אפשר היה לחשוב שישראל, מדינה דמוקרטית למופת, תמיד תהיה בטוחה ממתקפה פוליטית. טעינו טעות חמורה. אלימות מילולית הביאה בסופו של דבר לרצח.
לראשונה מאז קום המדינה, ראש ממשלה נרצח על ידי יהודי. אבוי, גם היום האכזריות נוכחת בכל מקום בחברה הישראלית. הוא מכרסם, מתרבה בצורה מסוכנת, הורס, כמו סרטן. המחלוקת בין ימין לשמאל, בין חילונים לדתיים, היא ללא ספק החמורה ביותר מבין כל האיומים היומיומיים שלנו, הקרובים והרחוקים. הגיע הזמן לחזור להיגיון.
הייתה לי הזכות הגדולה להכיר את יצחק רבין. בשנת 1965, בעת שהייתי אחראי על הקשר במטכ"ל, עקבתי אחר מסעותיו בצפון הארץ, בחברת האלוף דוד "דדו" אלעזר.
רבין היה רגוע אך מודאג. הוא עישן בשרשרת ושתה כמה כוסות קפה. שקוע במפות צבאיות, הוא יצר רושם של פיקוח על המצב הצבאי; היו לו תשובות לכל אפשרות. כדי להירגע, הוא שיחק טניס עם דדו. הוא היה שחקן טוב, וההגשה שלו הייתה חזקה. כשהוא איבד את הכדור, הוא רטן, אבל מיד לאחר מכן הוא חייך. הוא עורר בנו אמון. אופיו הטוב והספורטיביות שלו היו למופת.
עם זאת, ההצהרות הלוחמניות של הערבים ואיומי המלחמה הכניסו את רבין ללחץ עצום. המתח היומיומי הזה, יחד עם מחסור בשינה, הכניסו אותו לחרדה וחוסר ביטחון. רבין סבל מהתמוטטות עצבים קשה. הוא עישן יותר משלוש חפיסות סיגריות ביום ושתה כ-20 כוסות קפה. הרופא האישי שלו הורעל מניקוטין וקפאין, נתן לו זריקה, ובמשך 36 שעות, בזמן שהמדינה הייתה במצב מלחמה, הרמטכ"ל ישן שינה עמוקה. לאחר שינה עמוקה זו, נאלץ רבין הנסער לבקש מסגנו, עזר ויצמן, לקבל את הפיקוד על צה"ל. ויצמן סירב בתוקף ועודד את מנהיגו להתגבר על התקופה הקשה הזו. רבין התאושש במהירות והוביל את ארצו לניצחון המהדהד ביותר בהיסטוריה המודרנית.
מלחמה זו הולידה סדרה שלמה של מיתוסים ושבחים. יצחק רבין, שהיה גאה בניצחונו בשדה הקרב, ביקש בכל זאת לשים את הדברים בפרופורציה. בנאום יוצא דופן שנשא בהר הצופים באוניברסיטה העברית בירושלים, דיבר רבין על תכונותיו האנושיות והרוחניות של צה"ל: "הצנחנים שכבשו את הכותל המערבי נשענו על אבניו ובכו. אני בספק אם ניתן למצוא מחוות סמליות רבות כאלה בכל ההיסטוריה של האנושות. הרווחנו את הזכות להיות מודעים לעליונותנו מבלי לתעב את יריבינו. הצבא שלנו הוא צבא של אומה שאוהבת שלום ורוצה בלהט, אך גם מסוגלת להילחם באומץ כאשר אויביה מכריחים אותה לעשות זאת".
באותו יום הוענק לרבין תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית.
לאחר יותר משמונה שנים בפלמ"ח ו-20 שנה בצה"ל, סיים רבין את הקריירה הצבאית שלו בהצטיינות ובאופוריית הניצחון. העתיד היה מונח לפניו. הוא היה רק בן 46. במשך זמן רב הוא שבר את מוחו כדי לקבוע את הדרך הנכונה ללכת. הוא היה לוחם אמיץ, אבל לא מתאבק פוליטי. הוא חסר את האופי הערמומי והממולח של הפוליטיקאי, זה הנוטה לתככים וטקטיקות ערמומיות. הוא היה אדם של יושרה ונאמנות, אם כי ביישן.
