כאשר מנהלים מלחמה כלכלית למול מדינה, או לעיתים משטר עוין, יש מתדולוגיה ברורה שלפיה ניתן לפעול על מנת להחליש את היריב. ניתן לנסות להגביל העברות כספים, ניתן למנוע העברת סחורות, וגם ניתן להפעיל סנקציות, אישיות או רוחביות.יחד עם זאת, סנקציה, נוקשה ככל שתהיה, היא ללא משמעות אלא אם כן אוכפים אותה. כאשר בוחנים לעומק את נושא הלוחמה הכלכלית כנגד איראן, ניתן ליחס את הלוחמה הכלכלית כנגד איראן בארבעה מישורים עיקריים – חבלה בצי הצללים האיראני, פגיעה בתשתית הפיננסית, הטלת סנקציות והכי חשוב, אכיפת סנקציות.
כוחה של סנקציה אינו נמצא בטקסט ההחלטה בלבד, אלא ביכולתה לייצר "נקודת חנק" מיידית של ציות. מטרת הסנקציה היא לגרום לשומרי הסף במגזר הפרטי, קציני ציות בבנקים, סוכני שינוע או ספקי טכנולוגיה, לחשוב פעמיים לפני אישור העברה או פתיחת חשבון עבור ישות חשודה. ברגע הזה נחסם או מצליח החסימה הכלכלית. סנקציה מהווה העמוד הבסיסי שעליו נבנה משטר סנקציות בלוחמה כלכלית.
אחד מהקשיים הרבים של מומחי מזרח תיכון בתחום הלוחמה הכלכלית היא לדעת לצפות מגמות בראייה מצומצת לאור אירועים רגולטורים נקודתיים המוגדרים "כנקודת שיא". נקודת שיא אחת כזו קרתה כאשר הוכרז מנגנון הסנפ-בק על איראן. במידה והמדיניות בישראל לא תשתנה, ותראה את הלוחמה הכלכלית באיראן ובציר השיעי כשורה של אירועי "נקודת שיא", לעולם לא נצליח לגבור על איראן בלוחמה הכלכלית. דבר שיתבטא במערכה השנייה למול איראן, אשר נראית קרובה מתמיד לאחר הפעלת המנגנון.
מנגנון הסנפ-בק, כשמו כן הוא, משמש מנגנון סנקציות מחמיר אשר מופעל בהחלטת מועצת הבטחון של האו"ם כחלק מהסכם ה-JCPOA שמטרתו הוא "בלם חירום" שמאפשר החזרת סנקציות באופן מהיר במידה ואיראן מפרה התחייבויות תחת הסכם הגרעין.השיח התקשורתי סביב הפעלת המנגנון הייתה רבה, אך חשוב לזכור כי בראייה רוחבית, הפעלת המנגנון הוא רק חלק מהניסיון להפעיל לחץ על איראן לחזור לשולחן המו"מ על תוכנית הגרעין. הפעלת המנגנון מהווה לחץ כלכלי על גורמים מסויימים במשטר האיראני, ולא על האזרחים עצמם, במטרה לייצר הבדלה בין המשטר לבין אזרחי איראן. הבדלה זו מבורכת, אך אינה עומדת בקנה אחד עם המציאות. יצירת ההבדלה הזו אמנם מנסה לייצר הפרדה בין האזרחים לבין המשטר, אך חלק נכבד מהאישים ברשימת הסנפ-בק אינם בין החיים, ומצב זה מעורר גיחוך.
ראייה רוחבית זו, אינה מנוהלת כראוי מבחינת מדיניות במערב, וניתן לראות זאת בהליך המבוזר של המלחמה הכלכלית למול איראן. כיום, נעשית הפרדה בין הטלת הסנקציה עצמה, ובין האכיפה שלעיתים אינה קיימת, מפאת העובדה כי הגורם אשר אמור לאכוף את הסנקציה הם קציני ציות, לרוב במוסדות פיננסים ושינוע, אשר אינן מודעים לסנקציה המוטלת במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב מאפשרים גישה בנקאית ללא מפריע. מטרת הסנקציה, שהיא לגרום לקצין ציות בבנק לחשוב פעמיים טרם אישור פתיחת חשבון בנק, לעיתים קרובות אינו קורה. לכן, חשיבות האכיפה היא עליונה. ניתן לייצר אכיפה במספר דרכים, בין אם מדובר בהדרכה ישירה או אמצעים מהותיים יותר כמו איום על אותם מוסדות פיננסים למול הרגולטורים המקומיים באיחוד האירופי או בארה"ב.
לפיכך, הפעלת המנגנון מחדש אשר מירב ההשפעה שלו הוא על אנשים פרטיים ועל המשטר, יש צורך בשילוב של האכיפה עצמה לבין מנגנון הסנפ-בק, שהרי ללא אכיפה אין שום משמעות למנגנון או לכל סנקציה אשר מוטלת. מנגנון הסנפ-בק הוא כלי דיפלומטי רב עוצמה שהשיב את המסגרת החוקית הנחוצה לסנקציות גלובליות. עם זאת, הוא רק קו הזינוק לשלב הבא של המלחמה הכלכלית. אם מקבלי ההחלטות לא יחברו בין המנגנון לבין אכיפה מיידית, קשוחה ומתמשכת, "נקודת השיא" הזו תישכח במהירות והסנקציות יהפכו לקובץ כללים רדום שהמשטר האיראני יתמרן סביבו. הנתיב היחיד לגבור על איראן באמצעות מלחמה כלכלית הוא להפוך את האכיפה לעמוד הבלתי מתפשר של האסטרטגיה.