למה יהודה ושומרון הם שטח ישראלי על פי החוק הבינלאומי

הזכויות ההיסטוריות והמשפטיות של מדינת ישראל על יהודה ושומרון הן חד משמעיות ומוכרות באופן אוניברסלי. הן נשענות על מסמכים, החלטות והכרעות שאומצו שוב ושוב על ידי הקהילה הבינלאומית לאחר מלחמת העולם הראשונה. בעוד מיטב מוחות התעמולה הסובייטית עשו ככל שביכולתם לשכתב את ההיסטוריה ולהמציא "עם פלסטיני" ערבי בלבד הטוען לזכות על "פלסטין", הרי שהזכות ההיסטורית והמשפטית של מדינת ישראל על השטח נותרה ללא פגע. מאמר זה סוקר את התביעות ההיסטוריות והמשפטיות של ישראל ליהודה ושומרון.

חשוב לציין כי במאמר זה נכתב המונח "פלסטין" כתרגום נאמן למקור האנגלי (Palestine), אף שבמשך שנים מקובל היה בעברית השם פלשתינה (א״י). השימוש ב"פלסטין" נעשה לצורך אחידות בלבד.

בעוד ההחלטה אם להחיל בפועל את החוק הישראלי, והאם לעשות זאת על כל השטח או רק על חלק ממנו, נידונה לרוב בהקשר פוליטי בלבד – כל דיון כזה אינו יכול להתעלם, וחייב להתבסס ראשית כול על יסודות משפטיים והיסטוריים מוצקים.

כפי שיוצג להלן, ועל סמך זכויותיה ההיסטוריות והמשפטיות, ממשלת ישראל תהיה מוצדקת משפטית בהחלת החוק הישראלי על כל חלק מיהודה ושומרון. אם הדבר יתרחש במסגרת תוצאה של הסדר מוסכם או באופן חד־צדדי – תלוי בשאלה אם ההנהגה הפלסטינית והערבית הרחבה מוכנה לחזור בה מההתנגדות הכוללת שלה לעצם קיומה של מדינה יהודית, ולהיכנס באמת ובתמים למשא ומתן כן ואמיתי.

עם זאת, יש לזכור כי החלטה שכזו צריכה להביא בחשבון לא רק את הבסיס המשפטי וההיסטורי, אלא גם שיקולים רבים אחרים – פנימיים ובינלאומיים.

מאחר שמאמר זה אינו עוסק בשיקולים נוספים אלה, אין לראות בו כהמלצה לנקוט בצעד מדיני מסוים.

עם זאת, הוא יוכיח בבירור כי לישראל יש את הכותרת המשפטית הבינלאומית ליהודה ושומרון, וכי היא מחזיקה בזכות להחליט על עתידם של אזורים אלה.

כדי להבין את מהות הזכות – בתוך ים של תעמולה מטעה ועיוותי היסטוריה – יש להכיר את הרקע להחלטות שהתקבלו על ידי הקהילה הבינלאומית ואת השלכותיהן המשפטיות.

התקופה העות'מאנית (1517–1917)

מ־1517 ועד 1917 כל שטח ארץ ישראל, כולל יהודה, שומרון ובקעת הירדן, היה חלק מהאימפריה העות'מאנית. בתקופה זו לא התקיימה כל מדינה ריבונית עצמאית באזור.

בעוד שיהודים חיו באזור במשך מאות שנים, החל מאמצע המאה ה־19 התחדש רצון עז בקרב העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית. תוך כדי פעולה להשגת מטרה זו, ובהסכמת האימפריה העות'מאנית, החלו עשרות אלפי יהודים לשוב לארץ ישראל. היהודים, שבאו מכל רחבי העולם, רכשו אדמות והקימו יישובים חקלאיים ואף ערים. עד 1914 נאמד מספר היהודים ממערב לירדן ב־84,660 נפש, מתוכם 11,660 ביישובים ועיירות יהודיות, והשאר בערים.

