שלא הייתה בעיה טריטוריאלית בין שני הצדדים.[26]
למרבה הצער, שוב, ולמרות האווירה הידידותית והטובה ששררה במשא ומתן וההתקדמות המהותית הניכרת שנעשתה לקראת השלום, מנעה סוריה שוב כל התקדמות לקראת הסכם שלום נפרד בין ישראל ללבנון.
- ב-26 באפריל 1996, בעקבות פעולה צבאית נוספת בלבנון מצד ישראל בתגובה להסתננויות ע”י מחבלים של חזבאללה וירי רקטות קטיושה מדרום לבנון לישראל, ולאחר תיווך אמריקאי בין סוריה, לבנון וישראל ,הושגה “הבנה ישראלית-לבנונית על הפסקת אש”.
בנוסף להפסקת מעשי האיבה, קבע המסמך:
“מובן שההבנה להביא את המשבר הנוכחי בין לבנון לישראל לסיומו אינה יכולה להחליף פתרון קבע. ארצות הברית מבינה את החשיבות של השגת שלום כולל באזור. לשם כך מציעה ארה”ב את חידוש המשא ומתן בין סוריה לישראל ובין לבנון לישראל בזמן שיסוכם, במטרה להגיע לשלום כולל”.[27]
השפעת “הסכמי אברהם”
גורם משמעותי נוסף שהופך את המשא ומתן הקרוב עם לבנון לייחודי, הוא העובדה שהוא בא בעקבות חתימת “הסכמי אברהם” ב-15 בספטמבר 2020, בוושינגטון על ידי ישראל, איחוד האמירויות הערביות, ממלכת בחריין ונשיא ארה”ב טראמפ.[28]
החתימה על הסכמים אלה, כשלעצמה, מבשרת על עידן חדש של קבלה, הכרה ופיתוח נורמליזציה של היחסים בין ישראל לעולם הערבי, דבר שלבנון אינה יכולה להתעלם ממנו בזמן שהיא נכנסת למשא ומתן חדש, ובתקווה מוצלח יותר, תהליך עם ישראל בגבול הימי המשותף שלהם.
באותה מידה, גם מדינות הערביות והמוסלמיות באזור, השואפות גם הן לסביבה אזורית נורמלי ושלווה, שתאפשר לכל המדינות להפיק תועלת זו מזו ומהמשאבים הזמינים בים ובמקומות אחרים.
סיכום
לאור הפקטורים המצוייים לעיל המציינים את שלבי התפתחות של היחסים בין לבנון לישראל, אין להכחיש את העובדה כי התרחשותה של הכרה הדדית ביניהן, זמן רב לאחר סיום כל מצב רשמי ופעיל של סכסוך מזויין בין שתי המדינות.
ככזה, בעוד מצב רשמי של שלום עדיין לא הושג, אפשר בכל זאת לראות בספק אם אכן קיים מצב מתמשך ופעיל של מלחמה ביניהן.
אולי סיום הולם לסקירה זו ניתן למצוא בדבריו של הסופר והשגריר פרדי איתן, חוקר המרכז ירושלים לענייני ציבור ומדינה, במאמר מיום 4 באוקטובר 2020 ב”טיימס אוף ישראל” שכותרתו: “לבנון-ישראל: צעד חדש לקראת נורמליזציה?”:
“כמובן שזה לא הסכם שלום עם מדינת הארזים היות שחיזבאללה מסרב לכל מגע ישיר או פשרה עם ‘האויב הציוני'”.
“בפעם הראשונה, מנהיגים לבנונים כמו הנשיא השיעי של האסיפה הלאומית, נביה ברי, כבר לא משתמשים במונח “אויב” בהתייחסו למדינת ישראל”.
“המשא ומתן החדש, למרות שהוא מוגבל בזמן ובמרחב, מציג דה-פקטו “הכרה” בקיומה של המדינה השכנה הישראלית”.
השיחות הלבנוניות הישראליות במטה האו”ם בנאקורה נושבות רוח של תקווה ומבשרות על אקלים שקט. הם מגיעים מיד לאחר החתימה על הסכמי נורמליזציה דיפלומטית עם מדינות המפרץ הערביות”.[29]
ניתן להניח, ולקוות שמדינות אחרות המנסות כיום לפתור סכסוכי גבול ימיים דו-צדדיים ואזוריים בחלקים אחרים של העולם, יתבוננו בעניין רב בשיחות הצפויות בין ישראל ללבנון.
זאת במיוחד במצבים בהם הצדדים לא בהכרח חווים מצבים של עוינות, סכסוך וטרור, אבל לכן מעוניינים לקדם אינטרסים כלכליים ואסטרטגיים חיוניים באזורי הגבול הימיים שלהם.
[1] המחבר, היועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ הישראלי ושגריר ישראל בקנדה, כיום מנהל את המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז ירושלים ליחסי ציבור ומדינה ו כן התוכנית למשפט הבינלאומי של המרכז.
במסגרת תפקידו כיועץ המשפטי של משרד החוץ, השתתף במשא ומתן הבינלאומי על ניסוח אמנת האו“ם למשפט הים, כמו גם במו“מ הדו–צדדי בין ישראל ללבנון בשנים 1982-3 ו-1991-3.
הוא חבר בפאנל השופטים הישראלי בבית הדין הקבוע לבוררות.
