עוד קצת פחות מעשרה ימים נותרו לבחירות באמריקה, ואם להאמין לסקרים, הסיכוי של הנשיא דונלד טראמפ לנצח בהן הוא בערך כמו הסיכוי שלך – או שלי. וכן, אני יודע. התקשורת שמאלנית, הסקרים שמאלנים, כולם שמאלנים. אז נסו את ה"וול סטריט ג'ורנל". זה לא עיתון של שמאלנים. השבוע הוצגה בו סקירה מפורטת, כמעט טרחנית, של מצבו של הנשיא. הפעם האחרונה שמועמד הוביל על מועמד אחר כמו שג'ו ביידן מוביל על טראמפ הייתה ב־1996. זה נגמר ב־379 אלקטורים לנשיא ביל קלינטון מול יריבו בוב דול. יותר מ־100 אלקטורים עודף לעומת מה שביידן צריך כדי לנצח.
ועוד: בחירות קלינטון־דול היו גם הפעם האחרונה שבה הרצפה של מועמד אחד – המוביל – לא פגשה את התקרה של מועמד שני – המפגר מאחור. כלומר, גם בסקרים הכי גרועים של ביידן, והכי טובים של טראמפ, ביידן עדיין מוביל, ובלא מעט.
Trump campaign manager: We want more debates against Biden and we want them sooner https://t.co/S3wJz5KV7b pic.twitter.com/H7c0FKROS5
— The Hill (@thehill) August 3, 2020
תאמרו, כך היה גם עם הילרי קלינטון נגד טראמפ? לא נכון. הפער של ביידן על טראמפ במדינות שהפתיעו לפני ארבע שנים כפול מהפער שהיה לקלינטון. למשל פנסילבניה. קלינטון הובילה ב־3% והפסידה ביום הבחירות בפחות מ־1%. ביידן מוביל ב־7%. המצב במישיגן דומה מאוד. ומה שלא פחות חשוב: המרוץ יציב. אין תזוזות. הבוחרים כבר החליטו. בבחירות 2020 אין רכבת הרים של עליות וירידות, אין יום אחד זה מוביל ויום אחד ההוא מוביל. המצב סטטי. משמע, טראמפ יצטרך לטלטל אותו טלטלה גדולה כדי לתת לעצמו סיכוי. אבל יש לו קושי לעשות את זה, כי הוא כבר טלטל את אמריקה כל כך הרבה פעמים עד שכולם התרגלו. ועוד: נדמה שטלטול, יותר משיועיל לו – יפגע בו. יוכיח לבוחרים שהגיע הזמן לקצת שקט.
מה בכל זאת יכול להציל אותו? טלטול חיצוני. הגזמה פראית של מפגיני שמאל, שירתיעו את הבוחרים. ירידה דרמטית בהשפעת הקורונה על החיים. התנעה מהירה של הכלכלה. האם זה אפשרי? תיאורטית, כן. מעשית, נותרו פחות ממאה ימים של קמפיין מנומנם בצל מגיפה. השבוע ביטלה אוניברסיטת נוטרדאם את אירוח העימות הראשון בין המועמדים. ביידן בקושי יוצא מהבית. אין לו סיבה לצאת. אין לו סיבה להרעיש. הוא מוביל בבטחה. מצדו, שמערכת הבחירות תישאר רדומה.
הצבעת היהודים
לפני קצת יותר משנה הצגנו כאן מחקר של ד"ר ארווין מנסדורף, עמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. הוא תיאר הבדלים בין ליברלים יהודים אמריקאים לבין סתם ליברלים אמריקאים, שאינם יהודים. מנסדורף נוהג לכנס יהודים אמריקאים, בעיקר ליברלים, לקבוצות מיקוד – וגם עורך סקרים. השבוע פרסם נתונים חדשים, עדכניים, על היהודים הללו. הרבה דברים מעניינים עולים מהם, חלקם נוגעים גם לבחירות באמריקה – ולקשר לישראל.