בפברואר 1968 יצא רבין לוושינגטון כדי לייצג את ארצו. הוא התקבל בניצחון כגיבור אמריקאי. עם זאת, הקריירה החדשה שלו החלה בשתי תקריות חמורות באמריקה שעדיין שקועה במלחמת וייטנאם: ההתנקשות בכומר מרטין לותר קינג ובסנאטור רוברט קנדי.
רבין שהה למעלה מחמש שנים בבירה האמריקאית. הוא חיזק את היחסים בין שתי המדינות ועם הנשיאים לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון. במהלך תקופה זו של דיפלומטיה, הוא העניק מאות ראיונות והרצאות והשתתף באינספור נשפים וגאלה. שמו היה על שפתי כולם, והשגריר הישראלי הפך לכוכב של ממש. למרות חובותיו הרשמיות, בעידודה של אשתו, הוא קיבל דמי נאום גבוהים.
לאחר שחזר מוושינגטון, צלל רבין לתוך הסיוט של מלחמת יום הכיפורים. גיבור מלחמת ששת הימים התנדב לייעץ לחברו דדו, הרמטכ"ל, ולחלוק איתו את הידע והניסיון הרב שלו בענייני ביטחון.
הוא גם תרם ליישום הרכבת האווירית, שהובילה ברציפות ציוד צבאי אמריקאי.
חודשיים לאחר המלחמה, בדצמבר 1973, הצטרף רבין לממשלתה של גולדה מאיר כשר העבודה. חצי שנה לאחר מכן התפטרה "סבתא של ישראל", ורבין הפך לראש ממשלה. מעולם בהיסטוריה של האומה הצעירה לא הייתה עלייה מטאורית כזו. רבין, שנתמך על ידי המשמר הישן של מפלגת העבודה, היה הגנרל הצברי הראשון שכיהן בתפקיד זה. הוא היה רק בן 52. ברור שהגורל שיחק תפקיד דומיננטי בחייו של האיש הזה. הקריירה שלו הייתה מלאה בפיתולים ותהפוכות.
ברגע שהחליט להיכנס לפוליטיקה, רבין הוצב במקום על ידי העיתונות. שמעון פרס, יריבו הוותיק שאותו כינה רבין "הזומם הנצחי", נלחם בו בכל החזיתות ובכל הזדמנות.
ב-3 ביוני 1974 הציג רבין את ממשלתו בפני הכנסת. פרס מונה לשר הביטחון. האלוף יגאל אלון מונה לשר החוץ.
שבועיים לאחר מכן, נשיא ארה"ב ערך ביקור היסטורי בישראל.
בקבלת פניו של ריצ'רד ניקסון בקול תרועה רמה בירושלים, ביקש רבין לאשר שמדיניותו תלויה לחלוטין בארצות הברית. לאחר שחתם בראשי תיבות על הסכמי ההתנתקות עם סוריה ומצרים בז'נבה, חתם רבין על ההסכם האסטרטגי הראשון שלו עם וושינגטון. חתימת הסכם הביניים עם מצרים יצרה מאזן כוחות חדש באזור. היא מנעה את האפשרות של מלחמה מחודשת בחזית הדרומית וסללה את הדרך למשא ומתן אמיתי שמטרתו פיוס ושלום.
בשנת 1975 בוצעו ההתקפות הערביות הקשות ביותר במדינה. פצצות התפוצצו בקניונים, שדות תעופה ובתי מלון; עשרות הרוגים ופצועים הכניסו את המדינה לאבל.
מלחמת האזרחים בלבנון החלישה את סוריה אך תסכלה את הפלסטינים, שהחליטו לבצע סדרה של פיגועים מרהיבים כדי למשוך תשומת לב בינלאומית. שיאו של גל הטרור הזה היה ללא ספק חטיפת מטוס איירבוס של אייר פראנס באנטבה, אוגנדה. ב-2 ביולי 1976 החליט רבין לשחרר את בני הערובה במבצע נועז. הפשיטה המרהיבה הזו זכתה לתשואות רבות והפכה לאגדה בין מעלליו של צה"ל.
