כדי להעריך אם הסכם השלום של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בשארם א-שייח' – שמטרתו להפחית את המתיחות במזרח התיכון, לרסן את שאיפותיה הגרעיניות של איראן ולייצב את הבריתות האזוריות – ירחיב או יגביל את האפשרויות האמריקאיות-ישראליות לשינוי המשטר בטהראן, עלינו להכיר תחילה במציאות מפוכחת: אם שינוי המשטר היה אי פעם כלי מדיניות בר-קיימא בהקשר האיראני שלאחר 1979, סביר להניח שהסיכויים שלה הצטמצמו באופן מהותי במסגרת הנוכחית.
המצב הנוכחי בטהראן
טהראן עומדת חשופה, פגיעה ומבודדת מאוד על הבמה הגלובלית, אך המשטר נאחז נואשות בדימוי של שליטה פנימית. הסנקציות הכלכליות, התבוסה הצבאית המשפילה, הכישלונות המרהיבים של הפרוקסי בסוריה ובלבנון וההתנגדות הפנימית הגוברת הותירו אותו נדחק לפינה, ממש כמו שחקן שחמט שיורד עד הצריח האחרון שלו במשחק סיום מפסיד.
התיאור של הנשיא טראמפ על עצירת המטוסים הישראליים בדרכם "לחסל" את האייתוללה עלי חמינאי – ממוסגר כהתרחקות מכוונת מהסלמה – מדגיש את השינוי הזה. מה שניצים רבים חזו כמעשה שיגרום לקריסת המשטר הסופית נבלם, במקום זאת, ושיקף סלידה מחושבת מהכאוס של עיראק, אפגניסטן או לוב.
רוחות הרפאים של המלחמות הללו מרחפות בוושינגטון ובאירופה: בהיעדר אלטרנטיבה בת קיימא, קוהרנטית, המשקפת את הפלורליזם החברתי, הפוליטי והאתני האמיתי של איראן, המוכנה לשלוט ב-90 מיליון בני אדם, כל קריסה כפויה עלולה לפצל את איראן לאחוזות עדתיות, לערער את יציבות עורקי הנפט של האזור ולהזמין חדירות אופורטוניסטיות של כל מיני גורמים סוררים. לא לוושינגטון, לא לירושלים ולא למדינות ערב הסוניות יש תיאבון לפתוח מחדש את תיבת הפנדורה הזו.
האופוזיציה הגולה נותרה קולנית, אך חסרה את ההנהגה הפלורליסטית המכילה המסוגלת לעורר את החברה המפוצלת באיראן. בחלל זה, קובעי המדיניות בוושינגטון, בירושלים וברוב בירות אירופה הגיעו להסכמה שבשתיקה: הכלה, ולא קריסה, עשויה להיות כעת הפרדיגמה האופרטיבית המועדפת.
הניתוח האחרון של קארים סג'דפור ב-Foreign Affairs מעצים את הכיול מחדש הזה. הוא מתאר את המשטר האיראני כשברירי אך עמיד: חשוף בחו"ל, אך עדיין שולט בכוח דיכוי מבית. בניגוד לאליטה של השאה, להנהגה הנוכחית אין תוכנית גלות בטוחה – היא תחזיק בשלטון באמצעות כפייה, לא פשרה.
הסנקציות והבידוד הדיפלומטי שחקו את הלגיטימיות של המשטר האיראני, אך לא את שליטתו. למדינה המהפכנית, מציין סג'דפור, יש "דיכוי מזוקק מדעית".
הפחתת ההסלמה המחושבת של טראמפ
גישתו של הנשיא טראמפ משקפת את הריאליזם הזה. אף על פי שהניצים לועגים לה, תוכנית השלום שלו מחליפה את הלחץ בעימות – נוסחה המשלבת כיתור צבאי, חנק כלכלי ובידוד דיפלומטי עם הושטת יד מכוילת. הוא חזר על "העדפתו לעסקה עם האיראנים", וציין את "מצבם הקשה". הוא אותת שטהרן רוצה עסקה, והביע ביטחון שהוא יתווך בהסכם פרגמטי.
