האם חזבאללה, המפלגה החזקה ביותר בלבנון, מתחילה להתפורר? | בכיכר הכפר השרופה של בנת ג'ביל התגלתה תמונה מחיי לבנון. זקנים, פניהם חרוטים במפת הדורות, נשענו בכבדות על מקלותיהם הבלויים. לידם, מתנדבים צעירים, תנועותיהם מהירות מאנרגיה עצבנית, סידרו בקפידה שורות של כיסאות פלסטיק וחילקו בקבוקי מים פושרים. זה היה יום בחירות – נושא את המילים הלחושות של אישה זקנה, לבושה השחור בניגוד חד לאדמה החיוורת: "ننتخبهم ونحن نعلم أنهم خذلونا، ولكن لمن نلجأ؟" ("אנחנו בוחרים בהם יודעים שהם אכזבו אותנו, אבל למי אחר נפנה?") קינתה, האשמה שקטה, נראתה תלויה מעל הכיכר זמן רב לאחר שהתרחקה בצעדים כבדים.
התוצאה הייתה בלתי ניתנת להכחשה: הרשימה המשותפת של אמל-חיזבאללה טאטאה שוב את הלוח ברוב המכריע של האזורים בעלי הרוב השיעי. במעוזים כמו נבטיה, בעלבק וצור, שולי הניצחון היו תהומות, כה רחבים שקולות האופוזיציה לא רק הושתקו, אלא נראו כאילו התאדו באוויר הצרוב. כמה משקיפים כינו זאת "מפולת", אך זה הרגיש יותר כמו שיטפון מבוקר בקפידה – ניצחון ספוג בקוקטיל חזק של פחד, עייפות עמוקה וויתור עייף שהתיישב עמוק בעצמות הקהילה.
ניצחון חדור אדישות?
בעוד ששליטתם המתמשכת של חיזבאללה ואמל הייתה לא מפתיעה במיוחד, המשמעויות הבסיסיות שלה מתפשטות במורכבות רבה בהרבה ממה שמציעים מספרי הפני השטח המנצחים. השניים אכן הבטיחו רוב ביותר מ-90% מהמועצות המוניציפליות השיעיות, הפגנה אדירה של כוח ארגוני. אולם סיפור שונה לחלוטין סופר על ידי אחוז ההצבעה, שנגרר לממוצע של כ-37% בקרב הבוחרים השיעים הזכאים – מגדלור בולט של אכזבה.
באזור בעלבק-הרמל המורד היסטורית, אחוז ההצבעה צנח ל-28%, כשבצור רק מעט טוב יותר. זה עמד בניגוד חד לאזורים מרוניים כמו כסרוואן וחלקים מהמתן, שזמזמו במעורבות גבוהה יחסית (47-50%), מודלקת בעיקר על ידי תחרות פוליטית אכזרית בין-נוצרית. פער זה מצייר תמונה משכנעת: "הניצחון" השיעי נראה פחות כמנדט ציבורי מחודש ונלהב ויותר כתוצאה של היעדר בולט של אלטרנטיבות אמינות וברות קיימא המסוגלות לחדור את הסדר המבוסס.
למרות ההרס הפיזי הבלתי פוסק וההחנקה הכלכלית שגרמו מהסכסוך הממושך והבוער של חיזבאללה עם ישראל, הצביעים שיעים רבים נאחזו בזוג המוכר אמל-חיזבאללה. הסיבות שלהם היו לעתים קרובות מושרשות בחרדה קיומית עמוקה, פחד מהלא ידוע באזור שנמצא תמיד על הקצה. "هل رأيتم ما حدث للعلويين في سوريا؟" ("האם ראיתם מה קרה לעלאווים בסוריה?") שאל שייח מקומי בנבטיה, "אנחנו לא נהיה מחולקים. אחדות, אפילו פגומה, היא המגן שלנו".