הסכם סייקס-פיקו (1916)

בשנת 1916, בציפייה לסיום מלחמת העולם הראשונה, סיכמו נציגי האימפריות הבריטית והצרפתית, בהסכמת האימפריה הרוסית, על חלוקת השליטה במזרח התיכון ביניהן. ההסכם, הידוע כהסכם סייקס–פיקו, חילק את תחומי ההשפעה והשליטה באזור בין שתי האימפריות.

הצהרת בלפור (1917)

לאחר מכן, בנובמבר 1917, באה הצהרת בלפור – מסמך חד־צדדי שהוצא על ידי ממשלת בריטניה. בהצהרה הצהירה ממשלת הוד מלכותו כי היא:

"רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותפעל במיטב מאמציה לסייע בהשגת מטרה זו, בתנאי שברור שלא ייעשה דבר שיפגע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד הפוליטי של יהודים בכל מדינה אחרת."

באותה עת גבולותיה של "פלסטין" לא היו ברורים.

בעוד שהצהרת בלפור הייתה במהותה הכרזה חד־צדדית של בריטניה, ההיסטוריון מרטין קריימר ציין כי:

"למרות המראה, הצהרת בלפור הייתה יותר מצעד חד־צדדי של מעצמה אחת. מאחוריה עמדו בעלות הברית, שכל אחת מהן תרמה לדחיפה קדימה. כשבלפור פרסם אותה לבסוף, איש לא הטיל ספק בכך שהבריטים פועלים בצוותא עם יתר בעלות־הברית."

מיד לאחר פרסום ההצהרה כתב הג'ואיש כרוניקל בלונדון כי ממשלת בריטניה פעלה "בתיאום – כך מובן מאליו – עם שאר בעלות־הברית". הצפירה הציונית הגדירה את ההצהרה כ"צעד רשמי של הכרה ציבורית מצד בריטניה (וממילא מצד בעלות־הברית) בכך שישראל כעם חיה וקיימת".

ההצהרה זכתה גם לברכת האפיפיור בנדיקטוס ה־15, שתיאר בפגישה עם נחום סוקולוב מההנהלה הציונית את שיבת היהודים לארץ ישראל כ"מעשה משמים; רצון אלוהים".

לאחר מכן, ביוני 1917, שלח ז'ול קאמבון – דיפלומט בכיר בצרפת – מכתב לסוקולוב מטעם ממשלת צרפת:

"יהיה זה מעשה צדק ותיקון לעוול עתיק לסייע, בהגנת בעלות־הברית, בתחיית האומה היהודית בארץ שממנה הוגלה עמה לפני מאות רבות של שנים… ממשלת צרפת, שיצאה למלחמה כדי להגן על עם שהותקף שלא בצדק, ממשיכה להיאבק למען ניצחון הצדק על פני הכוח – ויכולה לחוש סימפתיה בלבד למען מטרתכם, שהצלחתה קשורה בהצלחת בעלות־הברית. שמח אני למסור לכם הבטחה זו."

סיום מלחמת העולם הראשונה ווועידת השלום בפריז (1919)

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, התכנסו המעצמות בעלות־הברית בשנת 1919 בפריז כדי לדון בפירוק האימפריה העות'מאנית.

לקראת הדיונים הכינה ארצות־הברית מסמך בשם "Outline of Tentative Report and Recommendations" (טיוטת המלצות והצעות), שנמסר לנשיא ולנציגים ב־21 בינואר 1919.

לגבי פלסטין, המסמך קבע:

1. יש להקים מדינה נפרדת בפלסטין.
2. מדינה זו תועמד תחת מנדט בריטי בחסות חבר הלאומים.
3. יש להזמין את היהודים לשוב לפלסטין ולהתיישב בה, תוך הבטחת זכויותיהם הדתיות והאזרחיות של התושבים הלא-יהודים, ובתנאי שחבר הלאומים יכיר בפלסטין כמדינה יהודית ברגע שתהפוך כזו בפועל.
4. המקומות הקדושים וזכויות הדתות כולן יוצבו תחת חסות חבר הלאומים והמעצמה המנדטורית.