לדעתו של טראמפ, זו לא פייסנות; זה טריאז'. דוקטרינת ההכלה החדשה מבקשת להקפיא את שדה הקרב – הרתעת סטטוס קוו שמחלצת ויתורים ניתנים לאימות על טילים, שליחים והעשרה מבלי לדרדר את האזור לתוהו ובוהו.
הכלה: עקיצות וציפוי כסף
אך גם כאשר היא מרגיעה את המעצמות העולמיות, מדיניות זו תעקוץ באופן בלתי נמנע את העם האיראני ואת האופוזיציה הגולה. עבור האיראנים הפשוטים, זה מאריך את המחנק הכלכלי ודוחה את חלומות השחרור; עבור האופוזיציה הגולה, שהכריזה על קריסתה הממשמשת ובאה של טהרן, זה ירגיש כמו בגידה גיאופוליטית.
ובכל זאת, בתוך הכאב הזה טמונה הבהירות – ההכרה בכך ששום שחקן זר, אימתני או בעל מוטיבציה טובה ככל שיהיה, לא יוכל לחולל את השינוי באיראן. רק לאיראנים עצמם יש את היכולת והרצון הקולקטיבי לעצב מחדש את גורלם הפוליטי. תקדימים בהיסטוריה – מהמהפכה החוקתית של 1906, המהפכה של 1978 ועד המחאה של 2022 – מוכיחים זאת: שינוי אמיתי באיראן תמיד היה אנדוגני ודורש את השתתפות ההמונים.
אופוזיציה על פרשת דרכים
ההבנה הזו צריכה לשמש חשבון נפש לאופוזיציה הגולה. הכישלון העיקש ביותר שלהם – עקב אכילס לאורך דורות – היה קיבעון על יריבות על פני התלכדות, נוסטלגיה על פני דמיון.
הצעירים הגלובליים ובעלי הידע הטכנולוגי של איראן מצפים למנהיגות בעלת חזון, לא למות קדושים או לתחייה מהעבר. הסטטוס קוו הישן של פוליטיקה גלותית שסועה לא יעורר השראה לאומה בת 90 מיליון איש. אם האופוזיציה לא תצליח להתגבש, להפוך את השיח שלה למודרני או לשקף את הפלורליזם של הפסיפס האיראני עצמה, היא תישאר בצד ככל שהמשטר וההיסטוריה ימשיכו הלאה.
האופוזיציה הפנימית עוצבה מחדש
בינתיים, בתוך איראן, הקרקע הפוליטית משתנה באופן דרמטי למדי. תחת ייסורים כלכליים ותשישות אידיאולוגית, שרידי המחנה ה"רפורמיסטי" כביכול נוטשים בגלוי את תפקידם של מתנגדי המשטר.
יותר ויותר, רפורמיסטים צעירים, ביורוקרטים מאוכזבים, טכנוקרטים בדרג הביניים, איגודי עובדים וקבוצות מפתח של החברה האזרחית נוקטים צעדים החלטיים לקראת תנועות המבקשות שינוי יסודי במקום כיול מחדש של המשטר. ייתכן שמדובר במיזוג של התנגדות פנימית והתנגדות בתפוצות – עדיין עוברית אך סבירה למדי – שעשוי להגדיר מחדש את האנטומיה של האופוזיציה האמיתית באיראן בחלון ההזדמנויות הקרוב.
משמעויות אסטרטגיות
בסופו של דבר, תוכנית השלום של טראמפ אינה מכבה את חלומה של איראן לחירות וחירות; הוא רק מנתב מחדש את מסלולו. על ידי הקפאת ההרפתקנות הזרה של המשטר, הוא יעביר את מוקד השליחות פנימה – לאזרחי איראן, לאליטות המפולגות שלה ולדור החדשני והאידיאליסטים שלה.
בכך היא מכבדת אמת גיאופוליטית מתמשכת: שינוי בר-קיימא באיראן לא יגיע מהפצצות או סנקציות, אלא מקרקע של נחישות מקומית. באופן פרדוקסלי, הכלה עשויה להוכיח את כור ההיתוך שממנו צומחת סוף סוף ריבונות אמיתית – ומהפכה אותנטית.
