האם חזבאללה, המפלגה החזקה ביותר בלבנון, מתחילה להתפורר? | בכיכר שטופת השמש של בנת ג'ביל, נפרש לוח החיים הלבנוניים. גברים קשישים, פניהם חרוטים במפת הדורות, נשענו בכבדות על מקלות בלויים. בקרבת מקום, מתנדבים צעירים, תנועותיהם נמרצות באנרגיה עצבנית, סידרו בקפידה שורות של כיסאות פלסטיק וחילקו בקבוקי מים פושרים. זה היה יום הבחירות – נושא את מילותיה השקטות של אישה זקנה, שהייתה לבושה שחור בניגוד מוחלט לאדמה החיוורת: "تخبهم قدر علم أنهم لونا، ولكن لمن نلجأالمستقبلة ("אנחנו בוחרים אותם בידיעה שהם אכזבו אותנו, אבל למי עוד נוכל לפנות?") נדמה היה שהקינה שלה, כתב אישום שקט, נותרה תלויה מעל הכיכר זמן רב אחרי שהיא התרחקה.
התוצאה הייתה בלתי ניתנת להכחשה: הרשימה המשותפת של אמל-חיזבאללה ניצחה שוב ברוב המכריע של האזורים בעלי הרוב השיעי. במעוזים כמו נבטיה, בעלבק וצור, הניצחון היה תמוה יותר, כזה שקולות האופוזיציה בו לא רק הושתקו, אלא נראו כאילו התאדו באוויר. כמה משקיפים כינו זאת "מפולת", אך זה הרגיש יותר כמו שיטפון מבוקר בקפידה – ניצחון ספוג בטעם חזק של פחד, עייפות עמוקה וויתור שהשתרש עמוק בעצמות הקהילה.
ניצחון מהול באדישות?
בעוד ששליטתם המתמשכת של חיזבאללה ואמל הייתה לא מפתיעה במיוחד, המשמעויות הבסיסיות שלה מתפשטות במורכבות עמוקה בהרבה ממה שמציעים המספרים המנצחים על פני השטח. השניים אכן הבטיחו ניצחון ביותר מ-90% מהמועצות המוניציפליות השיעיות, הפגנה אדירה של כוח ארגוני. אולם סיפור שונה לחלוטין היה באחוז ההצבעה, שנגרר לממוצע של כ-37% בקרב הבוחרים השיעים – מגדלור בולט של אכזבה.
באזור בעלבק-הרמל, המוכר כמורד לאורך ההיסטוריה, אחוז ההצבעה צנח ל-28%, כשבצור רק מעט טוב יותר. זה עמד בניגוד חד לאזורים מרוניים כמו כסרוואן וחלקים מהמתן, שהציגו מעורבות גבוהה יחסית (47-50%), בעיקר בזכות התחרות הפוליטית האכזרית בין הנוצרים. פער זה מצייר תמונה משכנעת: "הניצחון" השיעי נראה פחות כמנדט ציבורי מחודש ונלהב, אלא יותר כתוצאה של היעדר בולט של אלטרנטיבות אמינות וברות קיימא המסוגלות לחדור את הסדר הקיים.
למרות ההרס הפיזי הבלתי פוסק החנק הכלכלי שגרם הסכסוך הממושך והבוער של חיזבאללה עם ישראל, מצביעים שיעים רבים נאחזו בזוג המוכר אמל-חיזבאללה. הסיבות שלהם היו לעתים קרובות מושרשות בחרדה קיומית עמוקה ופחד מהלא נודע באזור שנמצא תמיד על הקצה. "هل رأيتم ما حدث للعلويين في سوريا؟" ("האם ראיתם מה קרה לעלאווים בסוריה?") שאל שייח מקומי בנבטיה, "אנחנו לא נהיה מפולגים. אחדות, אפילו אם חלקית, היא המגן שלנו".
