בשנים האחרונות חל שינוי דרמטי במוקד הסכסוכים הבינלאומיים. בתקופת "המלחמה הקרה" הקו הקדמי של אירופה נתחם בין שתי חלקי גרמניה, שם ישבו אוגדות שריון סובייטיות במזרח וברפובליקה הצ'כית, תוך התמקדות במרכז אירופה.
היום, בעוד האגף הדרומי של נאט"ו נמצא בלב הדיון, אין מצדן של האוגדות המשוריינות של נטא"ו לבתר את אירופה לשניים, אלא איום הולך וגדל של הגירה גדולה המתחילה בדרום אירופה ועושה את דרכה צפונה.
המאסה העיקרית של גל ההגירה הזה מגיעה לאירופה כתוצאה מסכסוכים בסוריה ובעיראק, ובמידה מסוימת באפגניסטן, והוא צפוי להתגבר עוד. בסוריה מבקשת איראן לגרש ערבים סונים ולהביא שיעים מעיראק, אפגניסטאן ופקיסטן, ובכך לשנות את המבנה הדמוגרפי של המדינה.
ייתכן וישראל תוכל למלא תפקיד בהתמודדות עם הבעיות הנובעות מכך. במהלך ביקור ישראלי רשמי באיטליה לפני מספר שנים, אחד מנושאי הדיון היה התעניינות ביכולות של חיל הים הישראלי ושיתוף הפעולה עם איטליה בבחינת מערכות הזיהוי, והאם יוכלו להיות לעזר באותה עת, לגבי אנשים המנסים לעבור לאיטליה מהבלקן, ולא מאפריקה או מצפון אפריקה.
מאז, התגלה מוקד חדש של איום ההגירה, לא רק מן המזרח התיכון, אלא גם מאפריקה שמדרום לסהרה. בפגישה עם עמיתינו הבריטים בנושא תכנון מדיניות, הועלה חשש רב לגבי ניגריה, אשר עד אמצע המאה הנוכחית תהיה בעלת אוכלוסייה גדולה יותר מאשר באיחוד האירופי כולו. הגירה החוצה מכיוון ניגריה אנשים כבר החלה.
ב- 6 בינואר 2019, בתוכנית "60 Minutes" של רשת CBS, הודה נשיא מצרים עבד אל-פתאח אל-סיסי בשת"פ הצבאי חסר התקדים בין מצרים וישראל בלחימה בדאע"ש בצפון סיני. תארו לעצמכם מה היה קורה אילולי ישראל עשתה זאת, ודאע"ש הייתה מצליחה להשתלט על סיני או צפון סיני. הצעד הבא שלהם היה ניסיון להרחיב את מרחב השליטה שלהם לכיוון עמק הנילוס והשתלטות על מצרים.
מיליוני הנוצרים הקופטים שחיים במצרים לא היו נשארים במקומם תחת דאע"ש במידה והייתה משתלטת על מצרים. גם מוסלמים רבים לא היו נשארים.
היום אנו יכולים למצוא עצמנו בפני גל הגירה חדש, לא מסוריה אלא ממצרים. היוונים לא יפתחו בפניהם את הדלת – בשלב זה וכך יעבור הלחץ על איטליה, ספרד, ותוך אירופה כולה.
במלים אחרות, הסיוע של ישראל למצרים הוא לא רק מתוך האינטרס העצמי של ישראל: בסיוע למצרים להילחם בדאע"ש ברור שישראל מסייעת לכל אירופה, עד כדי כך שישראל יכולה לבלום סוג חדש זה של שינוי אוכלוסין ממצרים לעבר אירופה.
ישראל מסייעת בנוסף למדינות שמדרום לסהרה בתחומי ניהול המים, חקלאות וביטחון באופן שיכול לספק למדינות אלה בסיס כלכלי איתן יותר, ובכך לצמצם את הצורך בהגירה המונית מתוכם.
מצרים אינה הדוגמה היחידה. לוב הפכה לקרקע פורה עבור דאע"ש מאז כישלונותיו בסוריה ובעיראק. בנוסף, אלפי אפריקאים המגיעים ממרכז אפריקה עוברים דרך צ'אד ומדינות אחרות דרך לוב כנקודת מעבר לתוך אירופה.
נוסף לכך, ישנן מדינות עוינות המנצלות את תנועת האוכלוסין הזו לטובתן. לטורקיה יש יכולת מינוף על אירופה על ידי השליטה על זרם ההגירה המגיע דרך ארצה. בשנה האחרונה ציינו דיפלומטים מרוקאים כי איראן השתמשה בשגרירות שלה באלג'יר כצינור לסיוע לפולסריו. בשל פעילות איראנית זו ומידת חומרתה, טס שר החוץ של מרוקו לטהראן במאי 2018 כדי ליידע את שר החוץ, ג'וואד זריף, על ניתוק היחסים הדיפלומטיים של מרוקו איתה. ברור כי אם תתערער יציבות המגרב, הדבר יפעיל לחץ על ספרד ועל חצי האי האיברי כולו. קיימות מספר דרכים נוספות של אוכלוסייה אל היבשת שעוד לא נוצלו במלואן על ידי שחקנים עוינים במזרח התיכון.
במידה שישראל יכולה לתקשר עם מדינות במגרב, היא יכולה להסביר את עמדתה הנחרצת כנגד התערבות איראנית.
בעידן הנוכחי, דיפלומטיה אינה מסתכמת בשליחת מברק. הדיפלומטיה עוסקת בהבהרת עמדה בזירת דעת הקהל. וזה המקום שבו יכולים מכוני מחקר, ובתוכם המרכז הירושלמי, למלא תפקיד בהתמודדות עם נושא זה, תוך שימוש ביכולותיו לחדד את הסוגיות עבור הציבור המשכיל אודות האתגרים העומדים בפני אירופה וישראל. ברגע שיכירו בכך שיש לנו אינטרסים משותפים, עלינו להיות באותו צד ולפעול באופן אינטנסיבי להגן על אינטרסים אלה. היום, כאשר משתמשים בביטוי "אינטרסים משותפים ", ביטוי זה כולל בתוכו את ידידינו הערבים, בין אם הם בחצי האי ערב או במצרים.
ההגירה הפכה לנושא הראשי אתו מתמודדות ישראל ושכנותיה. לצד האיומים העשויים לצמוח מתנועות הגירה חדשות אלה, הן גם פותחות הזדמנויות חדשות לשיתוף פעולה אזורי, בו ישראל צריכה להיות מעורבת באופן מלא.
לנוסח המאמר המלא באנגלית: https://jcpa.org/immigration-to-europe/controlling-the-wave-israel-can-help/
- הטקסט חלק מספרה של פיאמה נירנשטיין