כבר הרבה שנים שישראל איננה שיקול מרכזי בבחירתם. רובם אומנם יאמרו שלא יצביעו למועמד שהוא בבירור אנטי־ישראלי – מי שמגדיר את עצמו אנטי־ישראלי. אבל מנסדורף במחקרו מאתגר את הטענה הזאת בבדיקה מסקרנת. בסקרים שערך לאחרונה הציג ליהודים ליברלים ודמוקרטים תסריט, וביקש מהם לומר במי יבחרו לנוכח תסריט כזה. מה יש בתסריט? הנה הנוסח שהציג, מתורגם לעברית: "אם רשידה טלייב או אילהן עומר היו מתמודדות במחוז שלי בבחירות כלליות נגד מועמד פרו־ישראלי רפובליקני מתון". השאלה היא כמובן: מה היית עושה? אתה (או את) הבוחר היהודי.
רקע, למי שצריך. טלייב ועומר הן שתי חברות קונגרס דמוקרטיות. ביקורתן על ישראל ארסית ובוטה. שתיהן הואשמו בכך שעברו איתה את הגבול המפריד בין ביקורת לגיטימית לבין אנטישמיות. שתיהן גונו על ידי ארגונים יהודיים יותר מפעם אחת. טלייב הצטלמה פעם בחולצה שעליה ציור מפה שישראל נמחקה ממנה. עומר, רק השבוע, ציינה במפורש רק את שמות היהודים שתורמים ליריבה הפוליטי. את הלא יהודים לא הזכירה. במילים פשוטות: אם יש מועמד באמריקה שמסמל את מה שרוב הישראלים, וגם רוב האמריקאים, יחשיבו למועמד אנטי־ישראלי, שתי אלה ודאי יהיו בראש הרשימה. ודווקא אותן הציב מנסדורף בשאלה שלו, כדי שהדילמה תהיה ברורה. מועמד דמוקרטי – אבל מאוד אנטי־ישראלי, ואולי אפילו אנטישמי – או מועמד רפובליקני מתון ואוהד ישראל?
אם תוצאת הסקר (שצירפנו בגרף) תפתיע אתכם, כנראה אינכם מכירים, או אינכם מבינים, את יהודי אמריקה. קצת יותר ממחצית היהודים הליברלים יצביעו למועמדות הדמוקרטיות. חלקם אומרים זאת באופן ישיר: נצביע להן. חלקם אומרים זאת בעקיפין: נצביע למי שאנחנו מסכימים איתו בלי קשר לישראל. כלומר, מסכימים בנושאים כמו ביטוח בריאות, איכות הסביבה, כלכלה, יחסי גזעים. זו כמובן תוצאה מעניינת בגלל ההקשר הישראלי. אבל היא מעניינת לא פחות גם בגלל ההקשר האנטישמי.
מיהו אנטישמי?
כאמור, המועמדות הללו הואשמו לא פעם בגלישה לסטריאוטיפים ובהתבטאויות אנטישמיות. זה אמור לעורר חלחלה בלבם של יהודים באמריקה. ואכן, על פי מחקרים מהשנים האחרונות – וביתר שאת במחקרו של מנסדורף – אנטישמיות נעשית לסעיף ראשון במעלה לדאגה עבור היהודים. מחקר של הוועד היהודי־אמריקאי העלה שכ־40% מהיהודים רואים באנטישמיות "בעיה רצינית מאוד" באמריקה של היום. יותר מ־80% מהם סבורים שרמת האנטישמיות עלתה בחמש השנים האחרונות.