השתיקה המחושבת של חיזבאללה ולחישות פנימיות
התקפות האוויר הישראליות המתגברות והמדויקות יותר ויותר על דרום לבנון, ואפילו עמוק יותר לבקעה, נתקלו בריסון אסטרטגי כמעט מטריד מצד חיזבאללה, הנמנע מסוג ההסלמה שיכול להצית מלחמה מלאה. אנליסטים מאמינים באופן נרחב שחיזבאללה פוסע על חבל דקיק מסוכן, מודע היטב לכך שמלחמה גדולה היא משהו שהוא – ולבנון המרוסק – לא יכולים להרשות לעצמם כלכלית, צבאית או פוליטית, במיוחד כשהסבלנות העממית מתקצרת.
לחץ חיצוני זה עולה בקנה אחד עם שינויים עדינים, אך משמעותיים, בדינמיקת הכוחות הפנימית של לבנון. הכוחות המזויינים הלבנוניים (LAF) ושירותי הביטחון האחרים של המדינה, שהפגינו פעם זהירות קיצונית כשפעלו במרחבי הלב המסורתיים של חיזבאללה, הראו לאחרונה יצירתיות מפתיעה. פעולות לפירוק מחסומים בלתי חוקיים ושיבוש נתיבי הברחה, חלקם לכאורה קשורים לרשתות המועילות או מוגנות על ידי גורמים הקרובים לחיזבאללה, מאותתים על החזרה זהירה של סמכות המדינה. אפילו מערכת המשפט, שזוכה להרבה ביקורת על רגישותה להתערבות פוליטית, הפגינה, תחת לחץ מתמשך מחברה אזרחית עמידה ותורמים בינלאומיים ערניים, הבזקים נדירים של נחישות עצמאית.
בתוך חיזבאללה עצמו, בעוד הארגון מקרין דימוי של אחדות מונוליתית תחת המזכיר הכללי נעים קאסם, שהוא חלש ובהחלט לא יכול להחליף את חסן נסראללה, הלחצים העצומים יכולים לטפח זרמים פנימיים. דמות מפתח בצד המבצעי הצללי לעתים קרובות של הארגון היא וופיק צפא. כראש יחידת הקישור והתיאום של חיזבאללה, צפא הוא בן השיח החזק והחיוני של חיזבאללה עם סוכנויות הביטחון הלבנוניות וכפי שדווח עם גורמים בינלאומיים בנושאים רגישים כמו משא ומתן על בני ערובה. הוא, ברבים מהיבטים, "האיש החזק" של חיזבאללה מאחורי הקלעים, מפעיל השפעה ניכרת על עניינים ביטחוניים ומודיעין.
בעוד שיריבויות גלויות הן אנתמה לדימוי הציבורי המשומע של חיזבאללה, המורכבות הגרידה של ניווט קריסת לבנון, מלחמות אזוריות וסנקציות בינלאומיות יוצרת בהכרח נקודות לחץ ונקודות מבט אסטרטגיות שונות. כמה לחישות רומזות על הבדלי דעות פוטנציאליים, אם כי קבורים עמוק, בין הקשוחים הממוקדים יותר צבאית לבין אלו הנוטים לדרך פוליטית פרגמטית יותר. קיומן של דמויות חזקות כמו צפא, עם תחומי אחריות מובהקים, מובילה באופן טבעי לספקולציות לגבי נקודות מבט שונות על הדרך המאתגרת קדימה של המפלגה.
יריבים שבורים, רצון מתעורר
ממשלת הנשיא מישל עאון, למרות שלעתים קרובות מבוקרת על בריתה עם המערב, נקטה לאחרונה עמדות נחרצות יותר בסוגיות של ריבונות לאומית. גינויו הנועז של שר החוץ עבדאללה בו חביב להעברות נשק איראניות היה איתות שקט. באופן גלוי יותר, סירובה של הממשלה להיכנע לדרישות חיזבאללה בסוגיית התיחום הגבולי ומדיניות הפליטים משקף אומץ פוליטי גובר.