בדיוני הוועידה הציג נחום סוקולוב, שייצג את ההסתדרות הציונית ואת יהודי פלסטין, את "הצהרת ההסתדרות הציונית על פלסטין" והקריא קטע מתוכה שראה בו הצעת החלטה רשמית לוועידה:

1. המדינות החתומות מכירות בזכות ההיסטורית של העם היהודי על פלסטין ובזכותו לשקם בה את ביתו הלאומי.
2. גבולות פלסטין יהיו כמצוין בנספח.
3. ריבונותה של פלסטין תוקנה לחבר הלאומים, והממשל יופקד בידי בריטניה כמנדטור.
4. תנאי המנדט יותאמו לצורכי המקרה המיוחד של פלסטין.
5. פלסטין תעמוד בתנאים פוליטיים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי ובהמשך את יצירת קומונוולת יהודית אוטונומית – בתנאי שלא ייפגעו זכויות האוכלוסייה הלא־יהודית.

לא כל ההצעות התקבלו במלואן, אך רבות מהן שולבו בהמשך בנוסח מנדט חבר הלאומים על פלסטין.

ב־3 במרץ 1919 ציין נשיא ארצות־הברית וודרו וילסון:

"אני משוכנע כי אומות הברית, בהסכמת ממשלתנו ועמנו, מסכימות שדווקא בפלסטין יונחו היסודות למדינה יהודית."

במהלך הדיונים נכחו נציגים ערבים, אך לא נזכר כלל "עם פלסטיני", ולא נדונה דרישה להקמת מדינה עבורו.

ועידת סן רמו (1920)

לאחר הקמת חבר הלאומים, וב־אפריל 1920, התכנסו שוב מנהיגי בעלות־הברית בעיר סן רמו שבאיטליה.

ההחלטה שהתקבלה: "להפקיד, בהתאם לסעיף 22 של אמנת חבר הלאומים, את ניהול פלסטין – בגבולות שייקבעו על ידי המעצמות – בידי מדינה מנדטורית שתיבחר על ידן. המנדטור יהיה אחראי ליישם את ההצהרה הבריטית מ־2 בנובמבר 1917, שאומצה על ידי יתר המעצמות, בדבר הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל."

סעיף 22 באמנה ייסד את שיטת המנדטים – חלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית בין המעצמות המנצחות לצורך ניהול זמני עד קבלת עצמאות.

באותה עת "פלסטין" כללה הן את שטחי ממלכת ירדן דהיום והן את כל שטחי ישראל המודרנית – לרבות יהודה, שומרון ורצועת עזה.

חשיבותה של החלטת סן רמו עצומה:

• הצהרת בלפור, שהייתה עד אז הבטחה חד־צדדית של בריטניה, הפכה למשפט בינלאומי מחייב.
• מעמדו של העם היהודי כמי שזכאי לבית לאומי בארץ ישראל הוכר במפורש במסגרת אמנה בינלאומית.

המשפטן ז'אק פול גוטייה כתב: "החלטות ועידת סן רמו שינו את גורלן ומעמדן של הטריטוריות שכונו אז פלסטין."
חוקר נוסף, הווארד גריף, הוסיף כי המשמעות הייתה שהעם היהודי בכללותו הוא הנהנה הלאומי של המנדט על פלסטין, וכי הריבונות הוענקה לו דה־יורה.

גם כאן – לא הוזכר כלל "עם פלסטיני" ולא דובר על הקמת מדינה ערבית נוספת במערב הירדן.

המשפטן הבריטי סר איאן בראונלי ציין בהקשר זה:

"לאחר תבוסת מעצמות המרכז, קיבלו המדינות המנצחות סמכות חלוקה ושליטה על שטחי המדינות המובסות. החלטות התקבלו ב־1919–1920 על ידי המועצה העליונה של מדינות הברית. גם אם המדינות המובסות נאלצו לוותר על שטחים באמנות שלום, החלות ההחלטות הייתה תקפה גם בלא ויתור כזה."