השתיקה המחושבת של חיזבאללה והלחישות הפנימיות
ההתקפות המתגברות והמדויקות יותר ויותר של חיל האוויר הישראלי על דרום לבנון, ואפילו עמוק יותר באזור הבקעה, נתקלו בריסון אסטרטגי כמעט מטריד מצד חיזבאללה, הנמנע מסוג ההסלמה שיכול להצית מלחמה חדשה. אנליסטים מאמינים באופן נרחב שחיזבאללה פוסע על חבל דק ומסוכן, ומודע היטב לכך שמלחמה גדולה היא משהו שהוא – ולבנון המרוסקת – לא יכולים להרשות לעצמם כלכלית, צבאית או פוליטית, במיוחד כשהסבלנות העממית נגמרת.
לחץ חיצוני זה עולה בקנה אחד עם שינויים עדינים, אך משמעותיים, בדינמיקת הכוחות הפנימית של לבנון. הכוחות המזויינים הלבנוניים (LAF) ושירותי הביטחון האחרים של המדינה, שהפגינו פעם זהירות קיצונית כשפעלו במרחבים המסורתיים של חיזבאללה, הראו לאחרונה יצירתיות מפתיעה. מבצעים לפירוק מחסומים בלתי חוקיים ושיבוש נתיבי הברחה, שחלקם קשורים לכאורה לרשתות המוגנות על ידי גורמים המקורבים לחיזבאללה ומסייעות להם, מאותתות על החזרה זהירה של סמכות המדינה. אפילו מערכת המשפט, שזוכה לביקורת רבה על רגישותה להתערבות פוליטית, הפגינה הבזקים נדירים של נחישות עצמאית, תחת לחץ מתמשך מהחברה האזרחית ותורמים בינלאומיים ערניים.
בעוד הארגון מקרין אחדות מונוליתית תחת המזכיר הכללי נעים קאסם, החלש וזה שבהחלט לא יכול להחליף את חסן נסראללה, בתוך חיזבאללה עצמו הלחצים העצומים יכולים לטפח זרמים פנימיים. דמות מפתח בצד המבצעי הלא חשוף של הארגון היא וופיק צפא. כראש יחידת הקישור והתיאום של חיזבאללה, צפא הוא בן השיח החזק והחיוני של חיזבאללה עם סוכנויות הביטחון הלבנוניות, וכפי שדווח על ידי גורמים בינלאומיים, גם בנושאים רגישים כמו משא ומתן על בני ערובה. הוא, שמבחינות רבות נחשב ל"איש החזק" של חיזבאללה מאחורי הקלעים, מפעיל השפעה ניכרת על עניינים ביטחוניים וענייני מודיעין.
בעוד שיריבויות גלויות הן קללה לתדמיתו הציבורית הממושמעת של חיזבאללה, המורכבות העצומה שבניווט הספינה בזמן קריסת לבנון, מלחמות אזוריות וסנקציות בינלאומיות, יוצרת באופן בלתי נמנע נקודות לחץ ונקודות מבט אסטרטגיות שונות. התלחששויות בארגון מצביעות על הבדלים פוטנציאליים, אם כי נסתרים, בין הקיצוניים הממוקדים יותר מבחינה צבאית לבין אלה הנוטים לנתיב פוליטי פרגמטי יותר. קיומן של דמויות חזקות כמו צפא, עם תחומי אחריות מובהקים, מוביל באופן טבעי לספקולציות לגבי נקודות מבט שונות על דרכה המאתגרת של המפלגה קדימה.
יריבים שבורים, רצון מתעורר
ממשלת הנשיא מישל עאון, למרות שלעתים קרובות מבוקרת על הברית שלה עם המערב, נקטה לאחרונה עמדות נחרצות יותר בסוגיות של ריבונות לאומית. גינויו הנועז של שר החוץ עבדאללה בו-חביב להעברות נשק איראניות היה איתות שקט לכך. באופן גלוי יותר, סירובה של הממשלה להיכנע לדרישות חיזבאללה בסוגיית הגבולות ומדיניות הפליטים משקפת אומץ פוליטי גובר.