אלא שבשאלה הקושרת את האנטישמיות לישראל ניכר פער מסוים, לפחות בטון, בין המחקר של הוועד היהודי־אמריקאי לבין המחקר של מנסדורף. הוועד מסיק שרוב היהודים מזהים אנטי־ישראליות בוטה עם אנטישמיות. הוא נסמך, בין השאר, על העובדה ששמונה מכל עשרה יהודים מסכימים שהאמירה "לישראל אין זכות קיום" היא אנטישמית (ולא רק אנטי־ישראלית). מנסדורף פחות משוכנע בזה. הוא מוצא אצל היהודים שאיפה לנתק את הקשר בין אנטי־יהודיות ובין אנטי־ישראליות. המשמעות היא למעשה לאפשר ולקבל את הלגיטימיות של אנטי־ישראליות יותר מאשר של אנטישמיות.
הוא ביקש מנשאליו להסכים, או לא להסכים, עם הקביעה הבאה: "מי שהם מאוד אנטי־ישראלים או אנטי־ציונים הם קרוב לוודאי גם אנטישמים". הרוב הסכימו במידה מסוימת, אבל פחות ממחצית בחרו "מסכים" או "מסכים מאוד". ועוד שאל, מה מקורה של סכנת האנטישמיות. יותר ממחצית בחרו בימין. פחות מ־1% בחרו בשמאל. כעשירית אמרו "גם ימין וגם שמאל". ובמילים פשוטות: היהודים חוששים מאנטישמיות של לבנים גזענים, שהם מזהים לעתים קרובות גם עם הנשיא טראמפ ועם המפלגה הרפובליקנית. הם עיוורים יחסית לאנטישמיות שבאה משמאל. קרי, לאנטישמיות של פוליטיקאיות רדיקליות כמו טלייב ועומר, מה שמסביר מדוע רובם, אם זו תהיה הבחירה שלהם, גם יבחרו בהן לקונגרס.
מיהו גזען?
את הסקר האחרון שלו ערך מנסדורף לאחר הגל הראשון של הפגנות הגזע באמריקה. הוא מכנה אותו סקר פוסט־פלויד, על שמו של הצעיר השחור שנחנק למוות על ידי שוטר ושמותו הצית את גל המהומות.
ההפגנות, והקבוצה שמניעה אותן "בלאק לייבס מטר", אינן עניין פשוט ליהודים. מצד אחד, הם הראשונים להפגין נגד כל סוג של אפליה וגזענות. זה גם האינטרס שלהם, כקבוצת מיעוט, וגם האינסטינקט המוסרי שלהם. מצד שני, יש בין הפעילים השחורים מי שמסתייגים מיהודים, ומדברים עליהם בנימה בוטה, לעתים קרובות סטריאוטיפית ואנטישמית. בשבועות האחרונים עשו זאת כוכבי ספורט וזמר, פעילים חברתיים ואנשי דת. בהפגנות נראו פה ושם שלטים שיגרמו לכל יהודי להתכווץ. ומצד שני – המטרה חשובה. הרצון בשוויון אמיתי. היהודים רוצים לתמוך בו.
‘U.S. #Jews are standing up for Black lives. Why aren’t we doing so for #Palestinians?’ Read CJNV alumnus Oren Kroll-Zeldin’s powerful piece in @972mag@Mvoice13 #FreePalestine #BlackLivesMatter pic.twitter.com/RWnAz2K4TJ
— Mvoice (@Mvoice13) June 5, 2020
כמחצית מהם אומרים שההפגנות לא העלו את רמת האנטישמיות. לטעמי, זו פעולה של טמינת ראש בחול. מחצית סבורים שכן. מודים שכן. רוב קטן מהם לא מודאגים מהאפשרות שפעילים של בלאק לייבס מטר יגבירו את רמת האנטי־ישראליות באמריקה. מעל מחצית ילכו לאירוע של הקבוצה הזאת, שעד לא מזמן נחשבה לרדיקלית מאוד והיום גולשת לחיקו החמים של המיינסטרים. רוב גדול מהם – ומנסדורף הופתע מזה – אמרו שיסכימו גם לכרוע ברך במהלך הפגנה. ומה שהפתיע אותו יותר: הוא מצא נכונות כזאת גם בקרב הקבוצה הקטנה של צעירים אורתודוקסים שסקר. כשני שלישים מהם אמרו שילכו להפגנה של בלאק לייבס מטר. כ־60% יסכימו לכרוע ברך. מ־56 צעירים אורתודוקסים שנכללו בסקר שלו, רק אחד אמר שיצביע בבחירות הקרובות לטראמפ (מנסדורף מקפיד להזהיר שהדגימה של האורתודוקסים עלולה להיות בעייתית, ומחייבת מחקר נוסף).