[2] https://www.state.gov/framework-agreement-for-israel-lebanon-maritime-discussions/ ראה גם דיווחים בג’רוזלם פוסט https://m.jpost.com/breaking-news/lebanon-may-announce-indirect-negotiations-with-israel-644117/amp ו”הארץ” https://www.haaretz.com/amp/israel-news/.premium-israel-lebanon-agree-to-begin-talks-on-maritime-border-1.9201026?lts=1601798295186
[3] https://www.un.org/Depts/los/convention_agreements/texts/unclos/UNCLOS-TOC.htm
[4] המחבר היה חבר במשלחת הישראלית למפגשי הכנס משא ומתן ו אימץ את האמנה.
[5] https://www.inss.org.il/publication/negotiations-israel-lebanon-maritime-border/ – ” המשא ומתן בין ישראל ללבנון על הגבול הימי” אורנה מזרחי, עודד ערן INSS Insight מס’ 1180, 24 ביוני 2019
[6] אוריינט מונט פלרין קרן לקדם שלום והבנה בין אירופה, המזרח התיכון והמזרח הקרוב באמצעות דיאלוג וידע” “המסגרת המשפטית של הגבולות הימיים של לבנון: האזור הכלכלי הבלעדי ומשאבי הפחמן בחו“ל“, נובמבר 2012 מאת פרופסור אמריטוס ורה גוללנד-דבאס. http://orientmontpelerin.ch/the-legal-framework-of-lebanons-maritime-boundaries-the-exclusive-economic-zone-and-offshore-hydrocarbon-resources/
[7]כנ”ל
[8] UNCLOS במאמרים 74 ו- 83 https://www.un.org/Depts/los/convention_agreements/texts/unclos/UNCLOS-TOC.htm
[9] Id. UNCLOS art. 15 על ההתפלה של הים הטריטוריאלי בין מדינות עם החופים הנגדיים או הסמוכים. ר’ גם חלק ה-15 של האמנה ליישוב סכסוכים.
[10]“סכסוכים טריטוריאליים בים סין הדרומי” https://en.wikipedia.org/wiki/Territorial_disputes_in_the_South_China_Sea
[11] https://www.researchgate.net/publication/254320520_The_Sino-Vietnamese_Agreement_on_Maritime_Boundary_Delimitation_in_the_Gulf_of_Tonkin
[12]https://pca-cpa.org/en/cases/7/See גם https://www.forbes.com/sites/timdaiss/2016/07/12/philippines-wins-south-china-sea-case-against-china-court-issues-harsh-verdict/#2edbc5cd7765 ב-2014, https://www.forbes.com/sites/ralphjennings/2017/07/27/chinas-3-worst-border-disputes-and-its-best-border-buddy/#16d4c8204f36
[13] המחבר משמש חבר בפאנל השופטים הישראליים ב- Permanent Court of Arbitration. לרשימת השופטים ראו https://docs.pca-cpa.org/2017/07/a3dd3223-current-list-annex-1-members-of-the-court-184006-v84_.pdf
[14]הסכם זה נחתם אך לא אושרר על ידי לבנון בשל התנגדותה של האחרונה להיבטים של הסכם התיחום הימי הבאה בין קפריסין לישראל. https://www.mees.com/2012/9/28/op-ed-documents/cyprus-lebanon-cyprus-israel-offshore-מפריד/f994d750-6d1a-11e7-9675-d5a0b0510107#:~:text=קפריסין%20and %20לבנון%20חתום%20in,כלכלי%20Zone%E2%80%9D%20(EEZ).&טקסט=לבנון%20argues%20that%20it%20 היה,EEZ%20 ו% 20 זה%20maritime%20טריטוריה.
[15] https://www.un.org/depts/los/LEGISLATIONANDTREATIES/PDFFILES/TREATIES/cyp_isr_eez_2010.pdf
[16] https://www.un.org/Depts/los/LEGISLATIONANDTREATIES/PDFFILES/communications/lbn_re_cyp_isr_agreement2010.pdf
[17] https://www.un.org/Depts/los/LEGISLATIONANDTREATIES/PDFFILES/communications/isr_nv_02022017.pdf
[18] https://www.un.org/Depts/los/LEGISLATIONANDTREATIES/PDFFILES/communications/2017_03_20_lbn.pdf
[19] https://mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/mfadocuments/yearbook1/pages/5%20arab%20league%20declaration%20on% 20% 20% 20% חדירה% 20של% 20pales.asp
[20] https://web.archive.org/web/20110726121052/http://unispal.un.org/UNISPAL.NSF/0/71260B776D62FA6E852564420059C4FE מאמר 1.
[21] תעודת זהות. סעיף ו’
[22] https://en.wikipedia.org/wiki/Paulet%E2%80%93Newcombe_Agreement
[23] המחבר השתתף במשא ומתן זה כיועץ המשפטי של המשלחת הישראלית.
[24] https://mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/mfadocuments/yearbook6/pages/114%20agreement%20between%20israel%20and%20lebanon-%2017%20may%201.aspx
[25]https://www.mfa.gov.il/mfa/foreignpolicy/peace/guide/pages/madrid%20letter%20of%20invitation.aspx
[26] המחבר השתתף במשלחת הישראלית לשיחות וושינגטון עם לבנון.
[27] https://mfa.gov.il/MFA/ForeignPolicy/Peace/Guide/Pages/Israel-Lebanon%20Ceasefire%20Understanding.aspx
[28] https://www.state.gov/the-abraham-accords/
[29] https://frblogs.timesofisrael.com/liban-israel-une-nouvelle-etape-vers-la-normalisation/
