עבור לתוכן העמוד
Menu

ד”ר גולד: “חנאן עשראווי, מתי אתם תגידו כן למשהו?”

להלן התמליל המלא של החלק הראשון של הדייביט:

“אני רוצה קודם כל להודות ל-CFR על  העלאת הדיון בעצם המונחים בהם אנו משתמשים מכיוון שיש לנו כאן בעיה אמיתית. במהלך השנים בהן כיהנתי כשגריר ישראל באו”ם ובהמשך כמנכ”ל משרד החוץ, נהגתי לסרוק את נאומי נציגי ישראל הקודמים ומסמכים של גורמים ישראלים למזכ”ל האו”ם.

מכתב אחד כזה שנכתב ב -10 ביולי 1967 על ידי שר החוץ שלנו, דאז אבא אבן,  מחה על הצעת ההחלטה הפקיסטנית שהתייחסה לצעדים שנקטה ישראל לאחר מלחמת ששת הימים לאיחוד החלק המזרחי של ירושלים כ”סיפוח”.

הוא התעקש להשתמש במונח “הרחבה של החוק הישראלי וסמכות השיפוט” למזרח ירושלים.

ומאז אנו ממשיכים בקרב על הנרטיבים בהופעות של  דוברים ישראלים ופלסטינים בכנסים או בטלוויזיה וגם אנשים שאינם צד לויכוח אלא צדדים בעלי אינטרס והם מקיימים  את וויכוחים הללו מעל בימת האו”ם,  בסוכנויות כמו אונסק”ו.

 זה קרב על המנוחים הפוליטיים וזה קרב על ההיסטוריה. כיום אנו שוקלים אם המונח “סיפוח” , חל על ההצעות הישראליות האחרונות  להרחיב את הריבונות ישראלית לחלקים מיהודה ושומרון (הגדה המערבית) במסגרת תוכנית השלום האמריקאית.

אתם יודעים כי  הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, ה- ICRC, ממלא תפקיד חשוב במתן הגדרות סמכותיות מסוג זה. הוא הגדיר את ה”סיפוח” כ”מעשה חד צדדי של מדינה המכריזה על ריבונותה על שטחה של מדינה אחרת.”

לכן השאלה המתבקשת היא האם הגדה המערבית,  הייתה שטח של מדינה אחרת. ייתכן והפרטים אולי מייגעים, אבל אלה העובדות שעלינו להתמודד איתן.

אני חושב שצריך לראות את ההצעות הללו בהקשר לתוכנית של ממשל טראמפ להסדר חדש ביו”ש (הגדה המערבית).

הסיבה שהיא כה משמעותית היא מכיוון שכל תוכנית השלום האחרות נכשלו.

זוכרים את קמפ דייוויד תחת הנשיא קלינטון? כישלון.

אני מאוד מחבב את ג’ון קרי וידעתי שהוא עשה  כמיטב יכולתו לנסות על מנת לקדם את תכנית השלום. זה לא עבד.

מחמוד עבאס הגיע לבית הלבן ואמר לנשיא אובמה: “אחזור אליך.”

אז עברנו את זה כמה זמן? 20 שנה? התקדמנו לשום מקום. 

אני חושב שאנשים כמו ג’ייסון גרינבלט הציגו כמה רעיונות חדשים.

הם הציעו גם את רעיון “הסיפוח” ו – אסור לי להשתמש במונח כי זה המונח הלא נכון – אלא הרחבת הריבונות הישראלית  על חלקים בגדה המערבית.

אך זכרו, ישראל תקבל 30% מהגדה המערבית, הפלסטינים מקבלים 70%.

אז זה לא כאילו שאנחנו לוקחים לעצמנו את  כל האוצר ומשאירים להם  זבל.

אני חושב שאנחנו צריכים לתת לכך צ’אנס וזה מה שהשתנה אצלי.

הייתי ביקורתי כלפי פיתרון של שתי המדינות כשהוא לא לקח בחשבון את האינטרסים והצרכים הביטחוניים הבסיסים של ישראל כמו בקעת הירדן.

זהו המחסום ההגנתי העיקרי שיצחק רבין צפה שיעזור לישראל בהגנה על גבולותיה. אז אם נמסור לפלסטינים את בקעת הירדן ויגידו לנו:

 “הו, אנו מציבים שם כמה צנחנים שוודים במקום הצבא הישראלי”, לא אוכל להסכים.

אבל אני חושב שהתוכנית האמריקאית יכולה להפוך למציאות של שתי מדינות

ושישראל תהיה בטוחה וניתן לעבוד עימה. וזו הסיבה לדעתי, כשם שישראל מוכנה כעת לעשות צעדים שלא הייתה עושה קודם לכן, על הפלסטינים  להצטרף למהלך.

כלומר, חנאן עשראווי, מתי אתם תסכימו לומר “כן”?

 זה מה שאנחנו צריכים ברגע זה, ואז נוכל להתקדם.  ואתם יודע מה? אם יש משהו שאתם לא אוהבים בתוכנית, נוכל לשנות אותו. אבל עלינו לצפות את העתיד. אני גם נוטה להיכנס לקרב על ההיסטוריה.

 בואו נחשוב על העתיד ונאפשר לתוכנית הזו לעבוד.

כיועץ מדיני לממשלת ישראל בשנת  1996 נפגשתי עם מחמוד עבאס בהזדמנויות חוזרות ונשנות. זה היה לפני הרבה זמן. אבל הייתה לי תחושה שאולי נוכל לעשות משהו. אז אם נוכל להחיות את התחושה הזו של עבודה משותפת בכדי לגרום לתהליך השלום לקוי, כן, אולי יהיה ניתן לעשות משהו לפני הבחירות.

אבל “צריך שניים לטנגו” ואנחנו מוכנים לרקוד. בוא ננסה זאת.

אם אתם לא אוהבים זאת, אתם תוכלו לפרוש, אבל לפחות תנסו זאת. אחד הדברים העצובים בכל התקופה הזו  הוא שישראל מוכנה  לנסות את זה.

אך לרוע המזל, הצד הפלסטיני מסרב, ולעולם לא נגיע מכאן לשם אלא אם כן נעשה את הצעד הראשון”.

 

לצפייה בחלק השני לחץ כאן.