בקרב הסונים, הנסיגה הפתאומית של ראש הממשלה לשעבר סעד חרירי מהחיים הפוליטיים יצרה חלל פעור, שדמויות כמו ראש הממשלה לשעבר פואד סיניורה והקולני אשרף ריפי מנסים למלא, למרות שהשפעתם נותרת מוגבלת גיאוגרפית או אידיאולוגית. המארונים הם קבוצת כוכבים שבורה: ה-FPM של בסיל, הכוחות הלבנונים של סמיר גיאגיע ומפלגת הכתאיב לעתים קרובות נצרכים יותר על ידי היריבויות ההיסטוריות המרות שלהם מאשר על ידי אופוזיציה מאוחדת. הדרוזים, שנהגו בהם היסטורית וליד ג'ומבלט ועכשיו מיוצגים יותר ויותר על ידי בנו תיימור, אימצו עמדה זהירה יותר, תצפיתנית, נראה כאילו הם מחכים שהרוחות הפוליטיות הסוערות יציעו כיוון ברור יותר.
בינתיים, הפליטים הפלסטינים, המונים מאות אלפים, נותרים במידה רבה כלי שח פוליטי – מצבם הקשה מועלה רטורית על ידי פלגים שונים אך קהילותיהם נמנעות ממעורבות פוליטית משמעותית או זכויות יסוד, מוגבלות למחנות צפופים וקיום מעורער.
איזה נתיב מייסר שוכב לפנינה?
המשבר הפוליטי הדחוף ביותר הוא בחירת נשיא חדש ב-2026, תהליך שנראה שנותר במבוי סתום למרות מושבי פרלמנט רבים שכונסו למטרה זו. הפנוי שיתק מוסדות המדינה ועיכב רפורמות חיוניות. בחירת הנשיא הזו, מתי שהיא תתרחש סוף סוף, היא הרבה יותר מהליך פוליטי שגרתי; זהו כור סמלי שבו זהותו של לבנון תתמודד – שדה קרב בין נאמנויות למזרח ומערב, האתוס של "התנגדות" מול הצורך הדחוף ברפורמה מערכתית ובניית מדינה.
עבור חיזבאללה, האתגר חורג משמירה על מבני הכוח הנוכחיים שלו; זה עניין של שמירה על הרלוונטיות והלגיטימיות שלו בנוף המזרח-תיכוני המתפתח במהירות והולך וספקן יותר ובמולדת סובלת. עבור הקולות הרפורמיסטיים המפוזרים והאזרחים המאוכזבים, ההזדמנות, למרות שהיא מרתיעה, נעוצה בהתמדה בלתי מתפשרת, יצירת נרטיב אלטרנטיבי משכנע, והמשימה ההרקוליאנית של יצירת אחדות מפיצול. כפי שהודתה פעילה בעיר צור הדרומית, עיניה משקפות תקווה עייפה: "نحن نكسر جدار الخوف، لبنةً لبنة." ("אנחנו שוברים את חומת הפחד, לבנה אחר לבנה.")
שחיקה פסיכולוגית
אם שליטתו של חיזבאללה נתפסה זמן רב כמצודה בלתי חדירה, אז הבחירות המוניציפליות האחרונות, עם הזרמים התחתיים המובנים שלהן, חשפו את ההתחלות העדינות של קריסה – עדיין לא באבן האדירה של המבנה הארגוני שלו, אלא באופן קריטי יותר, ברוח הבסיס העממי שלו. האדישות הנרחבת של הבוחרים, השתיקות האסטרטגיות הלא אופייניות של חיזבאללה מול התקפות ישירות, והלוחות הטקטוניים המשתנים של הפוליטיקה האזורית והלבנונית הפנימית מתלכדים לממס חזק, ומחליש באיטיות את אחיזתו הבלתי מעורערת לכאורה של הארגון בנאמנות העם.
נכון, האופוזיציה המפוזרת ולעתים קרובות המנופצת עדיין לא מוכנה לסתור את המצודה. אבל אנשיה, ורבים בתוך הקהילה של חיזבאללה עצמו, צופים, לוחשים ובאופן המשמעותי ביותר מתחילים להעז לחלום על אלטרנטיבות. זה חלום שמפותח על ידי עמידות ואומץ שקט, יכול יום אחד, נגד סיכויים אדירים, להתעורר לפעולה מוחשית.