מנדט חבר הלאומים על פלסטין (1922)

בהסתמך על ההחלטות שהתקבלו בסן רמו, ובציפייה להחלטת חבר הלאומים, פרסמה ממשלת בריטניה ב־3 ביוני 1922 "ספר לבן" שבו נאמר:

"לגבי האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נראה כי יש בקרבם מי שחוששים שממשלת הוד מלכותו עלולה לסטות מן המדיניות שנקבעה בהצהרה מ־1917. לכן יש לאשר שוב כי חששות אלה אינם מבוססים, וכי ההצהרה – שאושרה מחדש על ידי ועידת המעצמות הראשיות בסן רמו ושוב באמנת סֶבר – אינה ניתנת לשינוי."

עוד נכתב בספר הלבן כי על הקהילות היהודיות בארץ ישראל:

"לדעת כי הן נמצאות בארץ ישראל בזכות, ולא בחסד. משום כך חיוני שהקיום של בית לאומי יהודי בארץ ישראל יהיה מובטח ברמה בינלאומית, ושיוכר באופן רשמי כמיוסד על קשר היסטורי עתיק".

ב־24 ביולי 1922 אימץ חבר הלאומים את "המנדט על פלסטין". המנדט עיגן את ההסכמות שהושגו בוועידות פריז וסן רמו.

המנדט עצמו לא הותיר מקום לפרשנות, וכבר בהקדמתו הובא ההקשר ההיסטורי והמשפטי: "מאחר שגם המעצמות הראשיות הסכימו שעל המנדטור לשאת באחריות ליישום ההצהרה שנמסרה ב־2 בנובמבר 1917 על ידי ממשלת הוד מלכותו, ואומצה על ידי אותן מעצמות, בעד הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ובהבנה ברורה שלא ייעשה דבר שיפגע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות הקיימות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני של היהודים בכל מדינה אחרת;

מאחר שניתנה בכך הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארץ ישראל ובעילה לשיקום ביתו הלאומי באותה ארץ."

בהמשך להקדמה, כלל המנדט מספר הוראות מחייבות שהטילו על בריטניה חובה לפעול להקמת הבית הלאומי היהודי.

סעיף 2

"המנדטור יהיה אחראי להציב את הארץ במצבים הפוליטיים, המנהליים והכלכליים הדרושים כדי להבטיח את הקמת הבית הלאומי היהודי, כפי שנקבע בהקדמה, ואת פיתוח מוסדות השלטון העצמי, וכן להבטיח את הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי פלסטין, ללא הבדל גזע ודת."

סעיף 4

"סוכנות יהודית מתאימה תוכר כגוף ציבורי לצורך ייעוץ ושיתוף פעולה עם ממשלת פלסטין בעניינים כלכליים, חברתיים ואחרים שעשויים להשפיע על הקמת הבית הלאומי היהודי ועל האינטרסים של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל, ותסייע, תמיד תחת פיקוח הממשל, בפיתוח הארץ.

ההסתדרות הציונית, כל עוד ארגונה וחוקתה נראים בעיני המנדטור מתאימים, תוכר כגוף זה. עליה לנקוט צעדים, בהתייעצות עם ממשלת הוד מלכותו, כדי להבטיח את שיתוף הפעולה של כל היהודים המוכנים לסייע בהקמת הבית הלאומי היהודי."

סעיף 6

"ממשלת פלסטין, תוך שמירה על זכויותיהם ומעמדם של יתר חלקי האוכלוסייה, תעודד עלייה יהודית בתנאים מתאימים, ותעודד, בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית האמורה בסעיף 4, התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות מדינה וקרקעות שממה שאינן נדרשות למטרות ציבוריות."

המנדט הכיר בקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל ובעילה לשיקום ביתו הלאומי, ובפעם הראשונה גם הגדיר את השטח שבו יוקם הבית הלאומי היהודי.