שנת 1976 הסתיימה בתקרית מופרכת: מטוסי פנטום שנרכשו בארה"ב והוטסו לישראל נחתו ביום שישי, עם כניסת השבת. חילול הקודש! המפד"ל, החברה בקואליציה, העבירה הצבעת אי אמון יחד עם האופוזיציה. ממשלת רבין נפלה ונותרה בתפקידה רק כממשלת מעבר עד הבחירות.
השנה שלאחר מכן החלה בסדרה של שערוריות חסרות תקדים בהיסטוריה של המדינה. לרבין היה בבירור מזל רע: עסקאות מפוקפקות, רשתות שחיתות, חשבוניות מזויפות. פקיד ישראלי הצליח לתמרן בנק שוויצרי שנתמך על ידי משפחת רוטשילד. נגיד בנק ישראל נעצר בחשד למעילה, ושר השיכון ירה לעצמו בראש. אופרת סבון אמיתית של אסונות הגיעה לשיאה בשערורייה של חשבון בנק לא חוקי של בני הזוג רבין בוושינגטון. ללא היסוס הודיע רבין על התפטרותו מהממשלה ועל ראשות מפלגת העבודה. לאה רבין, בהלם, ניסתה להתאבד. פרשה זו שלטה בחדשות במשך זמן רב, אך בסופו של דבר חיזקה את תדמית היושרה והנאמנות של רבין.
שנות השממה הפוליטית נמשכו יותר משבע שנים. רבין ניסה כמה פעמים לחזור לשלטון המפלגה, אך בכל פעם חסם פרס את דרכו.
ב-1984 הצטרף רבין לממשלת האחדות הלאומית וכיהן כשר הביטחון במשך למעלה משש שנים. במהלך כהונתו הוא פינה בהצלחה את הכוחות הישראליים מאזור ביירות והרי השוף. באוקטובר 1985 הוא פתח בפשיטה על מפקדת אש"ף בתוניס. לאחר מלחמת לבנון הראשונה בהנהגת שר הביטחון דאז אריאל שרון, התמקד רבין בהעלאת מורל החיילים ובשיפור ציוד הלחימה של צה"ל. בהקשר זה הוא התנגד לבניית מטוס קרב ישראלי חדש, הלביא.
רבין הופתע מפרוץ האינתיפאדה הראשונה. הוא חשב שההתקוממות העממית הזו תהיה זמנית. הוא התעלם מהשפעתה והזניח בזלזול את יידוי האבנים על ידי ילדים פלסטינים. הוא ניסה לדכא את המרד בכוח ובדיכוי. זה היה כישלון.
ב-1992, לאחר שחזר להנהגת מפלגת העבודה, זכה רבין לראשונה בבחירות לפרלמנט והפך לראש הממשלה בפעם השנייה. פרס היה שר החוץ.
שאלות מהותיות הועלו. מה השיג החלום הציוני? כמה עוד חיילים ייפלו, כמה עוד אזרחים ייהרגו? כמה נכים נוספים יהיו? מתי יסתיימו סוף סוף שפיכות הדמים, המלחמות, הטרור, לקיחת בני הערובה והסחיטה מכל הסוגים? מה יעלה בגורל ישראל?
מאז שלקח את מושכות השלטון, הרהורים אלה רדפו את רבין ללא הרף. עם שנים של ניסיון, הוא ניגש לכל נושא בגישה פילוסופית ורגישה. הוא סימל את הצבר – את ישראל האמיתי – את ניצחונות הבזק שלו, את מאבקי ההישרדות שלו, את השמחות והדמעות שלו; מלחמה ושלום. הוא היה, במובן מסוים, הדמות הסמלית שלו. בעידודו של פרס, הוא עיצב מחדש בחיפזון את מפת המזרח התיכון על ידי הכרה באש"ף, בהנהגת ערפאת, וחתם איתו על הסכמי אוסלו, למרות לחץ כבד של האופוזיציה.