מה אפשר לעשות עם כל הדברים האלה? מנסדורף רוצה להתקדם למחקר שיבחן מסרים העשויים להשפיע על יהודי אמריקה, לעשות אותם קצת יותר פרו־ישראליים, קצת פחות ביקורתיים, קצת יותר ערניים ביחס לאיומים עליהם ועל אחיהם היושבים כאן. שאלתי אותו השבוע עד כמה הוא אופטימי שזה אפשרי, ומיד הודיתי שאני לא במיוחד אופטימי. גם הוא הודה. הכוחות החברתיים שפועלים באמריקה חזקים, סוחפים. אין קמפיין ישראלי שיכול לעמוד מולם. אולי אפשר להשפיע בשוליים, אבל בשאר אפשר פשוט לצפות בסקרנות, ולקוות לטוב.
סטיית תקן
1. סקר החוסן האזרחי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה גילה השבוע שאין שינוי בשיעור הישראלים החשים בדידות, בערך אחד מכל חמישה. זו בשורה משמחת (רוב הבשורות האחרות בסקר היו פחות משמחות), משום שהעידן שלנו הוא עידן של בדידות. כמה ספרים שייצאו בקרוב (בחו"ל) יעסקו בהרחבה בתופעה הזאת וינסו לעמוד על סיבותיה. בין השאר, יתברר מהם שבדידות איננה מחלה של זקנים. יותר ויותר, היא גם מחלה של צעירים. בישראל המשפחתית והצפופה אולי קצת פחות. בעולם המערבי מאוד.
2. עוד עולה מהסקר מה שכולנו מרגישים: האמון בממשלה ובמקבלי ההחלטות הפוליטיים – על הקרשים.
3. שיעור החוששים להידבק עלה. האם זו בשורה רעה? מצד אחד, זה עושה אותנו חרדים יותר. מצד שני, אם לא נפחד, למה שנקפיד על הכללים.
4. ממוצע הסקרים של חודש יולי (מחושב על סקרי כל כלי התקשורת) מלמד שהקואליציה ירדה קומה. אילו הבחירות היו נערכות היום, קואליציית ה־73 חברים הייתה מקבלת פחות מ־60 מושבים. עיקר הירידה נרשמה כמובן בכחול לבן הקורסת. אחריה הליכוד, שגם היא בירידה תלולה. לגוש הימין־חרדים עדיין יש רוב קטן, של 63 מושבים. זה בהנחה שנתניהו מסוגל לחבר אליו בחזרה את בנט, ושחיבור כזה, אם יעלה חשד שהוא מתממש, לא יפיל את בנט למספרים שהיו לו פעם.
השבוע עשינו שימוש בנתונים, סקרים ותובנות מתוך "וול סטריט ג'ורנל", ריל קליר פוליטיקס, סקר 2019 של הוועד היהודי־אמריקאי, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. עיקר הנתונים מתוך "American Jewry in Transition? How Attitudes toward Israel May Be Shifting", מאת ארווין מנסדורף (JCPA). סקר ינואר 2020, 381 מרואיינים, טעות הדגימה 6%; סקר 11 ביוני, 787 נשאלים, טעות הדגימה 4%; סקר 22 ביוני, 520 נשאלים, טעות הדגימה 4%.
פורסם במעריב.
לקריאת המאמר המחקר באנגלית.