בהתאם להבטחות שניתנו על ידי בריטניה לאמיר ההאשמי עבדאללה בן חוסיין – כגמול על מרד משפחתו נגד העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה – העניק המנדט למנדטור (בריטניה) סמכות: "בשטחים שבין הירדן לבין הגבול המזרחי של פלסטין כפי שייקבע לבסוף, לדחות או למנוע את החלת סעיפי המנדט שאינם מתאימים לתנאים המקומיים, ולעשות את הסידורים שימצא לנכונים לניהול אותם שטחים."

במילים אחרות, המנדט העניק לבריטניה אישור לנתק 78% משטח "פלסטין" – כל השטח שממזרח לירדן – משאר הארץ. סעיף זה אפשר לבריטניה, באישור חבר הלאומים, להקים את ממלכת ירדן ההאשמית, שעבר לשליטתו של עבדאללה.

סעיף 5

באשר לשטח הנותר – כל השטח שממערב לירדן – קבע המנדט: "על המנדטור מוטלת האחריות להבטיח ששום חלק משטח פלסטין לא יימסר או יושכר, או בכל דרך יועבר לשליטתה של מעצמה זרה כלשהי."

לאחר ניתוק האזור המזרחי, המשיך המנדט הבריטי לחול על כל השטח שממערב לירדן – עובדה בעלת חשיבות מכרעת. שוב ניתן לראות מן הנוסח הברור של המנדט כי חבר הלאומים העניק הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל.

לא ניתנה הכרה דומה בקיומו של "עם פלסטיני" או בצורך בהקמת מדינה שלישית לצד הבית הלאומי היהודי וממלכת ירדן. למעשה, המנדט לא הזכיר כלל זכויות לאומיות או פוליטיות לערבים, למעט קביעה ש"אין לעשות דבר שיפגע בזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות."

כפי שכתבה פרופ’ טליה איינהורן: "מטרת המנדט הייתה לשקם את הקשרים הפוליטיים של העם היהודי עם מולדתו ההיסטורית."

מאחר שהמנדט התייחס במפורש לניתוק השטח שממזרח לירדן, ברור שחבר הלאומים לא התעלם מדרישות הערבים באזור – אלא קבע מפורשות את הקמתה של מדינה ערבית אחת בלבד: ממלכת ירדן ההאשמית.

המשפטן רוברט ל. מאייר הדגיש: "ברור מהוראות המנדט כי המדינות שהיו חברות בחבר הלאומים – שהיוו את הקהילה הבינלאומית דאז – נתנו לעם היהודי התחייבות משפטית מפורשת להקים את המנדט במטרה להוביל את השטח ה’עצמאי־למחצה‘ של פלסטין לעצמאות מלאה."

כפי שנאמר, המנדט "לא יצר זכות לאומית חדשה, אלא הכיר בזכות קיימת מראש, שהייתה מקובלת באופן רחב בזירה הבינלאומית של חבר הלאומים."

ולבסוף – סעיף 27 של המנדט קבע במפורש כי "נדרש אישור מועצת חבר הלאומים לכל שינוי בתנאי מנדט זה." שינוי במנדט טעון הסכמת מועצת חבר הלאומים.

האלימות הערבית בארץ ישראל

לאחר כניסת המנדט לתוקף, ולאחר שכבר הוקמה ממלכת ירדן, פרצו בגלים חוזרים ונשנים מעשי אלימות מצד הערבים בארץ ישראל נגד היהודים ונגד השלטון הבריטי.

