השנתיים האחרונות של המלחמה היוו שיעור בא-סימטריה פסיכולוגית, תופעה שבה כוח צבאי חזק "מפסיד" בקרב פסיכולוגי לכוח חלש יותר. כעת ברור יותר מתמיד שהאסטרטגיה של התנועה הפלסטינית להרוויח על ידי הפסד השיגה תוצאות מוחשיות. למרות או אולי בגלל תבוסה מוחצת, העולם המערבי נפל קורבן לתחמושת הפסיכולוגית של עם שהשתמש בקורבנות מבחינה פסיכולוגית וטרור צבאית.
קורבנות היא המקבילה הפסיכולוגית לנשק גרעיני. הוא משנה לחלוטין את הנוף התפיסתי ומטיל נשורת שמתפשטת הרבה מעבר לגבולות הסכסוך עצמו. היא מוחקת כל חולשה או אשמה הקשורה להתנהגות שאחרת הייתה נחשבת מחרידה. קורבנות מאפשרת לתוקפן את החופש להיות פטור מכל האשמה שהוא, למעשה, אחראי לתוצאות התנהגותו. זהו הכלי האולטימטיבי של שחקנים שאכפת להם רק מהישרדות האידיאולוגיה ולא מהאנשים שהם מתיימרים לייצג.
הקורבנות מספקת כיסוי לאלה במערב שהאג'נדה שלהם נגד ישראל מבוססת על גורמים אחרים. בין אם מדובר בעוינות בסיסית כלפי הלאומיות היהודית ובין אם מדובר באינטרס פוליטי אישי כדי לרצות את צרכי הפנים, הטענה שאדם פועל למען הצדק מאפשרת לטשטש את האופטיקה של תמיכה אפקטיבית במטרות של קבוצת טרור.
בעוד שהקורבנות עלולה ליצור ישראל חלשה יותר מבחינה פסיכולוגית במערב, השפעתה במזרח התיכון עשויה להיות הפוכה. כאן, כפי שמכתיבה החוכמה המקובלת הישנה, כוח הוא כוח וכוח, לא קורבנות, מכובד. האידיאולוגיה והאידיאליזם המערבי אולי מענישים את החזקים, אבל באזור בעולם שבו המסורות השבטיות קובעות את התפיסה, ישראל נתפסת ככוח שיש להתחשב בו. ניצחונות ברורים בלבנון ובאיראן הטילו צל של כבוד שנובע מפחד ברחבי האזור כולו. באזור שבו ישראל יכולה לתקוף אלפי קילומטרים מהבית, אין תיאבון להיות הקורבן הבא.
מכיוון שהכרעה צבאית של ישראל אינה אפשרית כיום, המוקד עובר להחלשתה הפסיכולוגית. כאן, שני גורמים משחקים. ראשית, תקיפת ישראל מבחוץ. הפגנות ברחובות, בקמפוסים, במדיה החברתית ובתקשורת המיינסטרים, כמו גם תמיכה בחרם נגד ישראל, מזינות את הדחיפה לביקורת פוליטית ותמיכה במדינה פלסטינית. שנית, החלשת ישראל מבפנים. כאן, על ידי ניצול בני הערובה הנותרים, טיפוח התנגדות ויצירת אווירה שבה מופעל לחץ על הממשלה לחדול ממטרתה לסיים את שלטון החמאס.
גישה זו, הלקוחה מתוך ספר ההוראות להתנגדות לאפרטהייד בדרום אפריקה, מועתקת על ידי התנועה הפלסטינית. הנה, למשל, מה שאמר הסבר של בינה מלאכותית ל"תקיפת האפרטהייד בדרום אפריקה": "ההתנגדות לאפרטהייד בדרום אפריקה לבשה צורה של התנגדות פנימית, כולל הפגנות, חרמות ושביתות, וגינוי בינלאומי באמצעות חרמות, סנקציות כלכליות ונשק, ולחץ דיפלומטי מצד ארגונים כמו האו"ם ותנועות עולמיות שונות".
כל האמור לעיל מתייחס למלחמה הפסיכולוגית נגד ישראל, מלחמה שבה המטרה לטווח הקצר היא שינוי העמדות כלפי המדינה היהודית והמטרה ארוכת הטווח היא סיום קיומה. זוהי גישה עולמית ביזארית שבה רוב העולם התרבותי, המיוצג על ידי האו"ם, מצביע בעד הקמת מדינה פלסטינית ומגנה את ישראל על רצח עם, תוך שימוש באותה שפה המתארת כמעט בדיוק את מה שהקורבן הפלסטיני ניסה ב-7 באוקטובר 2023.
הישראלים, שבניהם ובנותיהם, אחיהם ואחיותיהם, אמהותיהם ואבותיהם נלחמו נגד הלוחמים הפלסטינים בעזה, יודעים שחייליהם אינם מנסים להרוג תינוקות או לפגוע במכוון באזרחים. משפחות פלסטיניות עם לוחמים המשתייכים לחמאס או לג'יהאד האסלאמי אינן יכולות לטעון בתום לב את אותה טענה. אך ככל שמשחקים יותר בקלף הקורבנות, ככל שפוליטיקאים, שחקנים, בדרנים ואנשים ברחוב יקבלו את המשוואה של קורבנות=תמימות, כך ישראל והישראלים יישאו יותר בנטל של אשמת שווא.
למרבה המזל, השחקן החיוני ביותר במשחק, כלומר ממשלת ארצות הברית, לא הצטרף לצוות האנטי-ישראלי. אבל ככל שהמשחק מתנהל יותר, וככל שאנשים הגונים נחשפים לטענה השקרית של חפותם של הפלסטינים, כך גדל הסיכוי שממשל אמריקאי עתידי יתייחס לישראל כפי שהתייחס לדרום אפריקה בסוף המאה הקודמת.
לחימה באויב בעל פוטנציאל גרעיני מחייבת השמדת הארסנל שלו. אבל בניגוד לפיצוץ אתר כמו פורדו, המיתוס של קורבנות פלסטינית חפה מפשע נמצא בלבם ובמוחם של אנשים שתפיסותיהם נקבעו מראש ועמדותיהם נחרצות.
זה לא יהיה קרב קל.
