עבור לתוכן העמוד
Menu

“זו החלטה של כל מדינה כריבון, כמה פליטים לקלוט, אבל אפס פליטים אינו מקובל״

במימי הים התיכון גובר בימים האחרונים העימות החזיתי בין ארגונים הפועלים להעברת מהגרים מחופי צפון אפריקה לאירופה וממשלות איטליה ומלטה, המסרבות בתקיפות לאפשר למהגרים, שאינם נמצאים בסכנת חיים, לרדת מכלי שיט בנמלים בשטחן.

שתי ספינות עם מהגרים בלתי חוקיים הפרו תוך שבוע את האיסור לעגון בנמלים איטלקיים. רב החובל האיטלקי של אחת מהספינות הללו, ״אלקס״ – שעל סיפונה שהו מעל לארבעים אפריקאים והיא הגיעה לאי למפדוזה – נעצר ונחקר בחשד לסיוע להגירה בלתי חוקית.

ספר חדש שמוציא בימים אלו ״המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה״, בעריכתה של חברת המרכז פיאמה נירנשטיין, בוחן את ההיבטים השונים של משבר ההגירה באירופה, ומציע דרכים שונות להתמודד עם הדילמה הקיומית הזו.

פרופסור אסא כשר, שראיון נרחב עימו נכלל בספר, מעריך שההגירה והיחס למהגרים היא הבעיה המוסרית הגדולה ביותר הניצבת כיום בפני המערב.

“אנו חושבים, שהמוסר של התנהגות בזמן מלחמה, בשל המעורבות של מוות ואסון והדילמה בה – הוא הבעיה המוסרית הגדולה ביותר, אבל אני חושב שהעולם הצליח פחות או יותר לפתור את הבעיה הזו של מוסריות המלחמה, מתי לצאת למלחמה ואיך לנהל אותה״, קובע פרופסור כשר, שניסח את קוד ההתנהגות של צה״ל, ״אולם כעת נדמה כי הבעיה המוסרית הקשה ביותר בפנינו היא סוגיית ההגירה והיחס אל המהגרים. מדוע היא יותר קשה? מכיוון שיש לה מספר דרגות והיבטים. תחשבו על מה שצריך אדם לעבור בהחלטה להגר למדינה אחרת ועד כמה העניין מסובך גם מבחינתו וגם מבחינת המדינה אליה הוא עובר. אנו צריכים להבין מה דמוקרטיות לעשות במקרה זה״.
״מנקודה מוסרית״, מדגיש כשר, ״אנחנו לא יכולים להיות אדישים לסבל אנושי. אנו אחראים לרווחת אזרחינו ולאנשים שנמצאים תחת שליטתנו. ישראל היא דוגמה מצוינת למדינה הדואגת לבעיות של אחרים ברחבי העולם. לפי ה׳צלב האדום׳, ישראל היא המדינה המובילה בנושא זה. למדינות יש זהות לאומית, תרבותית, לעיתים גם דתית, וזה צריך להישאר ללא פגע אלא אם כן מדינה מחליטה לוותר על הזהות הזו ולהפוך לכלל תרבותית כמו קנדה. כמובן שמדינה יכולה לשמור על הזהות שלה ברמות שונות, אבל חשוב תמיד לנהוג בפרופורציה בנושא זה. ניתן לכמת את המספר של פליטים שמדינות מוכנות לקבל, אבל הוא לעולם לא יכול להיות אפס. לא משנים את זהות המדינה עם כמה מאות ולעיתים כמה אלפים שהצילו ממצבם. זו החלטה של כל מדינה כריבון, כמה פליטים לקלוט, אבל אפס פליטים אינו מקובל״.
פרופסור כשר מבהיר שהצלת אנשים מסבל אינה מחייבת להעניק להם אזרחות של המדינה המסייעת: ״צריכות להיות דרכים לתת לאנשים להיכנס למדינות או לאזורים, שיהיו מקומות בטוחים בשבילם. ואז שאלת האזרחות יוצאת מן המשוואה. יש אנשים שכבר נכנסו למדינה ונשארו בה למשך תקופה ארוכה, התחתנו והועסקו במדינה, וגידלו ילדים שהמדינה היא מולדתם והם אינם מכירים מדינה אחרת. הם דוברים את השפה, והם חלק מהחברה. האנשים הללו, אם המספרים אינם מסכנים את המדינה, את זהותה ואת ביטחונה – יש לתת להם להישאר בתנאים מסוימים. צריך לזכור, שהעילה העיקרית להגירה היא סבל, ולכן עלינו לנסות ולהשקיע במדינות המוצא של המבקשים להגר על מנת לעזור להם ולשכנע אותם להישאר בארצותיהם. זו פעילות שצריכה להיות עולמית״.
מתוך ראיון ב“ישראל היום”