הרצון הבוער להגיע לשלום עם הפלסטינים עיוור את עיניהם של מנהיגי התקופה. החזון הרומנטי של מזרח תיכון חדש ואידילי, כפי שפרס כל כך רצה, הצליח להניע את המוחות ולשנות את הנוף הגיאופוליטי. יועצים שאפתניים, שחיפשו תהילה מהירה, הצטרפו אליה, וגם העיתונות הנלהבת הייתה שותפה לפשע. רבין הודה שההסכמים הללו לא היו מושלמים וכי היסס זמן רב לפני שלחץ את ידו של ערפאת. הוא השווה את הסכמי אוסלו לגבינה שוויצרית: "יש יותר מדי חורים, יותר מדי פערים שאנחנו צריכים למלא", הוא אומר בחוסר שביעות רצון. לרוע המזל, הוא סמך על "כוונותיו הטובות" של יאסר ערפאת, והוא טעה מאוד.
רבין גם חתם על הסכם שלום עם חוסיין מלך ירדן, המדינה הערבית השנייה אחרי מצרים שכוננה יחסים דיפלומטיים עם מדינת ישראל.
בשבת, 4 בנובמבר 1995, התמלאה כיכר מלכי ישראל בלב תל אביב בעשרות אלפי אזרחים שהתאספו להפגנת שלום ענקית. על הבמה, רבין, שנראה ביישן ומרכיב משקפיים, שר למיקרופון את שיר השלום המפורסם "שירו, שיר לשלום". הוא התרגש עמוקות. לאחר מחיאות כפיים סוערות, פנה רבין לקהל:
"הכינוס הזה הוא הוכחה ברורה לכך שהרוב המכריע של העם באמת רוצה שלום ומוכן לקחת סיכונים כדי להשיג אותו", הוא הצהיר בנחרצות. ואז, אדום מתמיד, זרועו מושטת, הוא טען: "העם הזה מתנגד לאלימות! אלימות מערערת את יסודות הדמוקרטיה שלנו ולכן יש לגנות אותה ולהוציא אותה אל מחוץ לחוק! בואו נעצור את מעגל הקסמים הזה! בואו נשים כולנו סוף לאלימות של קיצונים!"
שלושים שנה לאחר מכן, האלימות נמשכת, והקיצוניים מכתיבים את סדר היום. הגיע הזמן לשים קץ למחלוקות על ידי חזרה נבונה להיגיון והתייחסות רצינית לעתיד ילדינו.
לפני שלושים שנה, נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון לחץ על רבין לחתום על הסכמי אוסלו, למרות הסתייגויותיו הרבות של רבין. רבין ידע היטב שההסכמים, שנחתמו בחופזה עם אש"ף, יופרו במוקדם או במאוחר על ידי ערפאת ויורשיו. הרמטכ"ל של מלחמת ששת הימים איבד את חייו באכזריות, נרצח על ידי קנאי יהודי פחדן.
חומרת הסכמי אוסלו טמונה בתמימותם של מנהיגי התקופה, ובמיוחד פרס וקלינטון. הם נטשו בטיפשותם את התהליך הרציני של ועידת השלום במדריד, והאמינו שעם ההסכמים החדשים הללו, הדף נפתח על הפלסטינים ושהמזרח התיכון השתנה סוף סוף. עם זאת, הם ידעו שערפאת הגיע מתוניס עם חייליו וטרוריסטים ידועים לשמצה. הוא התקבל בעזה וביריחו כגיבור מנצח, התמקם על סף דלתנו, כשהוא שוקל את הכיבוש ההדרגתי של כל פלסטין.
מניפולטיבי וערמומי כמו שועל זקן ערמומי, הוא פתח באינתיפאדה הקטלנית שלו ואיפשר לחמאס לבצע פיגועי התאבדות. ההצדקה לקבל את פניו של ערפאת לבית הלבן על ידי נשיא אמריקאי, ולאחר מכן להעז להעניק למנהיג טרוריסט פרס נובל לשלום, האפילה על המציאות בשטח והכניסה את הישראלים לחוסר ביטחון, חרדה וייאוש.
מאמר זה פורסם לראשונה באנגלית ב"ישראל היום", 9 בנובמבר 2025.