מאורעות תרפ״ט (1929)

בשנת 1929, בעקבות טבח של 130 יהודים בחברון, ירושלים וצפת, מינתה בריטניה את ועדת שואו.
הוועדה קבעה כי:

"הסיבה היסודית, שלולא היא לא היו פורצות המהומות או שהיו מצטמצמות לאירוע מקומי קטן, היא תחושת העוינות והשנאה של הערבים כלפי היהודים…"

המרד הערבי (1936–1933)

בשנים 1933–1936 התפרץ שוב גל אלימות קשה מצד הערבים. בעקבות זאת מינתה בריטניה את ועדת פיל.
הוועדה קבעה:

"הסיבות העמוקות למרד 1936 הן, ראשית – רצונם של הערבים בעצמאות לאומית; ושנית – התנגדותם להקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, שהועצמה בשל חששם מהשתלטות יהודית."

שתי הוועדות, אף שהפרידו ביניהן שבע שנים, הגיעו למסקנה כי נוכחות היהודים תרמה להתפתחות הכלכלית בארץ.

• ועדת שואו ציינה כי "המפעל הציוני והעלייה היהודית העניקו לארץ ישראל תועלת חומרית ממנה נהנה גם העם הערבי."
• ועדת פיל הוסיפה: "מצאנו כי אף שהערבים נהנו מהפיתוח שנגרם בזכות העלייה היהודית, הדבר לא פייס אותם. להיפך – שיפור המצב הכלכלי גרם להחמרה במצב הפוליטי."

ועדת פיל הסיקה שאין מנוס מחלוקת הארץ שממערב לירדן לשתי מדינות – יהודית וערבית – אך השאירה את ירדן מחוץ לחלוקה. עם זאת, לאור סעיף 5 של המנדט (האוסר העברת שטחים), בריטניה לא הייתה מוסמכת ליישם פתרון זה ללא אישור מפורש של חבר הלאומים.

מלחמת העולם השנייה והקמת האו״ם

מלחמת העולם השנייה הביאה עימה את השואה, חיסול רוב יהדות אירופה, וגם את קריסתו של חבר הלאומים והקמתו של ארגון האומות המאוחדות (האו״ם).

במסגרת אמנת היסוד של האו״ם נכלל סעיף 80, שכונה "סעיף העם היהודי".
הסעיף הבטיח את המשך תוקפם של כל הזכויות וההתחייבויות שניתנו במסגרת שיטת המנדטים:

"כל עוד לא נחתמו הסכמי נאמנות חדשים… אין באמנה זו כדי לשנות בכל דרך את זכויותיהם של עמים או מדינות או את תנאי ההסכמים הבינלאומיים הקיימים."

במילים אחרות – אמנת האו״ם אימצה ושימרה את ההסדרים שנקבעו במנדט על פלסטין. הזכויות שניתנו לעם היהודי במנדט נותרו בתוקף משפטי מלא, וכל שינוי בהן יכול להיעשות רק בהסכמה מפורשת של האו״ם כולו.

תוכנית החלוקה של האו״ם (1947)

בשנת 1947, לאחר השואה ובהמלצת בריטניה, הציעה העצרת הכללית של האו״ם לחלק את השטח שממערב לירדן לשתי מדינות – יהודית וערבית.

חשוב להדגיש:

• לא נעשה כל שימוש במונח "מדינה פלסטינית".
• ההצעה דיברה על מדינה יהודית לצד מדינה ערבית.

תגובות הצדדים

• ההנהגה היהודית קיבלה את התוכנית, גם אם לא בהתלהבות.
• ההנהגה הערבית דחתה אותה מכל וכל.

בדו״ח ועדת החקירה של האו״ם בנושא פלסטין (25 בנובמבר 1947) נכתב:

"נציג הוועד הערבי העליון דחה את ההמלצות… ודרש הקמת מדינה ערבית בכל פלסטין. לעומתו, נציג הסוכנות היהודית הביע נכונות לקבל את התוכנית, בכפוף להמשך דיונים על הסדרים חוקתיים וטריטוריאליים."

ב־29 בנובמבר 1947 התקיימה ההצבעה בעצרת הכללית:

• 33 מדינות הצביעו בעד.
• 13 הצביעו נגד.