בקרב הסונים, הנסיגה הפתאומית של ראש הממשלה לשעבר, סעד חרירי, מהחיים הפוליטיים, יצרה חלל שדמויות כמו ראש הממשלה לשעבר פואד סיניורה ואשרף ריפי מנסים למלא, למרות שהשפעתם נותרת מוגבלת גיאוגרפית או אידיאולוגית. המארונים הם קבוצת כוכבים שבורה: ה-FPM של בסיל, הכוחות הלבנונים של סמיר ג'עג'ע ומפלגת הכתאיב לעתים קרובות שקועים לעתים קרובות יותר ביריבויות ההיסטוריות המרות שלהם מאשר באופוזיציה מאוחדת. הדרוזים, שלאורך ההיסטוריה הונהגו על ידי וליד ג'ונבלאט וכעת מיוצגים יותר ויותר על ידי בנו תימור, אימצו עמדה זהירה יותר ומתבוננת, ונראה כי הם ממתינים לרוחות הפוליטיות הסוערות שיציעו כיוון ברור יותר.
בינתיים, הפליטים הפלסטינים, המונים מאות אלפים, נותרו ברובם פיונים פוליטיים. מצוקתם מוזכרת רטורית על ידי פלגים שונים, אך מהקהילות שלהם נמנעת השתתפות פוליטית משמעותית או זכויות בסיסיות שמוגבלות למחנות צפופים ולקיום רעוע.
איזה נתיב מייסר מחכה לפנינו?
המשבר הפוליטי הדחוף ביותר הוא בחירת נשיא חדש ב-2026, תהליך שנראה כי נותר במבוי סתום למרות ישיבות פרלמנטריות רבות שכונסו לשם כך. המשרה הפנויה שיתקה את מוסדות המדינה ועיכבה רפורמות חיוניות. הבחירות לנשיאות, ככל שיתקיימו לבסוף, הן הרבה יותר מהליך פוליטי שגרתי; זהו כור היתוך סמלי למאבק על עצם זהותה של לבנון – שדה קרב בין נאמנויות למזרח ולמערב, אתוס ה"התנגדות" מול הצורך הדחוף ברפורמה מערכתית ובניית מדינה מתפקדת.
עבור חיזבאללה, האתגר הוא מעבר לשימור מבני הכוח הנוכחיים שלו; מדובר בשימור הרלוונטיות והלגיטימיות של הארגון בנוף המזרח תיכוני המתפתח במהירות, שהופך להיות ספקן יותר ויותר, והצורך לסייע למולדת המיוסרת. עבור הקולות הרפורמיסטיים השונים והאזרחים המאוכזבים, ההזדמנות, מרתיעה ככל שתהיה, טמונה בהתמדה בלתי מעורערת, ביצירת נרטיב אלטרנטיבי משכנע ובמשימה ההרקוליאנית של יצירת אחדות מתוך פילוג. כפי שסיפרה אחת הפעילות בעיר הדרומית צור, שעיניה משקפות תקווה עייפה: "شرکت نبها الخوف، لبنةً لبنة". ("אנחנו שוברים את חומת הפחד, לבנה אחר לבנה").
שחיקה פסיכולוגית
אם הדומיננטיות של חיזבאללה נתפסת זה מכבר כמבצר בלתי ניתן לחדירה, הרי שהבחירות המוניציפליות האחרונות, על הזרמים התת-קרקעיים הבולטים שלהן, חשפו את תחילתה העדינה של קריסה – עדיין לא ממש במבנה הארגוני שלו, אך באופן קריטי יותר, ברוח הבייס העממי שלו. אדישות הבוחרים, השתיקה האסטרטגית הבלתי אופיינית של הארגון לנוכח התקפות ישירות, והלוחות הטקטוניים המשתנים של הפוליטיקה האזורית והפנים-לבנונית מתלכדים בעוצמה, ומחלישים אט אט את אחיזתו הבלתי מעורערת של הארגון, שזכה עד כה לנאמנות בלתי מעורערת של ציבור הבוחרים שלו.
נכון, האופוזיציה המפולגת ולעתים קרובות מובסת, עדיין לא מוכנה להסתער על המצודה. אבל אנשיה, ורבים מקרב קהילת חיזבאללה עצמה, צופים, לוחשים, ובעיקר מתחילים להעז לחלום על אלטרנטיבות. זהו חלום שניזון מהחוסן והאומץ השקט, והוא עשוי יום אחד, כנגד כל הסיכויים, להתגשם כפעולה מוחשית.