תוקפה המשפטי של ההחלטה

חשוב: החלטות עצרת האו״ם הן המלצות בלבד. כדי לקבל תוקף מחייב, היה צורך בהחלטת מועצת הביטחון – מה שלא קרה מעולם.

סירוב הערבים קיבל משמעות משפטית: הוא סיכל באופן בלתי הפיך את האפשרות שהתוכנית תהפוך למחייבת.
לפיכך, עם תום המנדט הבריטי, נשארו בתוקף אך ורק גבולות המנדט המקוריים – מן הלבנון בצפון ועד מצרים וים סוף בדרום, ומן הים התיכון במערב ועד הירדן במזרח.

עקרון Uti Possidetis Juris והקמת מדינת ישראל

המשפט הבינלאומי מכיר בעקרון Uti Possidetis Juris – "כפי שאתה מחזיק, כך תחזיק".
משמעותו: כאשר מוקמת מדינה חדשה, היא יורשת את גבולות השטח המנהלי הקודם (במקרה זה – גבולות המנדט הבריטי).

בית הדין הבינלאומי לצדק הסביר כי מטרת העיקרון היא:

"למנוע סכסוכים על גבולות שיערערו את עצמאות המדינות החדשות."

ב־14 במאי 1948 הכריזה ישראל על עצמאותה – והורישה את גבולות המנדט, שכללו גם את יהודה, שומרון, עזה וירושלים כולה.

פלישת צבאות ערב (1948)

מיד לאחר ההכרזה פלשו חמש צבאות ערביים למדינת ישראל הצעירה, במטרה מוצהרת להשמידה.

• מצרים השתלטה על רצועת עזה.
• ירדן כבשה את יהודה, שומרון ומזרח ירושלים.

באותה עת טבעו הירדנים את המונח "הגדה המערבית" (של נהר הירדן) – במקום השמות ההיסטוריים יהודה ושומרון.

הסכמי שביתת הנשק (1949)

לאחר חודשים של קרבות, נחתמו הסכמי שביתת נשק בין ישראל לשכנותיה.
הקווים שסומנו היו קווי עצירת הקרבות – לא גבולות קבע.

עם ירדן

• סעיף II.2: "הסכם זה אינו פוגע בזכויות, בתביעות ובמעמדות של אף צד בפתרון העתידי של שאלת פלסטין. קווי ההפרדה הוכתבו משיקולים צבאיים בלבד."
• סעיף VI.9: "קווי שביתת הנשק אינם בגדר גבולות פוליטיים או טריטוריאליים, ואין בהם כדי לפגוע בתביעות של שני הצדדים."

עם מצרים

• סעיף V: "קו שביתת הנשק אינו נחשב כגבול פוליטי או טריטוריאלי, ואינו פוגע בזכויות או בתביעות של שני הצדדים בהסדר הקבע."

במילים אחרות – קו 1949 לא נועד מעולם לשמש גבול בינלאומי.

השנים 1967–1948

בין 1948 ל-1967:

• עזה הייתה תחת שלטון מצרי צבאי (מצרים מעולם לא טענה לריבונות).
• יהודה, שומרון ומזרח ירושלים סופחו לירדן.

אולם:

• סיפוח ירדן לא זכה להכרה בינלאומית רחבה.
• לא הוקמה מדינה ערבית בשטחים הללו, למרות שהדבר היה אפשרי מבחינת הערבים.

במשך תקופה זו לא התקבלה אף החלטה באו״ם שדרשה ממצרים או מירדן לסגת מהשטחים שכבשו – אף שהאו״ם טוען כיום כי אותם שטחים הם "שטחים פלסטיניים כבושים".

גם החלטה 242 של מועצת הביטחון (1967) – שנעשה בה שימוש רב כדי לדרוש מישראל לסגת – מעולם לא דיברה על "שטחים פלסטיניים" או על "הפלסטינים". פרופ' יוג'ין רוסטו, מי שניסח את ההחלטה, ציין:

"קשה להאמין שדיפלומטים רציניים יכולים לטעון כי החלטה 242 מחייבת את ישראל לחזור לקווי 1967. עמדה זו אבסורדית במיוחד לגבי יהודה, שומרון ועזה, שם לעם היהודי יש תביעה תקפה שאינה ניתנת לערעור לפי המנדט המקורי וסעיף 80 למגילת האו״ם."

החלת החוק הישראלי על ירושלים

מאחר שמלחמת העצמאות הסתיימה בהסכמי שביתת נשק בלבד, ולא בהסכמי שלום, לא נקבעו גבולות רשמיים למדינת ישראל.

בהתאם לכך, עם חקיקת פקודת סמכויות השיפוט והמשפט (1948), נקבע כי החוק הישראלי יחול על שטחים כפי שייקבעו בצו שר הביטחון – כלומר בגבולות שביתת הנשק.

לאחר מלחמת ששת הימים (1967), תוקנה פקודת סדרי השלטון והמשפט, ונוסף סעיף 11ב שאיפשר לממשלה להחיל את החוק, השיפוט והמינהל של ישראל על שטחים נוספים בארץ ישראל.

ב־28 ביוני 1967 הוציאה הממשלה צו שקבע כי החוק הישראלי חל גם על ירושלים המזרחית והאזורים שסביבה.
במקביל, הכנסת תיקנה את פקודת העיריות, והרחיבה את תחום השיפוט של עיריית ירושלים כך שיכלול את מזרח העיר.

פסיקת בג״ץ (בעניין רבאח)

ערבי תושב מזרח ירושלים טען כי החלת החוק הישראלי אינה חוקית ולכן בית המשפט חסר סמכות לדון בעניינו.
בית המשפט העליון דחה את עתירתו, וקבע כי:

• ההחלטה התקבלה כחוק על ידי הממשלה והכנסת.
• לפיכך, מזרח ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל מבחינה משפטית.

החלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון

מבחינה משפטית, אין הבדל בין החלת החוק על ירושלים ב־1967 לבין האפשרות להחיל את החוק על יהודה ושומרון.

החלה כזו יכולה להיעשות:

• בצו ממשלתי (כפי שנעשה בירושלים), או
• בצו של שר הביטחון, או
• בחקיקה ראשית בכנסת (כפי שנעשה ברמת הגולן ב־1981).

בכל מקרה, צעד כזה דורש התאמות נוספות בעשרות חוקים קיימים.

הסכמי אוסלו (1993–1997)

הסכמי אוסלו הם שם כולל לסדרת הסכמים בין מדינת ישראל ובין אש״ף (ארגון השחרור הפלסטיני) שנחתמו בין 1993 ל-1997.

הם קבעו יצירת אוטונומיה פלסטינית מוגבלת ביהודה, שומרון ועזה – אך:

• לא נקבע בהם הקמת מדינה פלסטינית.
• לא נעשה בהם שימוש במונח "פתרון שתי המדינות".

במקום זאת נקבע כי סוגיות הסטטוס הקבוע – ירושלים, גבולות, פליטים, ביטחון – יידונו בעתיד במשא ומתן.

כל צד שמר לעצמו את זכויותיו ההיסטוריות והמשפטיות, ולא ויתר עליהן. לכן, אין לראות בהסכמי אוסלו משום ויתור של ישראל על זכויותיה ההיסטוריות והמשפטיות ביהודה ושומרון.

דברי סיכום

מאמר זה סקר את הבסיס ההיסטורי והמשפטי לתביעותיה של מדינת ישראל על יהודה ושומרון. ההחלטה אם להחיל בפועל את החוק הישראלי – אם על כל האזור ואם על חלקים ממנו – היא החלטה מורכבת, הכוללת שיקולים משפטיים, היסטוריים, פוליטיים ובינלאומיים. עם זאת, כפי שהודגם לאור כל המקורות ההיסטוריים, המשפטיים והבינלאומיים – אם תבחר ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על כל חלק ביהודה ושומרון, יש לה בסיס משפטי איתן ובר קיימא לעשות זאת.